גיליון 1 1, סתו 2008 נִגְזֶרֶת גיליון 2 2, חורף 2008 סָלוֹן גיליון 3 3, אביב 2009 סַף גיליון 4 4, קיץ 2009 מֶשֶׁק גיליון 5 5, סתו 2009 סֻכָּר גיליון 6 6, חורף 2010 פַּסְקול גיליון 7 7, קיץ 2010 לִילָדֵינוּ גיליון 8 8, קיץ 2011 מִשְׂחָק גיליון 9 9, אביב 2013 שֵׂיבָה גיליון 10 10, חורף 2015 נָּשִׁים גיליון 11 11, קיץ 2015 גְּבָרִים גיליון 12 12 סתו 2015 קרקס גיליון 15 15, סתו 2017 מחבואים גיליון 14 14, סתו 2016 מעברים גיליון 13 13 חורף 2016 יין ושיכר

הנקר  "פַּעַם הֵטַבְנוּ לָדַעַת אֶת הָעוֹלָם:
– כָּל-כָּךְ קָטָן עַד שֶׁנִּתָּן לְחַבְּקוֹ בִּזְרוֹעוֹת,
כָּל-כָּךְ קַל עַד שֶׁנִּתָּן לְתָאֲרוֹ בְּחִיוּךְ,
כָּל-כָּךְ פָּשׁוּט, כְּהֵד שֶׁל אֲמִתּוּת קְדוּמוֹת בִּתְפִלָּה."

(ויסלבה שימבורסקה, "בשבח החלומות", מפולנית: רפי וייכרט).

הנַקָּר הסורי, בעל הכתם האדום בעורף, הוא הַאָשֵּם. לילה אחר לילה הוא מתדפק בשערי חלומותיי ואינו מרפה. עיני הציפור הזעירות מרחפות מעליי, אינן מותירות מקום לשכחה. כך היה גם אז.כל בוקר היינו משכימים לקול הדפיקות, שעלו כמקצב תופים אינדיאני ממרומי גזע עץ הפקאן שליד בית הילדים. בצהריים היה נוטש את בניית הקן, פורש כנפיים שחורות/לבנות, נוסק ונעמד על ראשי, תוקע את ציפורני רגליו בקודקודי המגולח, מרכין ראשו בשטניות עד שעיניו המהופכות היו מופיעות בקו ישר מול עיניי הירוקות, וננעצות בהן. אחר כך היה מתחיל להלום.

והנה שוב הוא מתחיל להכות. ושוב מתפשט הכאב, עמום ודוקר, במחילות הראש, מונע מאבריי לבצע את שמבקש המוח. כך בשיעורים, כך במגרש המשחקים וכך עכשיו במגרש הכדורסל. אני מתרוצצת כגמדה עיוורת מצדו האחד של משטח האספלט לצידו השני, אניצי שדיי מתרוצצים עימי בתוך גופייתי הלבנה ומסביבי רצים שאר הילדים והכדור עובר ביניהם, נזרק לסל ואף פעם לא מגיע לידיי.

רביד מוסר את הכדור לדן שמקפיץ בנחישות ועובר את ציקי וחומי, צעד וחצי וסל. 8-6 לטובתם. רותם מתרגז.

– יאללה תתחילו לשחק, נוני ופָּצֶה, תמסרו רק אליי.
– תירגע, כולה שתיים הפרש.
– נוני, תוציא, פָּצֶה, תתפנה.

נוני עומד על קו הגיר הלבן התוחם את המגרש, ידיו האוחזות בכדור מתוחות אל על. גופו הדק והשזוף דרוך, האף שואף אוויר ומתנפח בצורה אופיינית ועיניי המעוין החומות תרות אחר שחקן פנוי. כולם, מלבדי, נשמרים באופן צמוד על ידי ילדי הקבוצה השנייה.

– קחי, נוי – תתפסי!

הכדור טס לעברי ואני מנסה לתפוס אותו, אבל הנקר שדופק בראש וצעקות הילדים מסביב מבלבלות אותי. הכדור פוגע בברכי ומשם ניתז ויוצא אל מחוץ לגבולות המגרש.

– איזה אפסית, מי בכלל צריך בנות בקבוצה, היא הורסת הכול.
– עזוב אותה, אני אשם שלא מסרתי טוב.
– אולי תשתוק, אנחנו רוצים לנצח, פעם אחרונה שאתה משתף אותה,
– אתה לא מחליט, אני אעשה מה שארצה.
– שתוק,
– שתוק אתה.

רותם ונוני מתקרבים זה אל זה בצעקות. חומי ממלמל שיפסיקו לריב וימשיכו לשחק.

אני מנסה לתור במבטי אחר הברזייה, אבל קרני השמש מתנפצות בבליל טיפות הזיעה והדמעות שבעיניי והנקר הארור לא מפסיק לדפוק במצח.

הזיכרון לבדו מוביל אותי לבסוף אל ברזיית הבטון, אני לוחצת על כפתור הברזל הנוקשה והמים הקרים פורצים לתוך פניי. אחרי שאני מרווה את צימאוני עולה במוחי רעיון. אני מגבירה את הלחץ על הכפתור ומכוונת את הזרם קצת מעל הראש, ישר על פני הנקר. התרגיל מצליח – הוא נרתע מהמים, מנתר לאחור, מתעופף ומתיישב על גגון סככת האופניים.

עם ההקלה הזמנית, אני מרגישה שהמולת הקרב שמאחוריי שכחה והתחלפה למשהו אחר.

אני מתעכבת עוד רגע, משהה את החזרה למשחק.

ברגע הזה נמתח קו פרשת המים של חיי. האופק מתקרב כגל גדול המאיים לשטוף את הכול. אם אסתובב אליו עכשיו תיגמר ילדותי, אך איני מסוגלת שלא להסתובב ואיני יכולה להתעורר.

הנקר מנצל את השתהותי, מנתר מסככת האופניים ונוסק ושב ומתיישב על ראשי.

– אני לא מצליח לנשום, תקראו לאימא שלי.
– פָּצֶה, רוץ תביא את המשאף.
– איפה הוא?
– על הארונית, ליד המיטה, יאללה רוץ.

נוני שוכב על מגרש האספלט, ראשו בין ידיו התומכות של רותם, מתנשם, ממלמל. רותם מחלק הוראות.

– מה קרה?
– יש לו התקף, זה כבר יעבור.

פתאום נוני מתרומם ורץ בטירוף לכיוון בית הילדים שדלתו פתוחה. הוא שועט פנימה והילדים אחריו. הם רצים לאורך המסדרון הצר המחבר את הכיתה וחדר האוכל עם חדרי הילדים. פָּצֶה עומד בפתח החדר הירוק והמשאף בידו. נוני חוטף אותו ממנו, תוחב לפה ולוחץ. פעם ועוד פעם, שואף לקרבו את הונטולין.

– אני לא מצליח. אימא, תקראו לאימא שלי.

הם חוזרים בריצה, כעדת כלבים מבוהלת, לכיוון הטלפון אשר ניצב על מדף בחדר האוכל ולידו תלויה, בתוך תיקיית פלסטיק שקוף, רשימת מספרי הטלפון של הקיבוץ.

רותם מחייג. 7-1-1-1 אין תשובה. ושוב – 7-1-1-1.

– מרפאה שלום.
– צילה, זה רותם, את חייבת לבוא מהר ל "חרצית"
– רותם חמוד, מה קרה?
– זה נוני, שיחקנו כדורסל והוא לא מצליח לנשום, את חייבת לבוא עכשיו, הוא לא מצליח.
– רותמי תירגע, הוא כנראה עובר התקף, זה קורה לו הרבה, תגיד לו שישתמש במשאף הונטולין והכול יהיה בסדר.
– אבל הוא ממש לא בסדר.
– טוב, יש אצלי מישהי, אני מסיימת איתה וכבר מגיעה.
– את חייבת לבוא מייד.
– רותם חמוד, אני אגמור פה עם העבודה ואבוא.
– צילה, עכשיו.
– טוב, רותם, אני פה עם רחל, אני אסיים איתה ואגיע.
נוני על הרצפה ואנחנו סביבו, הוא לוחץ על המשאף שוב ושוב. זה לא עוזר.

– אימא, תקראו לאימא שלי.

7-3-4-3, אין תשובה.

– אימא.

– אולי תתקשר לדוד שלו.

רותם מחייג פעם נוספת, אצבעו מסובבת את החוגה בשיא המהירות, 7-3-4-7.

– הלו.
– רפא, זה רותם, חבר של נוני, משהו לא בסדר, אתה חייב לבוא לחרצית.
– אני כבר מגיע.

נוני שרוע על הרצפה, גופו קפוא ורק כף יד ימינו ממשיכה ללחוץ על המשאף, כמו באוטומט.

אני שולחת את ידיי לאחור, תופסת את הנקר בצווארו ומקשה את האחיזה. אחר כך אני פוסעת כך, לבדי, בחזרה למגרש. אני נעמדת על קו העונשין, מסובבת את הנקר באוויר פעם ופעמיים וזורקת אותו לכיוון הסל. גופו הציפורי נחבט בקרש הפיברגלס. נוצות עדינות, שחורות/לבנות, מתפזרות באוויר וצונחות ברכות אל האדמה.