הושיעה את עמך
”יש אלוקים במקום הזה. אני יכול להרגיש אותו. הוא כאן בין הסלעים, בין הענפים של השיטה והשיזף, בין שפני הסלע, ברגליים המהירות של היעלים שאולי נפגוש עוד מעט, ובנמרים שהיו ואינם. הוא בלב של החובש ובלב שלי והוא רואה ויודע הכול.“
ילד על העץ
״זה מה שאני זוכרת: גירל או גריל. הצעקה של הילד שישב בתוך העץ. צינה קרה. עור רטוב. רעש של כל הציפורים בעולם עפות ממני. רעידות ברגלים. עצים מכסים את השמש. אפלה קרירה. חצר הפתוחה. אימה. זה מה שאני זוכרת.״
באנציקלופדיה של כל העמים
”הרכבת ניפצה את לוחות העץ בין החלקים של הארון וקרעה את הבגדים שבדרכה. הגנדי ניפנף עם המקל שלו והיא צפרה טווווו ארוך ועצרה. הסתכלתי בדאגה על הבגדים שנקרעו והגנדי אמר לי לא לדאוג ושאחרינו לא יישאר כלום, גם לא ההרס.“
קוני איילנד
"ה-N מגיעה לקוני-איילנד" הוא יורה.
"אף פעם לא הייתי בקוני-איילנד"
"את צוחקת"
"למה?"
"איך אפשר להגיע לניו-יורק בלי ללכת לקוני איילנד?
כשהיינו צעירים, זה היה המקום"
"אז בוא ניסע לשם"
"לשם?"
"כן"
"אה, פוֹרְגֶט אִיט“
הקרקס הראשון של לוז'אן
החנייה בלוז'אן היתה טעות ניווט פשוטה שעתידה לגרור הפסד כספי לא קטן, הוא בכלל תכנן לחנות בעיירת המחוז, במאקוב, אבל פרנץ מעולם לא הודה בזה אלא פשוט ניווט את דרכו אל עבר בית־המרזח. היתה לו ברירה?
המזוודה השחורה
״כְּשֶׁהַפּוֹשֵׁעַ הַנִּמְלָט הִבִּיעַ אֶת רְצוֹנוֹ לָבוֹא לְבִקּוּר
אִמָּא הִתְרַגְּשָׁה עַד כְּדֵי כָּךְ שֶׁשָּׁכְחָה
שֶׁאוּלַי כְּדַאי לִשְׁאֹל גַּם אֶת אַבָּא.
קְרוֹב מִשְׁפָּחָה הִתְגַּלָּה – לֹא אַחְיַן מִדַּרְגָּהּ שְׁלִישִׁית אֶלָּא דּוֹד.
וְהוּא רוֹצֶה לָבוֹא – אֵלֵינוּ – אֶל שְׁכוּנַת הַקּוֹטֶגִ'ים בְּקִירְאוֹן.
וְהוּא לֹא בָּא מִגִּבְעָתַיִם אֶלָּא מֵאַרְגֶּנְטִינָה…״
פסל ומסכה
״בכל סיפור מתח טוב יש גופה. אז הנה היא לפניכם. גופתו חסרת הראש של דנדי הגדול שוכבת כעת בתיבה שמתחת לישבן שלי. איש לא מאמין שזוהי גופתו, וזהו הקסם היחיד שביצעתי בחיי לגמרי לבדי…״
פלישה לא חוקית: לזכרו של 'איזי'
״אני מתגעגע. אף פעם לא יצא לנו להיפרד כמו שצריך, ואולי זה מה שמטריד אותי. ראה במכתב זה סוג של שאכטת פרידה… ״
שני יהודים נוסעים ברכבת
״שני יהודים נוסעים ברכבת. האחד מבוגר מרעהו. לכאורה שני יהודים בסתם. סתם שני יהודים. נוסעים. ברכבת…״
אהבה מוחשית
״בשלושים למות אבי, כשיצאנו מבית הקברות המאולתר, חווה ביקשה שאבוא למשרדה. בדיוק שטפתי את ידיו של נחמן בסרגליק, כשחיוך נימוסי, כמתחייב מכללי הטקס, פרוש על פני…״
החיידקן הרוסי
"כשהמצב נהייה קשה, חשבה דוסיה טיכונובנה להזמין כומר כדי לטהר את הבית. נוצרו בעיות בנישואי בניה, שנאת האחים גברה והגיעה למצב שאויבים לא נצטרכו. ממנה עצמה הסבל גם לא ברח, האישה הזקנה אובחנה כחולת סכרת."
חתונה
"מכונית נוסעת בכביש חשוך בפאתי עיר פריפריה. עצי אשל עומדים בשדרה משני צדי הכביש. הרן לא השית את ליבו לחשכה שבלעה את הכביש עם החרכים, גלגלי משאיות צלקו סדקים ונקבים זעירים באספלט האפור…"
אדוני הכסאות
"עת ערב. ארסל התיישב בכיסאו האהוב ונעץ משקפיו אל הרחוב שהשתרך תחת חלון דירתו. הבניין מתוכו הביט עמד שפוף מטיח שזה מכבר התקלף ונצבע ושוב התקלף, במקביל לאותם מאות דיירים שיצאו ממנו כלעומת שבאו…"
" כל בוקר היינו משכימים לקול הדפיקות, שעלו כמקצב תופים אינדיאני ממרומי גזע עץ הפקאן שליד בית הילדים. בצהריים היה נוטש את בניית הקן, פורש כנפיים שחורות/לבנות, נוסק ונעמד על ראשי, תוקע את ציפורני רגליו בקודקודי המגולח, מרכין ראשו בשטניות עד שעיניו המהופכות היו מופיעות בקו ישר מול עיניי הירוקות, וננעצות בהן. אחר כך היה מתחיל להלום …"
ריח הכסף
"היום כשאני נזכרת בפניה אני יודעת שהייתה יפהפייה. אפילו יותר מאמא. היה בה משהו לא אימהי, לא חם, אבל מוגן, כמו בובת חרסינה מאחורי דלת זכוכית, הכל שביר סביבה, אבל בה אין ולו סדק אחד. שיערה קצרצר בצבע כסף, נראתה תמירה ואסופה כרקדנית בלט לשעבר. פניה כהות, עיניה כחולות-אפורות, שפתיה עבות. בת 50 לערך, מטופחת, חזקה. אבל לי נראתה זקנה. אולי הייתה בת 30, בכלל. ובעיני הילדה שהייתי הוספתי לה עשרים שנה."
לאורה
פרק מתוך הרומן "לאורה" הוצאת מודן 2009, המגולל קורותיה של נערה כבת חמש עשרה החיה בעיר הנמל מיסורטה שבלוב הקולוניאלית, הנתונה תחת הכיבוש האיטלקי ערב מלחמת העולם השנייה…
משחק של כבוד
בבוקר למחרת, המטפלת הסיעודית היתה מחזירה את אליעזר אל חדרו תוך שהוא מספר לה על מהלך משחק הקלפים בו היה שותף במשך הלילה ועל שלום חבריו הוותיקים. בסיפוריו כה דייק בפרטים, עד שהיתה מוכנה להישבע שאכן בילה את הלילה במשחק.
חביתה עם פטריות
הכול התחיל כשהיא ירדה למטה לפגוש את הנציג של "עדי יהווה".
אלון וסמדר
״לפתע השתוקק לקום לעברה ולנשק אותה.
רגעים כאלו לא צריך להסביר.״
הצייד
״פתאום מישהו החזיר לתמונה את הקול בבת אחת.
האישה שישבה לצידה התמוטטה״
אשה אחת
״היה זה יום טעון ברגש חסר מעצורים.
היום בו סנדרה פלו הבינה שהחיים
הפסיקו להתנהל לבד ועליה
לקחת אותם בידיים.
מונחת הייתה ככלי ריק מלא בושה…״
חוט שנפרם ממגבת
״והוא הביט בעיניה
וראה את ההשתקפות הכפולה
הזעירה של עצמו ואמר,
אני לא מבין למה חייבים להגדיר כל דבר.״
כשגל עוצמת עיניים
כשגל יושבת לבדה בחדר ועוצמת עיניים, כל החדר נעלם. נעלמים הקירות, נעלמות התמונות ונעלם גם השטיח. גל מתרכזת מאוד, ואז במקום השטיח היא מצמיחה סביבה שדות חיטה זהובים ענקיים או יערות עד ירוקים – כל מיני מקומות זרים ומופלאים.
עץ
״פַּעַם, כְּשֶׁהָיִיתִי יֶלֶד גַּרְתִּי בַּמִּדְבָּר.
לא הָיוּ לָנוּ שְׁכֵנִים, רַק שְׁלָדִים שֶׁל בִּנְיָנִים.
הָרְחוֹב שֶׁלָּנוּ נִרְאֶה כְּמוֹ אוסֶף לִוְיְתָנִים.
סִירוֹת קוֹצָנִיּוֹת מִתְגַּלְגְּלוֹת, וְדַרְדַּר…״
החיפוש אחר המחר
"מעשה בצעיר קל דעת ששמע רבות על המחר, על כן החליט לצאת ולחפשו. מאחר ולא ידע היכן להתחיל בחיפושיו, החליט לצאת אל המקום הכי מרוחק שהכיר. ברגל עבר את הגבעות, על גבי חמור חצה את העמקים, בבטן ספינה צלח את הימים. כך הגיע אל קצה העולם…"
לואיזיכן
לואיזיכן שומעת ואגנר.
לואיזיכן שומעת גם ריכארד שטראוס.
לואיזיכן נוסעת לגרמניה בכל שנה, רק תנסו לעצור אותה.
אתה חיי
"חשכה מסביב וקר מאוד. רק עיני ופּי מציצים מתוך כובע הגרב. אפי דולף נזלת לחה על הברזל החלוד של עמדת השמירה, מחלידו עוד יותר. מישהו שכח לכבות נר בודד בחדר האוכל והרוח משחקת בלהבה כאילו הייתה אורגן אורות בדיסקוטק שכוח-אל…"
שיר ערש וסיפור
"מעשה באשה שפגשה את אהובה משכבר הימים, עומד ליד קבר אשתו ומחייך. אמר לה: לוויה נחמדה. אמרה לו…"
חביתה ושוקו
"העלבון עתיק ומוכר, מרפד כמו שמיכה מבפנים, מחלל הבטן ועד לגרון הוא מרפד, לא נעים וגם נעים. נעמה בת ארבע וחצי והיא כבר מזהה אותו בשמו. גם להפיג תחושה בתחושה היא כבר יודעת. שוקולד, טופי פירות של עלית, ואם אין אז טופי של כרמית עוזרים להפיג את העלבון…"
Prêt- à-Torter
"השגריר ההונגרי מיקולש צ'ודור חשב שה- DOBOS TORTA שלי הוא משהו. כל כך משהו עד שבאורח פלא אירועים קונסולאריים כאלו ואחרים עברו מתל אביב או ירושלים אלינו – לחיפה – למלון "גלי גלים" שעל הכרמל. כן, גם אירוח להקת הריקוד ההונגרית "צ'רדש אורקסטרה אינטרנציונל" שפותחת את שבוע התרבות ההונגרי. וכך בשעה הזאת וביום הזה – אני לא בחופש כפי שתכננתי, אלא יוצקת קרם חמאה לתוך קערה…"
שירה מָט
"הוריי נפגשו באוניברסיטה בזמנים אחרים מאלו, איני יודעת אילו זמנים אלו היו, רק שהיו אחרים בתחושה שהשאירו בלבבות שחיו אותם. היו נפגשים בקפה הפינתי, ממש ליד השער הראשי, כשהיא עוד חטאה בלימודי שירה והוא היה מבוגר ממנה וכבר למד דבר או שניים בחייו ושירה לא עניינה אותו, גם לא תהילה, רק חיפוש עצמי…"
תהילת עולם
"הדבר היחיד במשך היום שמרפה את העצבים המרופטים שלי זו האסלה. כל בוקר, בשעה שש וחצי בדיוק אני מתייצבת מולה בשירותים הציבוריים של היכל המשפט, והיא קרה, צוננת…"
אשה נופלת ממרפסת
"למחרת הגיעם משדה התעופה, כשעמדה במרפסת החדר בשרתון וחיכתה לשעת הפתיחה של ארוחת הבוקר המהוללת של המלון, נפלה פתאום כל המרפסת, שהיתה קטנה ועגולה כמו קן של יונק-דבש, והיא צנחה בין שברי בטון ובָּלָטות שש-עשרה קומות, לעבר הבריכה הכחולה שניצנצה למטה…"
דלת
"כעת, מול דלתה הנעולה האור כבה לרגע. והוא עומד בשלו- ללא כל ניסיון לאתר את מתג האור המעניק משמעות מעומעמת לפרוזדור ישן זה. מבעד החושך רק ניצב ומביט, עיניו מסרבות למצמץ אל עבר הדלת…"
ענת
"תפסיק לנבוח עלי, אני כבר הולכת" היא אמרה, והאור בחדר המדרגות כבה באחת. סגר את הדלת, נעל על בריח, העביר אצבעות בשיערו, הוא לא יודע, הוא לא זוכר, אולי עשה משהו, לא מבין מה…"
גשם
"אני חושבת שנרדמתי כי כשהתעוררתי הצלליות כבר נעלמו ורק טפיפות רגליים קטנות נשמעו דרך החלון. חשבתי שילדים קטנים טיפסו לי על המרזב והם מנסים להכנס לבית ולמצוא מחסה מהחושך…"
יומיים
"הם נסעו יומיים במכונית הירוקה המקרטעת שלו. חצו עיירות וערים, כאלו שלא ידעה בכלל על קיומם…"
בין דפיקה לדפיקה
"ליום הולדתי החמש-עשרה קיבלתי מדודה איה את "שירים שמכבר" של נתן אלתרמן. בטרם זמנו הגיע הספר, ממש כבר-מצווה הנחגגת בטרם פרץ הגדילה. פתחתי את מתנת ההולדת, מדפדפת ונרתעת מכך שכל כך הרבה לא הבנתי, הנחתי אותה בצד. חשתי בגדולתו של אלתרמן, אבל לעת עתה החלטתי להישאר על ספו…"
דרך החלון
"צרור בקפוטה הוא הביט דרך החלון. רוח הערב הצוננת ליטפה את פניו המצומקים הניבטים מבעד לשטריימל. דמום, תלה את אישוניו בריק, ממולל באצבעותיו החיוורות את זקנו הארוך והכהה שפה ושם מבצבצת מתוכו שערה לבנה…"
זִקנה
"היא ישבה על כיסא-הנדנדה שלה מול המראָה בחדר העלוב. מבחוץ עלו קולות העיר אך היא בקושי שמעה אותם. קרני השמש המועטות שפילסו את דרכן דרך מסך הערפיח וחדרו דרך החלון הפתוח למחצה, האירו את הקירות הדהויים וזהרו ברשת קורי העכביש שנמתחה באחת הפינות. אחר-כך ליחכו את רגלי מיטת הברזל, את שולחן הטואלט וליטפו את פניה המצומקים. חיוורון ירקרק נמשך עליהם, וקווים של מרירות התפתלו בתוך הקמטים הרבים החרושים בהם שכמו נצרבו בתנועות חיות…"
אורחים
"כעת מבטם נח על חדר האורחים. האם ימצא חן בעיניהם? את הפילודנדרון שבפינה הם בטח שונאים, הירוק שלו כהה מדי, העלים גדולים ושתלטניים, האצבעות שהוא שולח ארוכות וקטומות. ומה עם הספה, אמא חושבת שבושה לארח ככה עם שולחן כזה מיושן…"
ערב ספרותי
"טוב, אשתו גם היא היתה אשת חיל, תקתקה לו את כל הספרים שלו בכתיבה תמה, תדעו – לוחשת – שהוא בגד בה די הרבה, היה לו מהצד, על ימין ועל שמאל, זה ידוע, זה נחוץ, זה מקובל, זה כמו נשיאי ארצות הברית, הם צריכים לשחרר לחץ, היתה לו גננת בתל אביב, כתבו שהיא היתה ציירת ברמת גן אבל זאת טעות, לי ידוע שבאמת היא היתה גננת מציירת מתל אביב, אבל זה רכילות ספרותית, זה לא ברמה…"
ג'וזפין קוקט
"היא הייתה שרה ללוש אבל קראה לעצמה ג'וזפין קוֹקט. אמרו עליה שהייתה זונה אמרו עליה שהייתה מופקרת, אבל היא הייתה ספרית, וקראה לעצמה יועצת יופי. חלמה על פריז אבל פתחה סלון יופי ברחוב ז'ול פרי, באחד מפרבריה העלובים של מארסיי…"
גן הפיסגה
"למען האמת, אני לא יודע באיזו זכות אני פורס בפניכם סיפור. לרוב סיפורים, כמו בני אדם, כורעים תחת פגמים, רחוקים מהאידיאלים של עצמם. אם כן, מדוע דווקא הסיפור שלי, שסיפורים פגומים כמוהו התרחשו – וחמור מכך סופרו – אין ספור פעמים, ראוי לתשומת ליבכם; למה אטריד אתכם במה שאני איני רוצה להיות מוטרד בגינו? אלא שקרן נכנסה לחיי, והדבר היחיד שאני יכול לחשוב עליו הוא שאי-אפשר לא לספר על זה…"
סימון
"אהבה גדולה לא יכולה להמשך יותר משלוש שנים. ההורמונים לא עומדים בזה. זה לא היה במקרה, תכננתי הכול. מעל לכל יעדיי האידיאליסטים, ידעתי שעליי להיות איתה, לחוש את חורי הסדין, את רגליה. עליה היה לחוש את גופי הכחוש הקר והמלוכלך. היא הייתה המין השני שלי, היא הייתה שלי בגלל גילי הצעיר, בגלל התמסרותי, בגלל אהבתי. ידעתי שהם שניהם אוהבים צעירות בפריחתן…"
