גיליון 1 1, סתו 2008 נִגְזֶרֶת גיליון 2 2, חורף 2008 סָלוֹן גיליון 3 3, אביב 2009 סַף גיליון 4 4, קיץ 2009 מֶשֶׁק גיליון 5 5, סתו 2009 סֻכָּר גיליון 6 6, חורף 2010 פַּסְקול גיליון 7 7, קיץ 2010 לִילָדֵינוּ גיליון 8 8, קיץ 2011 מִשְׂחָק גיליון 9 9, אביב 2013 שֵׂיבָה גיליון 10 10, חורף 2015 נָּשִׁים גיליון 11 11, קיץ 2015 גְּבָרִים גיליון 12 12 סתו 2015 קרקס גיליון 15 15, סתו 2017 מחבואים גיליון 14 14, סתו 2016 מעברים גיליון 13 13 חורף 2016 יין ושיכר

Prêt- à-Torter

השגריר ההונגרי מיקולש צ'ודור חשב שה- DOBOS TORTA * שלי הוא משהו. כל כך משהו עד שבאורח פלא אירועים קונסולאריים כאלו ואחרים עברו מתל אביב או ירושלים אלינו – לחיפה – למלון "גלי גלים" שעל הכרמל. כן, גם אירוח להקת הריקוד ההונגרית "צ'רדש אורקסטרה אינטרנציונל" שפותחת את שבוע התרבות ההונגרי.
וכך בשעה הזאת וביום הזה – אני לא בחופש כפי שתכננתי, אלא יוצקת קרם חמאה לתוך קערה."אריאלה" זאת הפעם המיליון שהוא קורא לי, מר פרנק. שבע עשרה שנה אני במלון הזה וכשאני מדברת אליו הוא עדיין "מר פרנק". זה מגוחך. קולו מנסר את האוויר. הוא לחוץ, הפרנק. כמובן. ארבע שעות לפלישה המדיארית והמלון מסרב להתגייס.
בחדר המדרגות חי טחב מתחת לשטיח. לא רואים אבל מרגישים. השטיחים עצמם – דהויים.
הנשמה מתבצעת בהם מדי יום ביומו באמצעות חומרי ניקוי אלימים ומטליות רכות. לשווא.
הריהוט בלובי מהוה. העיצוב – של שנות השמונים. כמה היה עולה לך לשנות את הכל – פרנק? אין לך את הכסף הזה ואדם צריך להכיר במגבלות של עצמו – אמרתי בלב. שושלת פרנק שהחזיקה במלון עוד משנות הארבעים, עוד מהבריטים – תבוא בעוד כחודש אל סיומה. פרנק עצמו – על שבעים ומשהו שנותיו – על כובד משקלו – על נשימתו הכבדה – יפנה את מקומו למלך החדש. המלך המשיח. ד"ר מנחם משיח. כירורג בעברו שהסב עצמו מהשבחת חולים להשבחת נכסים.
אבל בינתיים הפרנק מגיע במעלה המדרגות ("מה קרה למעלית?" חשבתי), תוחב ראשו למטבח ואומר "אריאלה, בואי רגע". ואני באה רגע .
"משיח בא עוד מעט לעשות שיחות עם העובדים" הוא פולט בין נשימות כבדות.
"רצת, מר פרנק" אני אומרת "קח מים". הוא שותה ואני שואלת "דווקא היום?" "דווקא עכשיו?"
"הוא רוצה לקחת את המלון מוקדם יותר, כדי להערך לחגים. למעשה" צחק צחוק מריר "הוא מוכן לשלם לי דמי פינוי לא קטנים כדי שיוכל להכנס כבר בסוף השבוע".
לא רציתי לומר לו שבשעות שהתרוצץ בעיר והשתדל אצל הבנקים, האנשים של משיח כבר באו ולקחו מידות והביאו אנשי מקצוע מכל המינים והסוגים – וכשהם ישבו בלובי השומם מלא המראות הם ראו בעיני רוחם את הלובי החדש שיבנו ואת האנשים שיבואו.
למרות שאהבתי את מר פרנק שמחתי שמשיח בא למשוח אדמומית על לחיי המלון. שוב התפוסה תהיה מלאה, שוב – אנהל אסיסטנטיות, שוב – הרבה ילדים, שוב תהיה הצדקה לפרוס את כל העוגות הנפלאות שלי בחדר האוכל: הזאכר טורט, ביננשטיש, קוגלהוף, קיורטוש, יער שחור, קרם בוואריה, סברינות מוקצפות, וגם מעמולים, סהרוני שקדים, טראפלס שוקולד. ולילדים – עוגות עם ציפוי בצק סוכר – כמו שעשיתי עד לפני שנתיים: מסלולי מירוצים ענקיים מבצק סוכר, ועליהן מכוניות מבצק סוכר, וילדים מבצק סוכר ו…"אריאלה" קטע פרנק את חוט מחשבותי "היום משיח יפגש איתך. את צריכה לעשות עליו רושם מצוין. תאמרי לו שאת רבגונית. שאת הולכת כל הזמן להשתלמויות. שאת יושבת בבתי הקפה הנחשבים בתל אביב ומעתיקה מהם מרשמים, שאת שואבת רעיונות מפריז. או מיפן. את חייבת.
"מה? למה?"
"הוא רוצה לפטר אותך. אמר שאת מבוגרת".

הראש שלי צעק טורבו "מבוגרת? אני רק בת 42. הידיים שבונות – שכבות שכבות – את עוגת הדובוש הן רק בנות 25 – הגיל בו סיימתי ללמוד בתדמור ונכנסתי ל"גלי גלים". המחשבה שלי היא בת 23. לא תמיד זה לטובה. הבהילות של י- אני לא מצליחה להפטר ממנה. תמיד מחפשת עוד ועוד. הקטנה שלי בגן. אני מבוגרת?"

"אני יודע שאת מקצועית ושאת האירוח של ההונגרי שלך לא תחריבי בגלל זה" הסתכל פרנק בעיניים שלי, כאילו ראה ששכבה חיצונית לבנה-שקופה בוערת עכשיו. היא עומדת לנשור ולהפוך לדמעות.
"אחרי האירוע תהיה שיחה פרטנית עובד-עובד – זה מה שמשיח אמר לי. הגלגלים זזים. את יודעת שאני מעריך אותך. שאצלי היית נשארת לנצח. נכון?"

"נכון" אני עונה. בולעת דמעות. פרנק יוצא ואני לוקחת קרם חמאה, שוקולד, מתחילה לערבב ולערבל. כאילו כלום.

* עוגת דובוש – עוגה הונגרית קלאסית מרובת שכבות.

הדובוש תם בשעה טובה. גם גלילי הקיורטוש ומוס השוקולד. יצאתי החוצה לעשן סיגריה – רק אחת, במרפסת שצופה אל הים. עיר מתפדרת באבק ביום, עורקיה חשמל – בלילה. הנה אוניה מפליגה מהמפרץ, מנופפת בעשנה לעבר מחטיו של עץ האורן שליד המלון. דודי השמש על גגות הבתים, מקננים על ראשם כמו חסידות מגוננות.
מתחת לדוד שמש אחד בעיר הזאת יש בית ובו דלת ועליה שלט: דובי ואריאלה פריד. ציורי ילדים מודבקים על הדלת בנייר דבק שקוף. איזו אריאלה תחזור לשם הלילה? כדאי להתקשר?
אני הולכת לשטוף פה ופנים בשירותים, מסתכלת, בעל כורחי, במראה. קווים חדשים, שלא הכרתי. נמתחים מזוויות השפתיים כלפי מטה.האירוח היה מצוין – כצפוי. כולם החמיאו לי על הדובוש. גם השגריר. גם הלהקה. גם אנשי השגרירות. גם הנהג של השגרירות. הערב נגמר. למעשה – נפלתי מהרגליים. "אולי אשכור לי משהו בטמפלרים ברחוב בן גוריון ואפתח קונדיטוריה משל עצמי?" חשבתי, מרימה רגליים על המרפסת, עייפה כל כך. מובסת. מתכוננת לתבוסה נוספת. מתאגרף שבספירת "תשע" עדיין מוטל על הריצפה.
השעה היתה כמעט עשר ורבע כשהגדודים של משיח נכנסו למלון. צוות הערכה נרחב – כך הוא קרא לזה. האחראית על משאבי אנוש בחברת הניהול שהקים, פסיכולוג תעסוקתי, העוזרים האישיים שלו, משיח עצמו וכמה לא מזוהים. ישבו בלובי והמתינו שיגישו להם אוכל. ולא סתם אוכל. הם דחו את פרוסות הדובוש שנותרו במטבח. דחו את הקיורטושים הפריכים, את הקפה המהביל. בעשר ועשרים בלילה הם רצו מרק; ובשר; וצ'יפסים. זה מה שמצפה למי שישאר?
יש רגעים נדירים בהם ברור מה צריך לעשות. רגעי בדולח.
אני שועטת למטבח, גוררת את המלחיות שעמדו לצאת שוב החוצה, לשולחנות ורצה – למזווה. שם – מרוקנת מלחיה מלחיה ושופכת לתוכה ערימת סוכר. "צ'יפס שמח".
לוקחת את האוטו ונוסעת לים. לחוף. מקו החוף אני רואה את דודי השמש על גגות הבתים. מנקרים בהן כמו ציפורים משוגעות, חורצות מכתשים קטנים ומרגיזים בקקפוניה אילמת.