טוב, אמרו, אבל מה עם המטפורה…? כן, אמרה, המטפורה… המטפורה היא מטונימיה, מטונימיה של מטפורה של האנפורה… והם באופוריה שומעים דברי ספרות, דברי חוכמה, נוגעים בקדושה. אבל תגידי, מתי זה… מתי זה נכתב, המכתב, הגירסה, העיסה, הפו-א-מה?
זה נכתב… טוב, בסתיו, בתש"ו, תנו לי לחשוב. בין תש"ו לתש"ז, זה סתם, מהראש, אני לא ממש בדקתי, אני זוכרת כשלמדתי לדוקטורט, לטריאומווירט, לרפרט, לפרפארט בפרט, כאמור, לדוקטוראט, אז אמרו לנו לשנן, לשנן, לגנן, לנגן, לארגן בגינה של הסיפורת כתבנו על הזכות, על הזרות, כתבנו לא-שטות…
כן, הם אמרו, פניהם זורחות, כוס התה מתקררת, המגש הנמס של ריבועי בקלאווה מזיעים על הפסנתר… כן, הם אמרו, אבל תמשיכי את הרעיון, תפתחי את התיזה, בבקשה, תקטפי לנו חובזה את החובזה הזאת משדה הספרות תספרי לנו עליו תגלי לנו את צפונותיו. טוב, אשתו גם היא היתה אשת חיל, תקתקה לו את כל הספרים שלו בכתיבה תמה, תדעו – לוחשת – שהוא בגד בה די הרבה, היה לו מהצד, על ימין ועל שמאל, זה ידוע, זה נחוץ, זה מקובל, זה כמו נשיאי ארצות הברית, הם צריכים לשחרר לחץ, היתה לו גננת בתל אביב, כתבו שהיא היתה ציירת ברמת גן אבל זאת טעות, לי ידוע שבאמת היא היתה גננת מציירת מתל אביב, אבל זה רכילות ספרותית, זה לא ברמה. אבל תמשיכי, תגידי, הם אמרו ועיניהם זורחות, חיכם דביק-בקלווה מתמוססת, נוגסים באררט, בטאג' מאהל, בקסנדו העסיסי של הספרות, מה הוא חשב אז כשהוא כתב, מה הוא כתב כשהוא חשב, מה הוא הגה כשהוא שגה כך בכתיבה, בהרהורים, מה הוא הרהר, למה הוא ה-ת -כ -ו -ו -ן המשורר?
היא הירהרה – היא מתהרהרת – מה זה יכול להיות אם לא גורל המדינה, השכינה, הגורל של הכתיבה, של האנושות – בגורל של האנושות הוא הרהר… ומה עם האומה? טוב, זו מטפורה. מטפורה של המצב הקיומי הלאומי הנאומי המאומי של המצב הקיומי של היהודים במחצית הראשונה! אה! המחצית הראשונה! למה לא אמרת זאת קודם… כן, כן, זה ברור, אבל מה עם המחצית השנייה? איפה היא? מי אכל אותה? טוב, היא עוד מתרחשת, מתעקשת להתרחש, היא עוד לא גמורה, המחצית השנייה!
יפה, הם אמרו, נחים על הענן של הניחוח של הדברים של הספרות על הכרית של השקיק של התה על התחתית של כוס התה המתקרר, נחים על השקיק הלח, קלים כנוצה, יפה, אז תסמלי לנו בבקשה את הביאור, כלומר תבארי בבקשה את הסמל, את סמל-העל, אנא בבקשה, את שיודעת, תבארי, תפארי.
אז היא פערה.