You woke up this morning

Got yourself a gun,

Mama always said you'd be

The Chosen One."Woke up this morning", Alabama 3

אדם קם בבוקר וקונה לעצמו אקדח. האם הוא הולך להתאבד? האם הוא מתכוון לרצוח מישהו? תלוי את מי שואלים – ומתי. הסיטואציה הבסיסית הזו – לקום בבוקר ולקנות אקדח – היא הבסיס לשיר הנושא של סדרת המופת "הסופרנוס", "Woke up this morning", המלווה את הפתיח במשך כדקה וחצי. גרסתו המקוצרת של השיר, שהפך את "אלבמה 3" הבריטית ללהקה של להיט אחד, מגלמת בתוכה את הממד האפי של "הסופרנוס" על שש עונותיה; זוהי סדרה על אדם הנע בין התקפי חרדה ומחשבות אובדניות לבין רצון עז לנקמה וניסיון להשליט סדר בחיים שמורכבים מרצף מחריד של מעשי אלימות.אדם זה, כמעט מיותר לציין, הוא טוני סופרנו, מהדמויות הטלוויזיוניות המשמעותיות והעמוקות ביותר של העשור שחלף. כמאפיונר איטלקי המתגורר בניו ג'רסי הוא נמצא במשבר זהות עמוק ומנסה להגדיר מחדש את מקומו בחברה אמריקאית משתנה. תחושת הזרות של טוני והאמביוולנטיות בה הוא מתייחס לחלום האמריקאי באות לידי ביטוי כבר בפתיח. זהו פתיח שנטען במשמעות ככל שהסדרה מתקדמת, וניתן לכנותו "פתיח מודולארי". במאמר קצר זה אבקש לבחון את האופן בו הפתיח נטען במשמעות ככל שהצופה הופך למעורב יותר בחיי הדמויות, ואת תפקידה המשמעותי של המוזיקה בתהליך המורכב הזה.

 בפרקים הראשונים של "הסופרנוס", שעלתה לראשונה לשידור בארה"ב בינואר 1999 והסתיימה ביוני 2007, הצופה מתענג על שיר הרוק הקליל והמתוחכם ועוקב אחר נסיעתו של טוני מכביש האגרה שמוביל לניו ג'רסי ועד לביתו שבפרברים. במהלך הנסיעה חולפת מכוניתו היוקרתית של טוני על פני שורה של סמלים אמריקאיים בעלי היסטוריה ענפה ובהם פסל החירות, הדגל האמריקאי, חנויות של מהגרים במרכז העיר, פיצרייה ומפעלי ענק שעשן לבן מיתמר מארובותיהם. הפתיח, שמתחיל מקו הרקיע של ניו יורק, מסתיים בחנייה הפרטית של משפחת סופרנו באופן שמזכיר פתיח של סדרת-משפחה מבריקה לא פחות – "הסימפסונס".כמו כל דבר ב"סופרנוס", השימוש בפסל החירות אינו מקרי. כבר מהצפייה הראשונה בפתיח ניתן להבין שמדובר בסדרה שמעמידה במרכזה את הזהות האמריקאית ואת עולם הערכים שלה – ליברליזם, קפיטליזם (שמגולם על ידי מפעלי הענק ומזללות הג'אנק פוד המפוזרות לצדי הדרך), לאומיות (המתבטאת בדגל הנתלה מעל למשקוף הבתים) ורב-גוניות שהיא פועל יוצא של רבבות המהגרים שבנו את החברה האמריקאית של המאה ה-20. סיפורו של טוני הוא במידה רבה סיפור של הגירה והשתלבות בכור ההיתוך האמריקאי, אותו מרחב אוטופי שהבטיח למתיישביו החדשים "חירות וצדק לכל" ובסופו של דבר הפקיר אותם לגורלם. כמהגר, טוני נקרע בין שורשיו האיטלקיים לזהותו האמריקאית. כמו בפתיח, לאורך הסדרה כולה הוא יתבונן על פסל החירות והערכים הכפולים אותם הוא מסמל, וככל שהצופה ייחשף לנבכי נפשו (דרך הטיפול הפסיכולוגי אותו הוא עובר), גם הוא יאמץ מבט אירוני וביקורתי כלפי סיפורי "החלום האמריקאי" כפי שסופרו לו בקולנוע ההוליוודי ובתרבות הפופולארית.הפתיח מצייר דמות של גבר כוחני ובטוח בעצמו: הוא מעשן סיגר תוך כדי נהיגה, משחק עם הרדיו, מרשה לעצמו לנהוג עם יד אחת על ההגה ומביט אל עבר השמשה במבט מלא ביטחון. בנוסף, המוזיקה והחיתוך המהיר של השוטים יוצרים רצף של תנועתיות במסגרתו טוני גומע את הדרך מכביש האגרה אל ביתו הפרטי במהירות וללא עיכובים. זהו אינו נהג אבוד או מבולבל, אלא גבר מקומי שנוהג הביתה בתום יום עבודה שמהותו המדויקת עדיין אינה ברורה לצופה.עם חלוף עונות הסדרה, לאחר שהצופה כבר בילה שעות איכות לא מעטות עם משפחת סופרנו, הצפייה בפתיח מקבלת ממד נוסף ומשמעותי. באופן טבעי, לאחר שצפינו באותו קטע שוב ושוב, אנו מתחילים להיות קשובים יותר לפרטים ומתפנים לראשונה להקשיב למילים ולא רק ליהנות מהקומפוזיציות המוקפדות ולעקוב אחר התפוררות הסיגר שבפיו של טוני. ככל שהעלילה מתקדמת – ומסתבכת – המוזיקה הקצבית והקלילה מפנה את מקומה לטובת המילים המורבידיות והביקורתיות (בתרגום חופשי): "התעוררת הבוקר/ קנית לעצמך אקדח/ אמא תמיד אמרה/ שאתה 'האחד'". הבית הקצר הזה, המלווה במוזיקת רוק קצבית, מגולל את סיפורו של אדם אשר נולד לתוך גורל שנכפה עליו. הוא "סומן" על ידיו הוריו, כפי שילד מסומן לגדולה, בתוך מציאות שהאפשרות היחידה להתבלט בה היא שימוש בכוח. בבית השני נאמר כי "אתה אחד ממיליון", ביטוי שמחביא אמביוולנטיות שטוני – וכל מהגר בארה"ב – נאלץ להתמודד איתה: מצד אחד סיפרו לו שהוא יכול להגשים את החלום האמריקאי אם רק ירצה, ומצד שני הוא חייב לפלס את דרכו בחברה של מיליונים כמותו, שבה כל אחד חולם "לעשות את המכה" וכולם, ללא יוצא מן הכלל, סוגדים לכוח.כאשר "אבא מעולם לא דיבר איתך על נכון ולא נכון" (כפי שנכתב בביתו השני של השיר), מושגים כמוסר ואמת מיטשטשים. וכך, חנות תמימה לממכר בשר שנראית בצפייה ראשונה כסמל להשתלבות של המהגרים בחברה האמריקאית והפיכתם לסוחרים זעירים, מזוהה אחרי מספר פרקים עם בית מטבחיים המשמש לביתור גופותיהם של מאפיונרים שסרחו. בדומה לסדרה הקלאסית "טווין פיקס", גם ב"סופרנוס" המתח והעניין נשענים על הפער בין חזותם התמימה של הפרברים האמריקאיים לבין הזרמים האפלים הגועשים תחתם, זרמים המקבלים ביטוי מוזיקלי על ידי המוטיב החוזר של המילים "בום בום" לאורך הפתיח כולו.

 בניגוד לפתיח ב"סימפסונס", המעורר תחושות של אמפתיה ושמחה למראה הדמויות המוכרות שעושות את דרכן מהעבודה ובית הספר אל הבית הפרברי הבטוח והמונוגמי, ההגעה אל החנייה הפרטית בתחילת "הסופרנוס" אינה מסמלת עגינה בחוף מבטחים. להפך – האלימות אינה עוצרת בבית, ולעיתים תכופות היא מתחילה בו, בין אם בריב נוסף בין טוני לאשתו, כרמלה, או בניסיונו של טוני לשלוט בחיי ילדיו. בפרק הראשון של הסדרה טוני מספר לפסיכולוגית על אירוע מכונן במסגרתו הוא אימץ משפחת ברווזים שהתגוררה בבריכת השחייה של ביתו, אבל כאשר הברווזים גדלו הם עפו ומעולם לא חזרו. חרדת הנטישה של טוני, והאלימות הפיזית והמילולית שחווה כילד מידי אביו המאפיונר ואימו השתלטנית, מועצמים בסביבה הביתית, שבה הוא חווה את מרבית התקפי החרדה שלו.בסופו של דבר, האפשרות להקשיב למילים ולזהות את המקומות שעל פניהם טוני חולף היא שהופכת את הפתיח למודולארי וטוענת אותו במשמעות ההולכת ונבנית. ככל שהסדרה מתקדמת והתקפי החרדה של טוני נהיים תכופים וחריפים יותר, התהייה האם הוא קנה אקדח כדי להתאבד או כדי להרוג הופכת לנוכחת יותר בחוויית הצפייה. החרדה שמא כל אחד מהאמריקאים קם בבוקר ורוכש לעצמו סוג של אקדח מטאפורי היא אחת מהתחושות החזקות ביותר שעולות מצפייה ב"סופרנוס" ונראה שהיא שהפכה אותה לסדרה הנלמדת באוניברסיטאות ומשמשת כר פורה לדיונים על חופש הבחירה, קפיטליזם, הגירה ואלימות. בכל אחד מהדיונים הללו מהדהד אותו "בום בום" ספק אירוני, ספק מנבא שחורות שמסמן את נתיב הדמים של "הסופרנוס" כבר מראשיתה.