גיליון 1 1, סתו 2008 נִגְזֶרֶת גיליון 2 2, חורף 2008 סָלוֹן גיליון 3 3, אביב 2009 סַף גיליון 4 4, קיץ 2009 מֶשֶׁק גיליון 5 5, סתו 2009 סֻכָּר גיליון 6 6, חורף 2010 פַּסְקול גיליון 7 7, קיץ 2010 לִילָדֵינוּ גיליון 8 8, קיץ 2011 מִשְׂחָק גיליון 9 9, אביב 2013 שֵׂיבָה גיליון 10 10, חורף 2015 נָּשִׁים גיליון 11 11, קיץ 2015 גְּבָרִים גיליון 12 12 סתו 2015 קרקס גיליון 15 15, סתו 2017 מחבואים גיליון 14 14, סתו 2016 מעברים גיליון 13 13 חורף 2016 יין ושיכר

להריח את היד ולשבוע

דן אלון | לכבוד יריד הספרים של ארטפורט, אספר על מלאכת היצירה של הספר להריח את היד ולשבוע

אני לא זוכר בדיוק את הרגע שבו נהגה הסיפור "להריח את היד ולשבוע" בראשי, אבל נדמה לי שזה היה בסביבות פטירתה של סבתי ב-2007. סבתא שלי ואני היינו חברים טובים מאד, וההלוויה חשפה הרבה מאד משקעים, קשיים ורגשות במשפחה ובוודאי אצלי, שהייתי קרוב אליה כל כך. הרבה דברים קרו בתקופה ההיא: פרידה מבת זוג, הימים האחרונים שבהם נהגתי ברכב (לאחר השבעה, עם או בלי קשר, הפסקתי לנהוג) הם הדברים הפחות טובים, אבל דווקא חדוות הבישול שהחדירה ללבי החלה ללבלב. "כבר אין מי שיכין את המאכלים האלו", אומרים פעמים רבות במשפחה שלנו. סבתא שלי, מזל, הייתה אישה נדיבה מאד כשזה היה קשור לאוכל: לא משנה כמה אורחים היו מגיעים לשבת (יש לה 12 ילדים שהפכו ל-8 ברבות השנים, עשרות נכדים וגם די הרבה נינים), כל אחד היה מקבל את האוכל שהוא אוהב. למדתי ממנה הרבה, על נדיבות באוכל, על אהבת האירוח. כשהיא נפטרה, ההלוויה שלה נצרבה היטב בזיכרון שלי. זכרתי את תחושת המאכעריות, הניצול של הסיטואציה בצורה צינית על ידי עובדי המקום. לא בכוונה רעה, פשוט כי ככה זה. זכרתי את השבר הגדול, היא באמת כרכה את המשפחה סביבה, סביב האוכל, וזה לא היה קל מכיוון שהמשפחה לא הייתה מאוחדת בלשון המעטה. אני זוכר את הבכי, את הצעקות, את הקינות. אנשים שלא ראיתי מזילים דמעה בכו בכי תמרורים. את החוויה הזאת ידעתי שאני רוצה לתרגם לסיפור.

12465055_1078069438890818_676433789_o
סבתא שלי, מזל-טוב אלון ז"ל

הסיפור עוסק בגיבור, שלומי, בחור צעיר העומד להתגייס לצה"ל בעוד מספר חודשים, ובינתיים עובד עם אביו ואחיו החייל במסעדה המשפחתית בנתניה, המגישה מאכלים מרוקאים. התקופה היא קצת אחרי הפיגועים ב-2002 שסימנו את "חומת מגן", והמצב בנתניה מתוח: זה היה עוד טרום העלייה הגדולה מצרפת, ונתניה, שהייתה עיר תיירות מצליחה בשנות ה-90 הפכה להיות עיר רפאים. הסיפור מתחיל באירוע שמושפע ישירות מהלווייתה של סבתי, והוא למעשה כמעט "דוקומנטרי" בחשיבה שלו – ההלוויה של אמא של שלומי. הפרק הראשון מתחיל בטרגדיה, האם נפטרה וכעת שלומי, אביו סידני ואחיו חיים צריכים לאסוף את השברים. בפרק השני הצרות מגיעות בצרורות: סידני מקבל עצת אחיתופל ומפטר את המלצר הערבי ש"מבריח לקוחות אחרי הפיגועים", דבר שגורר מסע נקמה שרק פוגע בהם כלכלית עוד יותר. שלומי, שמנסה למצוא פרנסה, מתחיל לעבוד במכון עיסוי אירוטי בעיר, ומתאהב בבחורה שעובדת שם. כדי להציל את המסעדה הכושלת, המעסה איה משכנעת את שלומי להירשם לתחרות מסעדות בטלוויזיה, ושלומי הולך לסבתו הזקנה על מנת לקבל את המתכון של המנה המרוקאית המוצלחת ביותר – פסטייה.

זווית המצלמה

התחלתי לכתוב את הסיפור לפני שמונה שנים. מי שמכיר אותי ואת דרך העבודה שלי, יודע שזה לא שכיח אצלי בסטודיו. בדרך כלל דבר נעשים אצלי מהר יותר, בצורה הרבה יותר דחופה. זו אחת היצירות הבודדות שלי שלקח לי זמן ארוך להשלים. את המבנה הראשוני של הסיפור כתבתי בכמה טיוטות קצרות ובודדות. הבנתי שכדי לכתוב סיפור בהיקף שקיוויתי שאשלים, אני זקוק לעזרה – ונרשמתי לקורס כתיבה אצל סמי ברדוגו בסדנת אמני הקיבוץ. כבר היה לי קצת ניסיון בקומיקס (כתבתי 2-3 סיפורים שפרסמתי במהלך הלימודים בשנקר) – אבל הנטייה שלי הייתה לפרסם רומן פרוזה. אני זוכר את התרגילים שסמי ברדוגו נתן לנו בקבוצה לחיוב, והם סייעו לי להבין שהסיפור צריך להיכתב בגוף ראשון. "זווית המצלמה", אם אנסה לנסח רגע בשפת קומיקס, צריכה להיות כזו שמתמקדת בגיבור והולכת אחריו. הגיבור הוא זה שיודע / לא יודע חלק מהדברים, ואין עין מפקחת מלמעלה. הכל קורה במציאות, בהווה, וגם מה שקורה בעבר – הוא באמצעות סיפור שמתקיים ברגעים אלו ומתרפק על אירועים עברו. לדאבוני בסיום הקורס ממש לא הצלחתי להגיע להשלמת המסגרת הכללית של הסיפור.

HAND6
ב-2010 התחלתי ללמוד לתואר שני בספרות עברית באוניברסיטת תל אביב. נרשמתי ללימודים על מנת לפתח את הסיפור. גם פה לא ממש הצלחתי, בעיקר כי הייתי עסוק בללמוד הרבה דברים חדשים שלא הכרתי, כמו סקירה היסטורית מעמיקה של הספרות העברית. כן הצלחתי לפרסם 2 סיפורי קומיקס אחרים, המושפעים ישירות מהספרות העברית (מחווה למיכה ברדיצ'בסקי ביחד עם נועם נאומובסקי, למשל), אבל את הסיפור לא הצלחתי להשלים; משהו היה חסר לי. חזרתי לסדנה של סמי ברדוגו – אבל הפעם הייתי ברור יותר בבקשה שלי: אני זקוק להשלמת השלד. כלומר, שיהיה לסיפור התחלה אמצע וסוף. ההכוונה של הקבוצה עזרה לי מאד להבין את סוג התחקיר שאני צריך לעשות, ואת המקום האישי שאני צריך להתחבר אליו על מנת להשלים את העלילה. באחת הפגישות עם גיורא, סטודנט שלמד איתי בחוג לספרות, דיברנו על העלילה ולא הצלחנו לקדם אותה. אבל הוא זה שעזר לי לקרוא לדמות הראשית "שלומי". משעשע, אבל זה היה אמור להיות השם שלי – על שם סבי שלמה, בעלה של מזל. הוא פשוט לא הסכים שיקראו לי על שמו בעודו בחיים, והתוכנית נגנזה.

אחד ממשתתפי הקורס, חקלאי מבוגר, החליט שהוא לוקח אותי כפרויקט אישי ומסייע לי בהשלמת הסיפור. הוא לא היה כותב מבריק במיוחד, אבל היו לו אמצעים, וביחד התחלנו מסע של שלוש פגישות על מנת להבין את ההיסטוריה. נסענו לאכול פסטייה במסעדת "יקוטה" בבאר שבע (שקרויה על שם המסעדה המפורסמת "יקוט", פנינה, במרקש), ערכנו סעודה מרוקאית חגיגית בחצר של חברים שלו בראשון לציון והתחלנו בחיפוש אחרי המתכון המנצח של המסעדה – אותו מתכון שיביא לשלומי את הניצחון בסיפור. הריחות, הצבעים והטעמים הורידו אותי מהאילן הגבוה עליו נתליתי: הבנתי שהסיפור צריך לחזור להיות בפורמט מצויר, לפחות ברובו. עם סיום הקורס הצלחתי להשלים, סוף סוף לאחר שלוש שנים, את הדראפט הראשון של הסיפור – טקסט באורך של חמישה עשר עמודים ובו התחלה אמצע וסוף. הבנתי שהמתכונים, הרחובות בנתניה, הסיפורים ממרוקו – צריכים להיות מצוירים על מנת להעביר את החוויה אל הקוראים.
מטקסט כתוב לספר מצויר

HAND10
"אין לי מה להפסיד", אמרתי לעצמי ושלחתי אימייל למסעדת "רפאל" של השף רפי כהן. כתבתי שאני עובד על סיפור שבמרכזו עומד מתכון מרוקאי מסורתי, ושאשמח להיפגש עם השף על מנת להתייעץ איתו בעניין. לא ציפית לתגובה, אבל לאחר כמה שעות התקבלה בתיבת הדואר האלקטרוני שלי תשובה: תתקשר אלינו מחר ונקבע לך פגישה. שמחתי מאד והגעתי לפגישה עם השף שאני כל כך אוהב, בחור די צעיר אבל עם ותק של מספר שנים לא מבוטל בניהול מסעדה בתל אביב. הימים היו טרום תחרויות הבישול דוגמת מאסטר שף או משחקי השף, וממש הרגשתי שיש לי קלף מנצח ביד. רפי כהן הסכים איתי ועישן בשרשרת, התעניין בסיפור ואמר שאחזור אליו בעוד שבוע על מנת לקבל מתכונים מלכותיים ממרוקו בספרים בצרפתית! התרגשתי מאד, ויצאתי להמשיך במחקר.
כשעבדתי, זכרתי את המשפט שסבתא שלי נהגה לומר לי: "האוכל זה בידיים". כלומר, אם הייתי מנסה לבשל משהו ולא היה יוצא לי – אז התשובה הייתה, זה בגלל שהידיים שלך לא זוכרות את זה, הטעם זה בידיים של המבשל או המבשלת. זה נכון גם לגבי כמויות – כמה מלח? "ככה", הייתה מסמנת ביד. זכרתי עוד משפט, פתגם מרוקאי "להריח את היד ולשבּוע", שאומר – מי שמריח את שורש כף היד, זוכר את כל קורותיה של היד ואת כל זיכרונותיו שלו. חשבתי ששני המשפטים האלו יכולים לעבוד ביחד – מצד אחד, זכרונות שמתחברים ביחד להווה ומשתנים ביחד לנסיבות, מצד שני המשחק המילולי פואטי בין האוכל, השובע, היד, הזיכרון של היד. עוד אחזור לעניין זיכרון היד, דווקא בהקשר הציורי.

לאחר שבוע חזרתי אל רפי כהן, וקיבלתי מתכונים. בינתיים צפיתי גם בסרטוני וידאו רבים שהוכיחו לי כי אין גרסה אחת למאכל העממי המרוקאי, שמקורו בשילוב בין המטבח הברברי למטבח הספרדי (מאכלים עם פירות יבשים). בפגישה, בין סיגריה לסיגריה, שוחחנו על האוכל ועל איך הוא בונה גרסאות עכשוויות למאכלים מסורתיים משפחתיים, והצטרפה אלינו גם הילה אלפרט, כתבת האוכל. שתינו תה ואכלנו מתוקים והיא הציעה לי לפנות למומחה צמחי התבלין וההיסטוריה של יהדות מרוקו, ניסים קריספל. "תגיד שאני שלחתי אותך". קבעתי איתו פגישה שמטרתה הייתה לשייף את סיפור חייה של הסבתא, אותם היא עתידה לספר לשלומי. נסעתי אליו אחרי הצהריים לשכונת המשתלה בתל אביב, ובבית קפה הוא סיפר לי על עצמו ואני סיפרתי לו עלי. הוא גר במרוקו די הרבה שנים, ומומחה לצמחי תבלין, שבמרוקו הם גם סוג של בית מרקחת. הוא נתן לי נקודות מאד חשובות, כמו קונטקסט היסטורי שהיה נכון וחשוב להכניס לסיפורה של הסבתא על מנת להצדיקו, על קורות היהודים והמוסלמים אל מול הצרפתים בשנות החמישים במרוקו ועוד. בהמשך, בהשראתו של בן דודו של אבי, מוסיקאי וכלכלן, הכנסתי עוד חוד שני לסיפור, הזמר העלום חוסיין סלאווי, שבתקווה העניק גם עיבוי ביוגרפי לסיפורו של סידני, האב, אבל גם מעט ביקורתיות לאופיו: חוסיין סלאווי היה זמר ערבי פופולארי שכתב בין היתר שירי סאטירה ומחאה. השיר שחוזר על עצמו שלוש פעמים בסיפור הוא "אל אמריקן", שצוחק על התנהגותן של הנערות כשהן רואות את החיילים האמריקניים תכולי העיניים ולועג לגברים שמנסים לחקות את הליכותיהם של הבאים מהמערב.

hqdefault
קומיקס מוקומנטרי
בשנת 2012, לאחר שסיימתי את הטיוטה הכמעט סופית של הסיפור, התחלתי לימודי המשך במדרשה. כשהכיוונים החדשים שלקחתי באמנות שלי דרשו גם שינויים בתפיסה של את אמנות הקומיקס, הגעתי למסקנה שכמו באמנות החזותית שלי, גם בקומיקס אני רוצה לאמץ גישה מוקומנטרית, שמטרתה "לשים את עצמי על הבמה" במטרה לצלוב, להתעמת ולשאול שאלות שגדולות ממני ומהביוגרפיה שלי. שאלות של מדיום, צורה ויחס לתוכן, כשהומור ובעיקר יחס בין בדיה לאמת יהיו במרכז. טקסטים רבים השפיעו עלי, בין היתר הניתוחים הפילוסופיים של ז'יל דלז ופליקס גוואטרי ב"קפקא – לקראת ספרות מינורית", והטקסט האוצרותי של הדוקומנטה (13) בקאסל, מאת קרולין כריסטוב בקרגייב, שמדבר על צורות שונות להופעתה של הפרסונה והעשייה האמנותית בזמן הווה:
— On stage. I am playing a role, I am a subject in the act of re-performing. — Under siege. I am encircled by the other, besieged by others. — In a state of hope, or optimism. I dream, I am the dreaming subject of anticipation. — On retreat. I am withdrawn, I choose to leave the others, I sleep.
ב-2013 פרסמתי קומיקס בשם "בעיות בצנרת" העוסק בדיוק בכך: שם אותי על הבמה, כדי לעסוק במצבו של האמן בארץ, בגבריות, בבעיות בציור ועם מדיום הציור וגם בצורת הסיפור המוקומנטרית – זו שעושה שימוש באירועים מהחיים האמיתיים שלי, מערבבת אותם ביחד לכדי תחביר המייצר נראות "אמיתית", ובכך מתעתעת בקורא – האם התרחשו האירועים, האם באמת כך הגבתי והתנהגתי וכו'. אז עוד התלבטתי איך לסיים את "להריח את היד ולשבוע", וכבר היה תסריט מוכן; הבנתי על פי חלוקת העמודים והפריימים שמדובר בספר של כ-100 עמודים לפחות. ברגע שנפרץ הסכר של "בעיות בצנרת", ולצדו עבודות אמנות במדיומים אחרים – מיצב, סאונד ופרפורמנס, הבנתי שזו העת לסיים את הסיפור, כלומר לצייר אותו הלכה למעשה.
בלימודים במדרשה ובמסגרת העשייה של "בעיות בצנרת", הבנתי דברים חשובים שהיו צריכים לקרות כרונולוגית קודם לפני שיכולתי להגיע לכדי סיום הסיפור. עבודה בקו נקי שמדבר על הומור, על יומניות, על חשיפה, על פגיעות – שאיננו מוסיף נדבכים של צבע שמכניסים עולם אסוציאטיבי פחות רלוונטי או מאפשרים קריאה רחבה מדי של היצירה. רציתי יחס מורכב בין קו לנרטיב, כך שגם אם המילים מספרות משהו, הציור יספר עוד רובד – יתאר את הלך הרוח, יספר על החוויות שלי – הרחובות בנתניה, הכתובות האמיתיות, הגיוס שלי לצה"ל שעסקתי בו בעבודות אחרות שלי באותה תקופה, הפיגועים האמיתיים שהתרחשו, הטראומה של מלון פארק בנתניה, המסעדה עליה מבוססת הטברנה בסיפור (המסעדה הנתנייתית האגדית "פונדק הים" הקרובה לבית הוריי), בתי הזונות, הדמויות המוזרות מהעיר (שחבר טוב שלי קרא להם בכינוי "יפתואים"). הבחירה הייתה להתבסס על אירועים אמיתיים, תוך שימוש בתחביר קומי ועגמומי מבחינה ציורית. במובן הזה, נעשתה מחשבה מקבילה לכתיבה הטקסטואלית, מחשבה ציורית, מחשבה עם היד, פעולת רישום, שכמעט מתנגדת לטקסט, לפעמים מתמסרת לו – אבל מקיימת איתו יחסים מורכבים. לא איור, אלא נובלה גרפית.
ולסיום, איך אפשר בלי המתכון לפסטייה. יש הרבה צורות למתכון הזה: מנות אישיות, מנות משפחתיות שנראות כמו עוגה, מטוגן, אפוי, עשוי במחבת. זו הגרסה החביבה עליי מכל הגרסאות שראיתי, וראיתי הרבה. אם רוצים לעשות אותה מאד מלכותית, במרוקו עשו אותה "במקור" עם יונים ועם סמנה, חמאה מומסת. גם הבצק במקור הוא לא פילו – שנדמה לי שמקורו בתורכיה, אלא מין בצק דומה ודק יותר, בצק פסטייה, ש”רק נשים מתורגלות ממרוקו יודעות לעשות”. רפי כהן אמר לי: "אם אין לי את הבצק ביום מסוים, לא תהיה פסטייה". בכל מקרה, אני מצאתי פשרה חביבה ביותר.
מצרכים:
• חבילת בצק פילו
• שורש ג'ינג'ר – קובייה נאה, לפי הטעם; בצל שלם קצוץ.
• קצת סוכר, כף קינמון, כפית אגוז מוסקט, כפית כורכום.
• פרגיות מבושלות כמעט עד הסוף.
• ציר עוף (או מים) – לא הרבה, חצי ליטר.
• 2 ביצים טרופות.
• חצי כוס שקדים פרוסים.
הכנה:
מטגנים בצל וג'ינגר קצוצים בשמן "רגיל" (לא שמן זית). מוסיפים קינמון וסוכר, כורכום ואגוז מוסקט. ממליחים ומפלפלים. קוצצים את העוף ומוסיפים למחבת לחימום וקרמול. מוסיפים את ציר העוף ומבשלים ברתיחה עדינה. כשזה מצטמצם מוסיפים את האגוזים. מקררים היטב. בונים שכבות של בצק פילו משומן כדי שיצפה את המחבת מכל הצדדים וישאיר שוליים בחוץ. שמים קצת סוכר וקינמון על השכבה ובונים עוד אחת. ככה 3-4 פעמים, אבל שלא יהיה עבה מדי. מכניסים את המילוי פנימה, ומקפלים את כל השאריות של הבצק מעל כדי לייצר סגירה. צריך להבריש גם את החלק העליון בשומן כדי שלא יתייבש. אופים 15 דקות ב-180 מעלות, עד שמשחים קצת. טיפ: לא לטעום את זה כשזה חם. זה חם מאד!!!! אחרי שזה מתקרר, אפשר לקשט בקינמון וסוכר.
הקומיקס "להריח את היד ולשבוע" ראה אור בסיוע מלגת מפעל הפיס לתרבות.
צילומים: עומר פרג'י