הם נסעו יומיים במכונית הירוקה המקרטעת שלו. חצו עיירות וערים, כאלו שלא ידעה בכלל על קיומם.
אמרו להם שהנסיעה תהיה ארוכה. קחו מים, אוכל, גלגל רזרבי, הדרך לא קלה.
אמרו שככה זה, מקום שעושה דברים כאלה יש רק אחד.
אמרו שבשביל מקום חוקי צריך לנסוע והיא הצטמררה. לא רצתה לחיות או למות, לאהוב או להיפרד במקום חוקי, רצתה לעשות הכל בביתה שלה, דוקא איפה שהכל פרוץ ומטושטש וספקות הם מותרים.
והוא אמר, בואי ניסע.

נסעו בשתיקה. הצטערה שלא הביאה את הסריגה או איזה ספר, הצטערה שנגזר עליו להיות בן זוגה לנסיעה. אמרה לעצמה שיש נסיעות שעדיף לעשות לבד, בעיקר נסיעות כל כך חשובות, כאלו שמסיימות לך את החיים ומתחילות אותם בו זמנית. היא הביטה בו מדי פעם, ניסתה למצוא בו את האיש שבו התאהבה, אולי איזה קמט, גומה, משהו מהדברים שדיברו עליהם פעם במיטה. היא שאלה מה יזכור בה, שנים לאחר מותה, והוא ענה שאת השקע הלבנבן על הכתף השמאלית, את הצלקת על הגבה, את החריכות התמידית של השפתיים, מה שתגיד לו הוא יזכור. פתאום התרומם, ואם אמות לפנייך, שאל, מה תזכרי את, והיא מיד ירתה צרורות של פרטים קטנים, היא חשבה על זה כבר מזמן, הגומה במרפק הימני, צמצום העיניים תוך כדי קריאה, השיעול הקצת נשי, שערה יחידה לבנה. וכעת משהביטה בו ולא מצאה, לא יכלה שלא לתהות לאן אהבות נעלמות. לתוך איזה חלל הן מתאיידות, מי שומר עליהן, מי משגיח, מה קרה לאהבה שלה.

הם עצרו בתחנת דלק. הוא הוציא ראשו ושאל אישה חולפת, איך מגיעים לחירבת- אל- משהו. היא חשבה שהאישה יפה. אפילו הטעם שלו, קצת הטעם שלו, אולי אם לא היא, היה היום איתה. אולי עוד לא מאוחר מדי. האישה הנהנה בראשה לשלילה. היא לא יודעת איך מגיעים, היא חייכה. אמרה שהיא צריכה לשירותים, לא רצתה לגרום לו לפספס עם האישה, שלא תחשוב שהם זוג או משהו, מיהרה לצאת מהמכונית, מחזיקה בבטנה. היא נכנסה לתא מתקלף, הורידה את תחתוניה וחיכתה, אך גופה , כאילו מאז שכבר נלקח ממנו משהו, מסרב לתת בחזרה. לא מפריש נוזלים, לא מתרגש, לא כמה, לא רעב. הרימה תחתוניה חזרה. היא יצאה לכיוון המכונית והבחינה בו יושב וממתין. יושב לבדו, האישה היפה כבר הלכה, היא כעסה שלא ניצל את ההזדמנות, שחיכה לה בכזו נאמנות, התיישבה במושבה.

הם המשיכו לנסוע, הנסיעה ארוכה, פתחה את החלון, הרגישה איך הרוח פורעת את השערות, בין היתר פורעת את החרטות, בין היתר מכסה על השתיקה. הוא נהם, כמה רעש היא עושה, היא סגרה את החלון, הרוח נדמה. היא ידעה שעוד יבואו ימים טובים יותר, כך אמרה המטפלת, הראשונה, גם השניה. השלישית כבר לא ידעה מה לומר, רק שהשעה כבר הסתיימה. היא הביטה בשמש שוקעת , ובאיך שערו הפסיק להיות כתמתם, הוא שאל אם קר לה, שנים שלא שאל אם קר לה, היא ענתה שכן, ידעה שישמח ששאל.

הוא עצר לצד הדרך, הוציא תרמוס וכוסות, הוציא מעיל ושמיכה, סימן לה, תראי, הסתדרנו, איך דאגתי להכל. היא הביטה החוצה. תהתה מה יביא המחר. איפה הגבר הבא שלה, כמה נשים עוד היו לו לפניה. אם יהיו לה ילדים, אם יהיו חכמים, מצחיקים, אם ככה, בפשטות, נגמרים כל הדברים הגדולים. בנסיעה. בכמה קילומטרים. בלילה קר עם תרמוס ושמיכה. הוא שתה, שרף את לשונו, נשף בכוס שלה. היא התרגשה. הוא אמר את שמה ואז תזהרי, זה חם. היא הנהנה בראשה. איפה היית כל חיינו, חשבה.

ושוב נסעו. הדרך התפנתה. רק אורות זוהרים כיסו את השממה. היא התחילה לספור, אור ועוד אור, הנה מחרוזת יהלומים. הזכירה לו, פעם היו סופרים הכל. כבשים בלילה, עננים בבוקר, מכוניות אדומות בפקק. הוא גיחך, אז הרצין, אמר, זו שטות, לספור, מה לספור, מה יוצא מזה, היינו ילדים. היא התכרבלה במושבה. רצתה להחביא את הלילה במקום עמוק בפנים, לא לשמוע את קול נשימותיו, את לשונו המצקצקת, שיסע כבר, רטנה מבפנים. שנגיע, שנגמור, שנחזור, שנתחיל מחדש. לא סבלה התחלות או סופים, כמה צער הם הביאו.

נכנסו למוטל בצד הדרך. קירות מתקלפים, צהובים, קצת שרופים. נזכרה שקראה בעיתון, היתה שריפה לפני כמה חודשים. השאירו גז דולק, נחנקו שלושה אורחים. ילד קטן וההורים. הזכירה לו, נשרפו פה אנשים. גיחך, במקום שבו שורפים בני אדם, קטעה אותו, שנאה אותו, אמרה, בוא, הולכים. אמר, חכי, נשארים. נכנסו לחדר, היה רק אחד, מיטה משותפת, חלונות קטנים וגבוהים. אמרה, עייפה, הולכת לישון, ראתה בעיניו זיקים ישנים. הביט בה לא כתמול שלשום, אמר, אנחנו עדיין נשואים. נגע בכתפה, ליטף צווארה, רעדה ומחתה, התנערה ויצאה. קרא, קר בחוץ, אמרו שירד גשם, יש עננים. סיננה, קר גם בפנים.
עישנה סיגריה במרפסת צרה. ראתה ממול, ברחוב, מועדון ריקודים. זוגות יושבים ורוקדים. חשבה שהיתה נותנת הכל ולא כלום בשביל לשוב ולהיות תמימה, כזו שלא הוכתה, כזו שעוד סופרת, ובזוג, לא אחת שלבדה.

הוא יצא מן החדר, שם לכתפיה מעיל עם ריח מוכר ונושן, שאל, הכל בסדר, את רעבה. היא הנהנה לשלילה. אמרה לו , תראה איך הם רוקדים. והוא מלמל, תמיד רצית לדעת ואלס. והיא חייכה, אני יודעת, רק לא איתך. הורידו ראשיהם. הרימו חזרה. עוד שיר נגמר, עוד שיר התחיל, מוזיקה חלושה. הציעה, אולי תרד, תשב, תשתה קוניאק, הלילה עוד ארוך. והוא הלך, בלי להסס, הפריח נשיקה באויר מתוך הרגל ואז התחרט, סימן לה שבקרוב יחזור. נותרה לבדה. יתומה בחדר יתום. בלי רדיו, טלויזיה, אפילו בלי כלי כתיבה. רק מחט וחוט. התיישבה לתפור איזו חולצה. נקישה על הדלת. פתחה בחרדה. ילדה קטנה עמדה בפתח, קוקיות חומות, בלי שיניים, ניגבה דמעה. הזכירה לה את עצמה. דופקת על דלתות של זרים, מחפשת נחמה. הכניסה את הילדה לחדר, הושיבה אותה על המיטה. שאלה לשמה, שאלה מה קרה, הציעה לשתות או לאכול, הילדה סירבה. אמרה שהיא פה עם הוריה, נוסעים כבר כמה ימים, אמרו לה שבסוף הנסיעה יהיה צמר גפן ולונה פארק, היא עדיין מחכה. אינה מוצאת את החדר, הקומות מבלבלות, אמרו לה 24 או 42 או 44, היא כבר לא יודעת, על לחייה זולגות דמעות. מאמצת את הילדה לחיקה, תמיד רצתה בת, והוא תמיד אמר שמוקדם מדי, הוא עוד רוצה לטייל, יש לו חלומות. ואחרי שטייל וחלם כמה שנים, אמר לה הרופא שבשבילה כבר מאוחר, גופה בגד בה, היא צריכה לייצר חלומות אחרים. וכעת גם על לחייה זולגות דמעות ושתיהן בוכות. חושבת איך נראות הן מבחוץ, שתי נשים זרות, שוקעות בתוך מיטה מוכתמת, כמו אם ובת, אך רק כמו. מרימה את הילדה, מושכת בידה, אומרת, בואי, מתוקה, אמצא לך את הורייך, הם בטח עוד פה בסביבה. פוסעות יחד במעלה המדרגות, הילדה מזמזמת שיר בצרפתית, מדגדג לה באוזניים, מדגדג גם בלב, נזכרת בלילות שבהם אמה היתה שרה את אותו השיר. מצטרפת בשקט, כמעט בלחישה, פררו ז'קה, פררו ז'קה, דור-מה-וו, קולותיהן יחד מתערבבים במין כמיהה.

אישה צעירה שועטת קדימה במורד המדרגות, תופסת בידה את הילדה, מחבקת, מנשקת, איפה היית, כל כך דאגתי, כבר הזמנו משטרה. צועקת למעלה, היא פה, אנטון, היא פה, הנה, היא חזרה, ונפנית שוב לילדה, מנערת ובודקת שהיא שלמה, לא חסרה אף חתיכה. מנופפות לשלום האישה והילדה, תודה, לכי לברכה, נעלמות מאחורי איזה דלת. נשארת לבדה. מביטה ימינה ושמאלה, חושבת על כל החיים מאחורי כל הדלתות האלו, איך רק את שלה היא בקושי מכילה, והוא כבר בטח שיכור מקוניאק, אולי סופסוף מצא לו איזה מישהי, איזו מלצרית או רקדנית, אולי ממש עכשיו הם במיטה.

חוזרת לחדר. היא נכנסת, נאנחת, נזרקת על המיטה ומעקמת את אפה. נרדמת ואז כבר בוקר והוא שכוב לצידה. מאזינה לקול נחירותיו, יודעת לחקות כבר בשלמות את האנפופים והחרחורים. ממתינה בדממה שיתעורר, כמעט שאינה נושמת, מבינה שהנה הגיע רגע שאפשר לבודד, רגע שלא ניתן להחליף, רגע שלא יחזור על עצמו. מתמלאת געגועים. ריסיו מעפעפים, חצי נפתחים, כמו הרגיש את שלוותה ורצה להפר אותה, כמו יודע שאת מכסת השלוה ביניהם כבר סיימו, והיא חורגת, מסתכנת. עליהם ללכת.

ממשיכים בנסיעה. הבוקר אפור, ומצב רוחו טוב. מביטה בו, כמעט נבוכה. על צווארו סימני נשיכה. איך לא הבחינה קודם, ואולי הבחינה וקיבלה החלטה. והיא שמחה בשבילו, עצובה בשבילה, והוא שר איזה שיר עם הרדיו ומתעלם מקיומה.
עוצרים בצד הדרך, יש מסעדה טובה, אומר, מגישים גבינות עיזים טריות, ולחם כפרי משובח, מדקלם את התפריט, גם את המחירים, מופתע מזכרונו הטוב, אומר, יש גם שירותים. והיא מתמלאת לו קנאה. אינה יכולה שלא לתהות, עם מי היה פה, מתי היה פה, איך בעשר שנות נשואיהם לא ידעה שפעם, באחת משנותיו, ביקר באותה מסעדה טובה. איך לא סיפר לה לפני כן על גבינות עיזים טובות, איך לא הגיעו לאותו חבל ארץ, הרי טיילו, ואם לא טיילו אז מה עשו, איך בזבזו את השנים היקרות. והוא פוסע לפניה, רוחו טובה, מברך אנשים שלא מכיר, מתלוצץ עם המלצר. מצביע על הגבעות הירוקות, אומר, תראי את הפרות עם הפעמונים על הצוואר. והיא מחייכת ואז בוכה והמלצר מביא קפה וטישו, ואז שוב נעלם. והוא רוכן קדימה, שואל, מה קרה, זה מה שרצית, לא, אנחנו פה בגללך, אל תפילי עליי את האשמה. ואז חוזר בו, לא התכונתי, את פשוט כל כך לא צפויה, והיא שואלת, מה קרה אתמול בלילה, ויודעת שאינה רוצה לדעת, כל תשובה תהיה לה מעקרת. היא עייפה. יוצאת מהמסעדה, נכנסת לאוטו, הולכת לישון במושב האחורי. הוא נכנס אחריה, עברו רק כמה דקות, והם נוסעים שוב. מתוך חלומה מרגישה את טלטולי הדרך, ואז קולות של אנשים, קולו שלו , קולות זרים. שומעת, אני מחזיר אותה הביתה, משהו לא בסדר, צריך לטפל, תוך יום, אולי יומיים, כדאי להכין את המיטה. ומדי פעם חשה ביד שמונחת על מצחה, היד קצת קודחת ואולי זו היא שקודחת, חולמת על פרות עם פעמונים על הצוואר. מישהו מרטיב לה את הפה, נשיקה על לחייה, ולפתע היא מורמת מעלה ונישאת החוצה ומריחה ריח של רחוב, ריח של סמטה. והיא סופרת צעדים, תיכף יגיעו לכניסה, וממלמלת, למה חזרנו, היה לנו מקום חוקי, רצית מקום חוקי, לא התכונתי להיות חולה. והוא משתיק ומשקיט, סופר איתה צעדים. לוחש, עוד צעד וחצי, הגענו הביתה.