אֲנִי יַלְדֵּךְ הַלֹּא-נוֹדָע.
אֲנִי הַנֶּגָטִיב
בֵּין שְׁנֵי יְלָדַיִךְ כְּחֻלֵּי הָעַיִן
הַמִּזְדַּהֲרִים עַל רֶקַע חֶשְׁכַתִּי.
אֲנִי שְׁכוּחֵךְ, נֶעֱלָמֵךְ, אֲנִי
בְּעוּטֵךְ.
אֲנִי כּוֹרֵעַ – בְּעוֹד הֵם עוֹצְמִים עֵינַיִם
וּמוֹשִׁיטִים יָדַיִם לַמַּתָּנָה –
כְּמִתְחַנֵּן
לַמַּכָּה שֶׁלֹּא תִּנָּתֵן.
נִזּוֹן מִשֹּׁבֶל הַשּׁוֹקוֹ שֶׁהֵם מוֹתִירִים,
מֵאִוְשַׁת צֶלוֹפָן.
מִתְכַּוֵּץ בַּלַּיְלָה בְּפִנַּת
מִטּוֹתֵיהֶם, שָׁם מְכַתְּרוֹת אוֹתָם
חַיּוֹת פַּרְוָה זְעִירוֹת
כְּבִצּוּרִים מִפְּנֵי כָּל רַע,
אוֹרֵב לִשְׁעַת הַפֻּלְחָן הַלֵּילִי,
עֵת תִּדְרְכִי עַל אֶצְבְּעוֹתַי בְּלִי דַּעַת
וְתִרְכְּנִי לְהֵיטִיב אֶת שְׂמִיכוֹתֵיהֶם הַשְּׁמַנְמַנּוֹת.
כְּשֶׁתַּעַצְמִי אֶת עֵינַיִךְ
(הַיְּרוּקוֹת כְּשֶׁלִּי!)
אֶתְגַּנֵּב מִתַּחַת לִשְׁמוּרוֹתַיִךְ וְאֶלְאַט:
אִמָּא.
אִם תְּנַסִּי לְגָרֵשׁ אֶת בִּעוּת פָּנַי
תְּגַלִּי בִּכְלִמָּה
שֶׁגַּם אֶת שְׁמִי אֵינֵךְ יוֹדַעַת.