הדבר מביא אותי לידי הרהורים עמוקים, תמיד על צבע.
צבע היד השחורה למשל, זו המקרצפת במרץ את הלובן הצונן של האסלה ראוי בעיני, אני אומרת, כך היה הדבר מאז ומעולם לא?,שחור על רקע לבן, כמו למשל יום ולילה, או לוח שח מט, קלידים בפסנתר,או שביס תחרה צחור על ראש של משרתת שחורה.
אני מספרת את זה ללוקס והוא משתולל.
"ראש מלוכלך יש לך את" –הוא שואג- "על משפטים מזהמים כאלה צריך היה לתלות אותך גבוה ומהר, את סכנה לציבור, ממש, איפה הם אלה כשצריכים אותם הא?, נו,אלה הקו קלוקס קלאן ".
אני אומרת לו תירגע, זה רק פה, באמריקה, בסין למשל זו תהיה מן הסתם יד צהובה. בסיביר יד אדומה, ורדרדה שתתבלט על הרקע הבוהק של האסלה, אבל שתדע לך שגם הם הרוסים היו מעדיפים יד שחורה, אם רק היו יכולים להשיג כמובן. בכול אופן היד השחורה היחידה שהייתה להם ידעה רק לכתוב שירים. שירים נפלאים, לעבודה שחורה היא לא צלחה. מעודנת כזו, מצחיק השילוב הצירוף הזה של יד שחורה אבל מעודנת. מכול מקום כעבור שלושים ושבע שנים הם חיסלו אותה. רק לשם השעשוע שבדבר תארו לעצמכם, אלכסנדר סרגייביץ' פושקין מקרצף במרץ את אסלתו המטונפת של הצאר סאלטן.כבוד השופט ג'רלד ויליאם מרשל אמר לי שהוא לא לבן כמו סיד, כמו שאני לא שחורה כמו זפת, ואם נוקטים על דרך השלילה במובן החיובי של המילה הרי שאז יהיה הוא ורוד כמו חזיר, ואני אהיה חומה כמו.. כמו…
אני מזדרזת להשלים את דבריו
-"חרא".
השופט ג'רלד ויליאם מרשל מכה בזעם בפטיש שבידו, וצועק
-"איש לא ינבל את פיו באולם שלי, ברור!!!.
אני רוצה להעיר כי חרא איננה קללה על פי כול הגדרה, שזו הפרשה טבעית של הגוף, ושזה בכלל חלק מהעבודה השוטפת שלי מה אני אשמה, וחוץ מזה מישהו צריך לעשות את זה, אבל קריצה חפוזה בלתי נראית כמעט של השופט רומזת לי לסתום את הפה.
אני סותמת.
השופט ג'רלד ויליאם מרשל, שעון על מרפקו, קמטי פניו, אסופים בכף ידו דקים ורכים כמו טוגה יוונית, גביניו הנזעמים סבוכים אלה באלה.
-"נשגב מבינתי"- הוא נוזף בנאשם.-"כיצד פרקליט מכובד שכמוך, בעל מוניטין מקצועי מצוין, נשוי ואב לילדים, שהצעיר שבהם מבוגר מן התובעת בכמה שנים טובות, אינו שולט ביצריו ושולח יד של זדון ותאווה לאיברים מוצנעים של מנקה חסרת ישע ועוד בשירותים הציבוריים של היכל המשפט ומוסיף חטא על פשע בכך מנבל את פיו בכינויי גנאי גזעניים."
השופט גוזר עליו פיצויים בסך של שישים אלף דולר לתובעת, ומאסר על תנאי למשך שלוש השנים הבאות.
מבלי לזכות אותי במבט הוא פוסק.
-"לגבי התובעת על עצם העובדה כי המשיכה לרדוף אחר הנאשם עם המגב שבידה לאחר שכבר החל נמלט מן המקום וחדל מלהיות גורם מסוכן עבורה, ובכך גרמה לפציעה חמורה בעינו הימנית, אני גוזר שישה חודשי מאסר בפועל בבית הכלא לנשים בפיטס בורג, אותם תעשה בתוכנית השיקום לנשים צעירות ."
הוא חובט בפטיש ונועל את הישיבה.תבורך נשמתו של השופט ג'רלד ויליאם מרשל. בכול פעם שהגשתי תביעה בגין הלנת שכר, הטרדה מינית, אפליה על רקע גזעני,דאג למשוך את התביעות אל לשכתו.תכופות פסק לטובתי את המקסימום הנקוב בחוק, ואם נתלוותה לתביעה גם תביעה שכנגד מיד היה מזדרז לגזור עלי מאסר בבית הכלא לנשים בפיטס בורג .
השופט מרשל קרא לזה אפליה מתקנת.
אני קוראת לזה אוניברסיטה.
המרכז לשיקום בבית הכלא המחוזי לנשים בפיטס בורג, הוא הצלה בשבילי, גן עדן עלי אדמות מקום של מרגוע, מנוחה. שביב מנצנץ של תקווה בשלולית הקיא של חיי. שם התחלתי את לימודי התואר, בכול פעם אני משלימה קורס אחד או שניים. מאסר על השחתה, וונדליזם שקול כנגד קורס אחד. העלבת עובד ציבור חצי קורס. מאסר בגין אלימות שני קורסים. כעת נותרו לי עוד שני קורסים ארורים. לפעמים אני חושבת שבקצב שכזה עוד אצטרך לרצוח מישהו כדי לסיים את התואר.
-"יש לי סרטן בלבלב, בכבד, ובשד ידע איפה"
במקרים כאלה שהמוות מרחרח לי סביב לקרסוליים כמו כלב עיקש אני מעדיפה לשתוק.השתיקה האדישה שלי המתריסה, גורמת לו לעצבנות, הוא מנסה להסתיר זאת להישמע קליל, משעשע אפילו, אבל עווית מרירה בלתי רצונית מרטיטה את זוויות פיו.
אחר כך הוא מתייאש, מתעלם מנוכחותי לחלוטין, פושט את החולצה המוכתמת, פורף את כפתורי מכנסיו ומתלבש לקראת הדיון הבא. תוך כדי כך הוא מספר לי על ילדותו. ילדות מאושרת באחוזה דרומית רחבת ידיים למרגלות האפלאצ'ים, על נערותו, על המלחמה הארורה, על לימודיו בהרווארד. אני לומדת שהוא נשוי, נשוי באושר לאהובת נעוריו, אין להם ילדים, הוא משתתק לפתע לכמה רגעים ולוטש בי מבט המום כאילו התברר לו בפני מי הוא משמיע את המונולוג החושפני הזה, אחר כך בנימה חרישית, מתנצלת כמעט הוא מספר שהייתה להם ילדה שמתה, הוא אומד אותי בעיניו ומוסיף
– "בערך בגילך, יפה, מוכשרת, רקדה, ציירה ובסוף נהרגה בתאונת דרכים ביום הולדתה, היא הייתה בת עשרים וארבע בדיוק כשנהרגה.
אני גבוהה, שמנה, עם תספורת קצוצה, כשאני לובשת את חלוק העבודה הכול פונים אלי בלשון זכר.
מתוך אינסטינקט אני פולטת שאני בת שבע עשרה ליתר דיוק אהיה בת שבע עשרה בכריסמס הבא. הוא נזעק.
-"לכול הרוחות ילדה מה את עושה פה? זו עבירה, זה לא חוקי"
אני נבהלת ואומרת
-"אוה לא אדוני, לא, אני זקוקה לעבודה הזו אדוני, אני זקוקה לכסף".
הוא לוכד בזריזות את זיק הבהלה שחולף בפני, שלושים שנה ויותר על כס המשפט עשו אותו מיומן, אשף כמעט בקריאת פרצופם של אלה שעמדו מולו, הוא לא מפספס כלום כל זיע חמקני של שרירי הפנים, כל רפרוף עצבני אפילו הקל שבקלים.
בהתחלה הוא מאזין להם בשקט, מטה את גופו לאחור תולה את קמטיו בין אצבע ואגודל ומניח להם לשחק את המשחק שלהם משועשע כמעט, ישחקו הנערים לפנינו ככה הוא אומר לי לפעמים, והם משחקים, אלוהים כמה שהם משחקים, ההצגה הכי טובה בעיר, אני מנגבת את המעברים בסחבה לחה ומביטה בהם מזווית העין וצוחקת לעצמי בשקט, הם עומדים על הדוכן, רועדים, בוכים. צוחקים, מייבבים, צורחים, מקללים, אבל בסוף כולם מתפתלים על הדוכן הנאשמים כעקרב מחוץ מתרפסים כמו תולעים מעוכות ומתחננים לרחמים.כשאני אומרת כולם, זה אומר כולם ללא יוצא מן הכלל,לאורך ולרוחב מן הביבים המסריחים הברוקנס ועד למגדלי השן של הסנטרל פארק, הקרקס הצבעוני הזה כולל את כולם חברי סנט שהואשמו במעילה,כמרים זכי מבט שהואשמו בפדופיליה, מנהלי בנק ביום שהיו אנסים בלילה, חברי מאפיה, רוצחים סדרתיים, רוצחים להשכיר, גם דגי רקק לא חסרים פה, סרסורים , זונות ממין נקבה , זונות ממין זכר, כושונים טראנסוויסטים שהואשמו בשידול, גנבים וסתם כייסי רחוב עלובים.
כשהוא מקריא את פסק הדין הוא נועץ בהם מבט דוקרני, יש לו מעין הבעה אטומה כזו, מגוהצת, חסרת הבעה, גם הקמטים הרכים היורדים מזוויות הפה ונתלים כוילון מעל ללסת התקיפה נקרשים למסכה פלסטית אטומה, רק העיניים לבדן בוערות, משגרות אל עבר הנאשם את כול הבוז ושאט הנפש שהן מסוגלות להכיל, אפילו הקול הופך להיות מתכתי, נטול רגש חדגוני כמעט, ברגע שהוכחה האשמה מעל לכול ספק, הוא בוחר על פי רוב בגישה המחמירה ביותר, ומטיל את העונש המקסימאלי הנקוב בחוק.
איתי משום מה הוא נוהג ברכות.
עתה הוא מחייך, פניו הקפוצות מתרפות,קמטי הזעף בשורש אפו מתרככים, ארשת מפויסת פושטת על פניו. בת צחוק ערמומית מעווה את שפתיו, ברור לשנינו כי נקודות הזכות הרבות שזקפתי לזכותי מעצם היותי עדה למצבו הרפואי נמחקו בן רגע בפליטת פה מטופשת שלי, מעתה אני היא זו הנתונה לחסדיו.
הוא מצודד את מבטו, מהורהר אל עבר החלון, מביט בעדו אל היום הגווע, קרן כספיתית מתרסקת למיליוני רסיסים על גבי זגוגיות בניני המשרדים של מנהטן מלבנת את פס המתכת הבוער של ההאדסון,ספינת מעבורת ישנה מפליגה בצפירה ארוכה לעבר קוני איילנד מותירה אחריה שובל לבן מקציף על המים השחורים, האורות הצבעוניים שעל סיפונה מטלטלים בעליצות לפי קצב של מוסיקה שחורה ומנצנצים מתוך המים הכהים כמו פנסים בפסטיבל סיני.
שתיקה מעיקה שוררת בחדר אני דוחקת את עצמי לפינת החדר וממתינה.
באור הירקרק הקלוש של מנורת השולחן הוא נראה זקן יותר, כפוף יותר חסר ישע כמעט, שיערותיו המסודרות בקפידה, היו סתורות ושיוו לו הבעה פרועה, מטורפת של חולה ישיש הקם מערש דווי, הוא חש במבטי ומביט בי בתוכחה כאילו קורא את מחשבותיי, האף העצום הארוך רוטט, והלסת הכבדה מתהדקת בהחלטיות.-"אל תחששי ילדה". הוא אומר לבסוף ורומז לי באצבע להסתלק מן החדר.
אני חוששת.בסוף החודש אני מוזמנת לאולם הדיונים, כבוד השופט מרשל מוצא אותי אשמה, בעדות שקר במסירת פרטים כוזבים לרשות, בשבועת שקר, בביזיון בית המשפט, הוא גוזר עלי ששה חודשי מאסר בפועל אותם ארצה במוסד לשיקום נשים בפיטס בורג, את הקבלן שהעסיק אותי הוא משליך לכלא לשנה תמימה לא לפני שהוא מקריא באוזניו רשימה ארוכה של אישומים, וגוזר עליו קנס כספי בסך של חמישים אלף דולר לטובתי בגין מסירת פרטים כוזבים לרשות ציבורית, ניצול קטין, והלנת שכר, הקבלן היספאני מפנה את ראשו אלי וכשאני מחייכת לעברו חיוך נקמני, הוא מתפלץ, משגר לעברי קללות נמרצות בספרדית, ומקנח בשלושה חודשי מאסר נוספים בגין איומים וביזיון בית המשפט.
כעבור שישה חודשים נותר לי קורס אחד עד להשלמת התואר.
כעבור חודש אני מקבלת קידום משמעותי.
קלריסה מכוח האדם, כהה ושדופה, קוראת לי למשרדה שם היא נועצת בי עיני זיקית בולטות ירוקות, מורה לי לשבת באצבע שחורה ארוכה עדויה בטבעות ומעירה לאקונית
-"קיבלת קידום, יש לך העברה".
-"קידום? העברה?".
קלריסה מחייכת לעברי חיוך קלוש, מריר, יש משהו מוזר בחיוך הזה, השפתיים העבות הבוהקות מליפסטיק זרחני נמתחות קלות, אבל הפנים נותרו בעינן קפואות, אדישות ושוב מרירות, אבל אצלה הרי הקול מריר, הקול, טון הדיבור, אפילו בהילוך הברווזי שלה המעכס ישנה מרירות סמויה מתנודדת,
היא אומרת בלעג.
-"כן כן תתפלאי, קידום, מישהו בחלונות הגבוהים משך בחוטים למענך".
קלריסה האומללה היושבת בחדרון זערורי, מעופש סמוך לשירותי הגברות, ומתעקשת לכנותו משרד, מנסה עתה לשוות לקולה נימה של מסתורין, כזו המעידה על קשרים פתלתלים סמויים מן העין אל אלה היושבים למעלה על סיפם של אותם חלונות גבוהים חורצי גורלות ומעמידים אותה, קלריסה ג'ונסון בדרגה אחת לפחות מעל אותו עדר שחור והמוני של עובדי ניקיון .
אני שואלת באדישות
-"לאיפה?"
קלריסה זוקפת גב כנחש, עיניה הירוקות, הבולטות, המתוחמות בעיפרון שחור יורות זיקים, כמעט חורגות מחוריהן.
-"לאיפה? לאיפה? מה זה אכפת לך בכלל? אני אומר לך ילדה לאיפה, לבית הלבן, שמעת אותי ,לבית הלבן".
אחר כך היא משקעת את עצמה בכורסא ובוהה, מבטה צף מעלי. השפתיים העבות נמתחות עכשיו בקו עקמומי מקציף של קנאה ותבוסתנות.
הדבר מכה בי כברק, אין פשוט מזה, קידום או לא קידום , כבוד השופט מרשל חושש, חושש שמא יתגלה סודו, ומשלחני מעל פניו, אני חשה בפי את טעמה הנתעב החמצמץ של ההשפלה, הוא לא נותן בי אימון, חמש שנים רצופות שאני מנקה את האסלה בלשכתו ועתה הוא מסלק אותי, השופט הדגול, הנורא מטיל האימה לא אזר בליבו די אומץ כדי לומר לי זאת בפני.
-"מתי?"
-"בתחילת החודש הבא".
קלריסה מביטה בי בהשתאות, תופפת בציפייה נכזבת בציפורנים אדומות ארוכות על גבי השולחן. היא ציפתה לבכי סוחף, לדמעות מורתחות של התרגשות,הנה לך הזדמנות פז של פעם בחיים. אבל כלום, הנערה העבה, המטומטמת שיושבת לפניה שלובת ידיים אינה מכירה בגודל הנס שאירע לה לבסוף היא נאנחת בייאוש ונדה לי בראשה, שתינו יושבות ושותקות.
היא מביטה בי ביותר משמץ של עצבות. אם חיי קשים שלה קשים שבעתיים, היא כבת ארבעים וחמש לערך כעורה, גבוהה, כחושה, נוירוטית אמה הייתה שחורה, אביה היה לבן, אירי, שנטש את ביתו בבהלה יומיים בלבד אחרי הלידה, היא לא ראתה אותו מעולם, אולם ככול שלחשה לה אימה באוזניה דברי נאצה בגנותו, כך גברה אליו הערצתה יותר ויותר, השתוקקה לפוגשו, ממנו ירשה את עיניה הירוקות וקומתה התמירה.
בשיערה הצמרי המקורזל, במבנה גופה הכחוש, בצבע עורה הכהה, ובכול השאר דמתה לאמה, אף על פי כן ראתה את עצמה כאישה לבנה לכול דבר. לשם כך פידרה את פניה הכהות במייק אפ בהיר מדי, קראה מלחמת חורמה על שיערה הקשה השחור והחליקה אותו שוב עד שהתעמעם ודמה לאניצי מדובללים כשל מטאטא ישן.
היא למדה בשקדנות סגפנית, בחירוק שיניים וחסכה פרוטה לפרוטה כדי לממן את לימודיה בקולג' מקומי. היא ביקשה להיות ראויה לו ולה, למחצית הלבנה של מוצאה, ואולם כשנודע לה בסופו של דבר שהיה עבריין מועד, אלכוהוליסט, וכי בילה את מרבית שנות חייו מאחורי סורג ובריח, נשברה.
וכך בלב עקר, ריק מאהבה וגדוש ברגשי נחיתות, נישאה ללבן הראשון שהציע לה נישואין, מבקשת במוצהר לדלל את מאגר הגנים השחור שהוטבע בגופה ולצמצם אותו לכדי רבע, אולם לאחר ארבע שנות נישואין אומללות, שני ילדים בהירי שיער, ומהלומות לאינספור התגרשה.
כשאני שומעת את המילה כישורים אני מגחכת.
האדישות שלי מוציאה אותה מדעתה. היא מנסה נואשות להציל את שארית סמכותה המתפוררת
-" אני מקווה שאת מבינה את גודל האחריות"?
אני מהנהנת בראשי, אין דבר בעולם שהיה מרפא את גאוותה הפצועה של קלריסה יותר מכמה דמעות של שמחה עלובות, או קומץ זעום של מילים המביעות הכרת תודה, משנואשה מכול אלה הייתה נכונה להסתפק בכך שהדברים יאמרו בקול רם שאז יהוו מעין הודאה במעמדה, בסמכותה, הפרושה על חדרון עלוב ומחניק של שני מטר רבועים ללא חלון הסמוך לשירותי הגברות, ועל ראשם השפוף של עשרים וארבעה עובדי ניקיון של חברת האחזקות -"ספרינגפילדס ובניו בע"מ".
אני עושה עימה חסד ואומרת בקול רם
-"כן גברתי, אני מבינה" .
המילה גברתי גורמת לה לזקוף גבה היא מחמיצה לי פנים.
-"את יודעת"- היא אומרת בעיניים רושפות-" בצרפת בחצר של לואי הארבעה עשרה כאשר הכיסא המלכותי היה נשבר היו מכופפים את גבו של משרת כדי שהמלך ישב-"את מבינה מה אני אומרת?"
אני שותקת היא מגביה את קולה.
-"את מבינה? שם לא תוכלי לעשות מה שאת רוצה, נשיא ארצות הברית הוא לא שופט".
היא משתתקת במפגיע מניחה לאשמה המרומזת המוסוות להלום בי, יחסיי עם השופט מרשל היו סוד גלוי, וקלריסה לא יכלה להניח להזדמנות הזו לחמוק מבין ידיה, לא כשזו עשויה להיות ההזדמנות האחרונה, היא לא יכלה לקלוט במוחה החצוי מה לשופט לבן בבית המשפט העליון, ולעובדת ניקיון שחורה שיכולה הייתה להיות בתו.
אני שואלת בפנים חסרות מבע.
-"היית את מוכנה שהנשיא ישב על גבך ?- כדי ללבות את זעמה אני מוסיפה -"נשיא לבן אני מתכוונת?"
נשימתה של קלריסה נעתקת כאילו חבטו בה בבטנה, היא מתנשמת בכבדות העיניים הירוקות בוהקות בבוהק משונה, הלשון הארוכה החומה מניקוטין משתרבבת מבעד לשפתיים המשוחות בסגול כלשונו המשורבבת של סוס מרוץ, בעיני רוחי אני את הבעל האירי הענקמוני רכוב על גבה כאביר וחובט באחוריה, אני פורצת בצחוק, מוטרף משחרר. קלריסה קופצת על רגליה, שפתיה נתמלאו קצף ורוד זרחני, היא מורה לי על הדלת וצורחת.
– " מנוולת !!הסתלקי מפה תיכף ומיד."
למחרת אני מלטשת בזעף את האריחים הלבנים בשירותי לשכת השופט מבהיקה אותם עד שאני רואה בהם את בבואתי השחורה, אני בוכה. כשהוא נכנס אל החדר אני עומדת למולו ואומרת
-"אני עוזבת"
-"גם אני".
הכול מתבהר לפתע.
-"אדוני חולה?"
הוא נד בראשו לשלילה, סובב בחדר בחוסר מנוחה מפשפש במגירות בינות לספרים שבספריה העצומה מחפש אחר דבר מה, אחר כך נפנה לעברי ומפטיר ביובש.
-"לא יותר מכול יום אחר, אני פורש".
הוא עומד מולי וממתין כפוף מותש, אני משפילה את מבטי.
-"בכית?".
-"לא יותר מכול יום אחר"
הוא מחייך חיוך רפה.
בערב אנחנו יושבים במטבח ואוכלים ארוחת ערב. לוקס שקוע כולו בביוגרפיה של מלקולם אקס מאת אלכס היילי, מפעם לפעם הוא מצטט לי קטעים נבחרים מתלהמים במיוחד, כשאני מדברת הוא מהמהם לי תשובה עמומה.
כשאני מספרת לו על הקידום שלי הוא כמעט נחנק, הוא רוקק את המזון שהיה בפיו אל תוך הצלחת ומביט בי בתיעוב כאילו אני הוא החרק שבצלחתו.
הוא צורח.
-"קידום? ישו הרחום כמה שאת מטומטמת, לזה את קוראת קידום? מניקוי אסלה לניקוי האחוריים של הנשיא ? איך תיראי עם שביס ומדים ?
הוא דוחף את הצלחת שלו לעברי ומסתלק. אני מסיימת גם את המנה שלו והולכת לישון.
-"את לא דומה לה בכלל?"
-"למי?"
היא נבהלת קמעא מניחה יד דקה מוכתמת על פיה כאילו הסגירה סוד כמוס."
-"הוא לא סיפר לך?" .
-"הוא התכוון לספר לי"- אני משקרת ללא ניד עפעף-"למעשה הוא קרא לי ממש כמה ימים לפני שנפטר אמר שיש לו משהו חשוב לספר לי. אבל פשוט לא הספקתי"- היא מביטה בי לרגע הספק מצמצם את עיניה אולם כשאני אומרת לאחר מכן -"הוא היה איש טוב, הוא היה טוב אלי". היא מתרצה.
האישה הטובה לא יכולה לעמוד בכך היא מנידה בראשה בהסכמה, ופורצת בבכי חרישי.קורע לב.
אני מניחה יד כבדה על כתפה הדקה והיא נרגעת שולפת ממחטת משי לבנה ומוחה את דמעותיה.
-"את תופתעי לשמוע אבל הייתה לו דודה שחורה,-"היא מספרת בקול צרוד-" חורגת כמו שאומרים, אימה הייתה שפחה באחוזת המשפחה, היא נאנסה בידי סבו, תארי לעצמך יקירתי מה יצא לו מזה -מוטציה. ילדה שחורה עם עיניים כחולות, האל הציג את קלונו ברבים, היא הייתה חכמה, יפהפייה, פקחית, למדה לקרוא בכוחות עצמה, כולם אהבו אותה, אי אפשר היה שלא. אבל הוא החליט אחרת, לא יכול היה לשאת את הבושה, הוא החליט למחות את החטא, לא שהוא הרג אותה חלילה, אבל הוא התעמר בה, התעלל בה עד שהטילה את עצמה לנהר".
היא קינחה את אפה ,והביטה בי בסקרנות בעיניים דומעות.
שאלתי.
-"וויליאם"?
-"ויליאם היה ילד קטן באותו הזמן"- אמרה בנימה של תוכחה- "וחוץ מזה הוא אהב אותה, העריץ את החוזק שלה, את החוכמה שלה, היא גם לא פחדה מסבו, אני זוכרת שבהתחלה אפילו עוד ניסתה להתחבב עליו, היא למעשה הייתה היחידה שהעניקה לו חום ואהבה. אני חושבת שהוא חיבב אותך מאוד, אמר שאת דומה לה בטמפרמנט הלוחמני, בחיצוניות, אבל אני לא בטוחה או שאולי אני טועה, אני כבר לא זוכרת".
היא שמטה את כף ידה והסבה את ראשה אל עבר המצבה תוך שהיא ממלמלת משהו חסר פשר, שוב לא חשה בנוכחותי.
בבית המתין לי מכתב מן הנוטריון שטיפל בעיזבונו של השופט המנוח. במכתב נאמר כי השופט הותיר לי בעיזבונו קצבה שנתית קטנה לצורך לימודים. כעבור שנה סיימתי את התואר.
הראשון-לוקס- בעלי לוחם החופש המהולל. חולה או מתחלה אבל מאמין בכך באמת ובתמים, "נכנס לדמות" כמו שאומרים עליו בשכונה. את שעות הבוקר הוא מבלה בבטלה גמורה ובוהה מול מסך הטלוויזיה. תוכניות ה"טוק שואו " הן החביבות עליו ביותר, אבל לא את כולן. את הג'ינג'י הזה למשל קונאן אובריאן למשל הוא מתעב. את אופרה וינפרי הוא מעריץ,-"חתיכת אישה "- הוא אומר לי ופוער אל מול המסך זוג עיניים משתאות, משקפי הקריאה החדשים מקנים לו הבעה מלומדת כזו שמתקלקלת מיד כשהוא נוהם נהמה חייתית, זכרית של כלב מיוחם, וסופק כף יד מחורצת כבדה על בירכיו.
מעריץ היא מילה מעודנת, מעודנת מדי, לטיפוס מחוספס כמוהו. לוקס כבר הצהיר חגיגית שהוא מוכן להיות אבק לרגליה, אם כי ללא ספק יעדיף להיות הכר עליו תניח הדיווה הנוצצת את אחוריה השחורים.
-"היא תראה להם מה זה?" –הוא אומר לי כמעט בצעקה בשעת ארוחת הערב מנפנף למול עיני במגאזין "טיים אאוט" של רוי-"את קולטת?! האישה הזו השחורה, היא האישה העשירה ביותר בעולם, היא תראה להם מה זה! ". את המילה בעולם הוא הוגה במעין גאווה פטריוטית.
אני שואלת בתמימות מעושה.
-"מה היא תראה להם?"
בשלב הזה הוא סוקר בבוז את ההבעה האדישה שעל פני ומפטיר בשאט נפש-"היא לפחות לא נזקקת לנקות אחוריים לבנים כדי להתפרנס" -כשאני מעירה לו בשקט כי הוא אוכל עכשיו בזכות אותם אחוריים לבנים, אני רואה את פרקי אצבעותיו מתהדקים סביב לסכין והמזלג ואת עווית הזעם החולפת בלסתותיו, במצב אחר היה סוטר לי או מטיח אגרוף בפני, אבל אגרופיו של רוי חזקים יותר, והאיום שלו היה ברור עוד יותר.
-"אם תיגע באימא באצבע אחת אני מפרק אותך לגורמים."
האיום עושה את שלו, ואנחנו יושבים מול הטלוויזיה ולוגמים בנחת כוס תה.
אחר הצהריים הוא הולך לבר של טום ברחוב בליקר ומפטפט עימו עד שעות הערב, פיטר הוא חבר ילדות, אלמן, אב לשתי בנות שנישאו ועברו למערב, הוא מתגורר בדירה קטנה ומוזנחת מעל לבר. בסופי שבוע, בחג המולד ובחג ההודיה הוא מצטרף אלינו לארוחה. בעיני רוי, מאז ומעולם היה נקרא הדוד טום, למעשה מעולם לא הכיר דוד אחר. הוא על כול פנים אימץ את הכינוי בשמחה, והרבה לפנקו.
כשאני חוזרת מהעבודה אני אוספת את לוקס מן הבר ושנינו פוסעים משם הביתה דרך רחוב האוסטון בשתיקה גמורה. לוקס חזר בתשובה. כשגילו לו גידול במעי הגס הפך להיות אוונגליסט אדוק כשאמרו לו שהסרטן התפשט בכול הגוף הפך להיות שתקן, הוא מרבה לעיין בכתבי הקודש להביע תמיכה נחרצת בישראל, ולתעב הומואים. לפעמים כשנחה עליו רוח נוצרית הוא פותח את הפה, מתעניין איך אני מרגישה או איך עבר עלי היום, יש לו בשבילי עצות מועילות למכביר כיצד להתנהל עם בני אדם, במיוחד לי עם הפה הגדול שלי, ותחושת הגדלות שלי,-"המגלומניה"- כמו שהוא אוהב לומר תוך מציצת המקטרת האינטלקטואלית שלו -"המגלומניה של השחורה היחידה בכול ברוקלין כולה שסיימה קולג' ובכול אופן גמרה כעובדת ניקיון בשירותים של החדר הסגלגל".אני כבר לא מתווכחת איתו, מה כבר יש להתווכח על יחסי אנוש עם מי שעבד כמלגזן עשרים שנה ב "ג'נרל מוטורס", פוטר עקב דקירת הממונה עליו שבע עשרה דקירות בשעת ויכוח על תוספת שכר, ומאז לא שב לעבוד עקב חולשה בשרירי הרגליים ומחושים בליבו. למרות שבכול פעם הייתי מתפעלת מחדש כמה כוח עוד אצור בשרירים המדולדלים האלה כשעוד נהג לחבוט בי כשגילה שהמרק קר, או מלוח מדי לטעמו.בשירותים הנשיאותיים של החדר הסגלגל אני אוויר.-"עשן שחור" כמו שלוקס אוהב לומר, בגלל המראה האנדרוגיני שלי אני מנקה בשעת הצורך גם בשירותי הגברים הם לא מבחינים בכלום, גם שם אני נעדרת, צללית שחורה הנעה על הקירות. אני מתמזגת לחלוטין עם המראות, האריחים, הקולבים, מכונות הייבוש. הם מתפשטים בנוכחותי ללא היסוס, מתלבשים, צורחים, מקללים, משמיצים, רוקחים קנוניות, מנהלים משא ומתן, כורתים בריתות, ותוקעים זה לזה סכינים בגב.
לפעמים הם מבקשים ממני לסייע בידם ואני מסכימה. אני עוזרת להם לשרוך לרכוס, לתלות, כשאני מסיימת הם לא מזכים אותי במילה, במבט, העיניים שלהם נודדות, עלי, מעלי, בעדי. סוקרות אותי באותו מבט, תלוש ריק , בסופו של דבר אני כתם, כתם מטריד אבל חסר משמעות.
בבית אני רואה אותם בטלוויזיה, אני נהנית, שם כולם מחויכים, חנוטים בחליפות שלושה חלקים, מעונבים, ממש מדושני עונג, אני כמעט שלא מזהה אותם, הפנים מאופרות בכבדות מכוסות בשכבת מייק אפ עבה כשהמצלמה עוברת לתצלומי תקריב אני נדרכת מתקרבת אל המסך ומתחילה לחפש בקדחתנות את כול הסימנים המוסתרים המוכרים לי היטב של הפצעים, החטטים, הצלקות הערמומיות של הניתוחים הפלסטיים, חגורות השבר, השיניים התותבות, הפאות הנוכריות.
אני לא מסגירה אותם, מה הטעם, אם ילכו אלה, יבואו אחרים גרועים לא פחות.
אני אשת סוד, בעלת ברית נאמנה, מדי בוקר אני מסלקת מן התאים את הכדורים, המזרקים, חוסמי הוורידים. את שרידי האבקה הלבנה אני שופכת לאסלה, מדיחה במים ומשפשפת היטב, ביסודיות, שום סימן לא נשאר, גם אם יביאו לכאן כלבי גישוש משטרתיים,לא יעלה בידם לגלות קמצוץ אחד מן האבקה שהותיר אחריו השר לביטחון פנים, או המפקד העליון של הכוחות המזוינים של צבא ארצות הברית.
" תאמין לנו אנחנו זקוקים לזה, הלחץ הורג אותנו, " -ככה הם אומרים לי ואני מאמינה להם, כשהם מתנודדים אני מושיבה אותם על האסלות אחד אחד כמו ילדים טובים. אחר כך אני נועלת את דלת התאים עד שיירגעו מהקריז, ועומדת בחוץ להשגיח של יבואו השומרים, ממשלה שלמה יושבת אצלי בשירותים שקועה באופוריה. כשהם הולכים הם תמיד משאירים אחריהם שטרות של כסף, אני מנערת אותם מהאבקה שוטפת במים ומכניסה לכיס.
בערב אני מקלפת תפוחי אדמה ומספרת ללוקס.
-"ראיתי את הנשיא ".
לוקס אינו מרים את עיניו מעל ספר התנ"ך.
-"באמת? איפה?"
-"בשירותים".
-"סופסוף".
-"בשירותי הגברות".
הענווה הנוצרית מתפוגגת
-"מהו עשה שם?"
-"דיבר עם השגרירה הבריטית".
לוקס מעווה את פניו בבוז
-"דיבר?"
-"ביקש משהו, התחנן לא בדיוק הבנתי מה, אבל היא אמרה שהיא לא יכולה, אבל הוא לחץ."
לוקס צוחק את הצחוק הרעב הישן. וסופק יד כבדה ומחורצת על הברך.
-"לא יכולה?".
-"נדמה לי שהיא אמרה שזה לא בסמכותה".
הצחוק של לוקס הופך לשיעול עמוק, מייסר, הוא יורק ליחה אל תוך מטפחת מטונפת, משקפי הקריאה נשמטים אל הרצפה, הוא מתכופף ומגשש, כשהוא מזדקף הוא מתנשף, הפנים השחורים שלו נפוחים ממאמץ, העיניים מוצפות בדם, הוא מחייך אלי חיוך נדיב, סלחני.
-"אז מה? ראית את הנשיא?"
-"לא בדיוק"-אני אומרת בהצטנעות-" האחוריים הנשיאותיים אמרתי, הישבן "
לוקס מצטהל, הוא מטיב את המשקפיים על קצה חוטמו, ומעלעל בתנ"ך בלהיטות, כשהוא מוצא הוא מניח על הכתוב אצבע קטומה וצווח -"הנה, זה כתוב ,את שומעת, שחור על גבי לבן".
-"מה? מה? תירגע."
לוקס נועץ בי מבט מזוגג של קדוש מעונה.
-"הכול, הכול כתוב כאן".- הוא טופח בכף יד על הספר.-"הנה, כתוב וראית את אחורי ואת פני לא תראי,כתוב, את שומעת שחור על גבי לבן."
אני צוחקת.
-"יש לו ישבן שחור?
לוקס פוער פה, הוא מתרומם לאט מהכורסא, הרגליים שלו רועדות, הידיים שלו רועדות. ספר התנ"ך נשמט לו מהידיים.
-"יש לנו נשיא שחור?"
הוא שואל בתדהמה, מתקרב לעברי בצעדים כבדים מתנשף, עיניו בורקות בטירוף.
-"את אומרת שיש לנו נשיא שחור,הנשיא השחור של ארצות הברית של אמריקה?"
אני מהנהנת בראשו בחיוב, מנסה לחייך
-"כבר אמרתי לך שכן לא? שחור על גבי לבן".
לוקס לוקח מעל השיש סכין של בשר. ומביט בלהב.
-"את לא מבינה כלום את פשוט לא מבינה?"
-"מה? מה אני לא מבינה?"
-"הוא המשיח."
-"מי?"
לוקס מפנה את הסכין לעברי ומביט מעל קצה הלהב.
-"הנשיא, הנשיא השחור שלנו. המשיח "
אחר כך הוא מטלטל את ראשו בחוסר אימון
-"את לא קולטת, מה? את חיללת את כבודו של הנשיא השחור שלנו, ראית את הישבן של המשיח שלנו יקירתי נכון?"
אני נסוגה לאחור לוקס מקרב את הלהב אל צווארי אני יכולה לחוש את נשימתו החמה. הוא לובש לפתע ארשת רכה של עצב, כמעט של רחמים.
-"את צריכה למות עכשיו יקירתי"
אני זוקפת את ראשי, לוקס מצמיד את שפתיו הלחות אל שפתי ולוחש
-"פשוט למות".
