"חליפת מכתבים כגון זו שמנהלים אנחנו היא כידוע לך דבר יקר ערך עד מאוד, אבל היא גם מחייבת ריסון וזהירות. הזהירות הזאת אינה אוסרת על עיסוק בשאלות קשות. אבל יש לעסוק בהן רק באופן האישי ביותר. כל עוד כך קרה שמורים הקטעים הנוגעים בדבר – ובכך אתה יכול להיות בטוח – ב"תרשומת הפנימית" שלי. אבל מצד שני יש לי לעתים הרושם שאתה מתייחס לשאלות לא בתור השאלות האישיות ביותר שהן היו ונותרו, אלא יותר כקטעים מתוך מחלוקת." (מכתבו של ואלטר בנימין לגרשם שלום, 28 באפריל, 1934, עמ' 125).

חליפת מכתבים, ואלטר בנימין וגרשם שלום, תרגום מגרמנית: הראל קין, בעריכת גרשם שלום, עריכה מדעית: פרופ' איטה שדלצקי, הוצאת רסלינג, 327 עמודים, 2008.

מכתבים היו, לרגע חד פעמי, מסורת אובדת. גם אם נשוב לכתוב מכתבים, לא נוכל להשיב את המסורת. מבנה החברה והמחשבה כולה השתנה עם אובדן מקומם המרכזי. ואילו שנותרו לנו מתוך לב עיזבונה של 'המודרנה', הם סוגה ספרותית חשובה ביותר, המספקת לנו תובנות פוליטיות, חברתיות ואישיות אל ומתוך הצייטגייסט – רוח הזמנים והתמורות ההיסטוריות.

בין ואלטר בנימין וגרשם שלום נמשכה כעשרים וחמש שנה חברות מיוחדת. גרשם שלום פרסם אודותיה בשנת 1975 את הספר "ואלטר בנימין – סיפורה של ידידות" (תירגם מגרמנית עדי נחמני ; ערך אברהם שפירא, עם עובד, 1987). בשנת 1977 נפלו באורח פלא לידי שלום המכתבים שכתב לו בנימין בין השנים 1933 ו-1940. בפברואר 1982 -שנה וחצי לפני מותו – פרסם שלום את המכתבים בתוספת הערות והקדמה פרי עטו. הספר "חליפת מכתבים", מציג ספקטרום רחב מרגעים אישיים וסודיים ביותר הכוללים את המחשבות הטמירות של שלום ושל ואלטר בנימין על העולם סביבם. הספר כולל אף התבטאויות וניסוחים שלמים כלפי עבודתם התרבותית הענפה והשינויים ההיסטוריים הסבוכים שבהם השתרגו חייהם.

גרשם שלום וואלטר בנימין היו מבכירי האינטלקטואלים היהודים באירופה. כל אחד מהם בחר בחירה שונה. שלום עלה לארץ ישראל בעליה השלישית בשנת 1925. השתקע בחיים הרוחניים והאקדמיים. הוא לימד באוניברסיטה העברית על מיסטיקה וקבלה, והעמיד אחריו דור שלם של חוקרים ואף ייסד דיסציפלינה שלמה לחקר היהדות מזוויות אלו. ואלטר בנימין נשאר באירופה כשהוא נע בשנותיו האחרונות ללא הפסקה, לעיתים בשל בעיות פרנסה, לימודים, ולבסוף כתוצאה מעליית הפשיזם. הוא כתב בעיקר על אמנות, ספרות, היסטוריה, פילוסופיה, מיסטיקה בשילוב עם ראייה מרקסיסטית ייחודית. כתביו ודרך המחשבה שלו משמשים כסמל לאינטלקטואל היהודי הנודד, החי בגלות תודעתית. למרות הסכנות, והאיומים בנימין המשיך ליצור ולהעשיר את אירופה בתובנות חברתיות, הרלוונטיות מאין כמותן עד ימינו אלה. דורות שלמים של חוקרים וחוקרות מתכתבים בצורה ענפה ומרתקת עם יצירתו – מאסכולת פרנקפורט ועד אדוארד סעיד, ז'אק דרידה, אלה שוחט, אריאלה אזולאי ועוד.

כבר בהקדמה לספר אנו שומעים את האפולוגטיקה של שלום: "שוב ושוב נחשדתי (ועודני נחשד) כאילו רציתי "לשכנע" את בנימין לבוא לפלשתינה/ישראל" (עמ' 10). כאן אין עולה השאלה האם שלום יכול היה להציל את בנימין או לא. אלא דווקא האם שלום רצה להפוך את בנימין לציוני. שאלה זו רק מגדילה את זווית הכניסה של הלאומיות לפינות הכי נסתרות של החברות האישית בין שני האינטלקטואלים. שלום כואב את התאבדותו של בנימין אך משאיר למכתבים לענות לנו על השאלה הקשה מדוע לא יכול היה להציל את בנימין:

"שאלה נוספת תתעורר בקרב קוראי המכתבים האלה: מדוע לא הסקתי בעצמי מסקנות ישירות מתיאוריו הקטסטרופליים והמזעזעים בחלקם של בנימין על מצבו הכלכלי, כפי שמתברר מן הספר הזה? אני יכול להשיב על השאלה הזאת, אבל אינני רוצה להשיב עליה" (עמ' 11).

מתוך מכתביהם עולה עולם חשיבה שונה, ואנו למדים על מיקומו של המכתב בתרבות החיים של המאה הקודמת. ואלטר בנימין מתמצת זאת בכמה שורות נפלאות:

"אחת התופעות הדגולות ביותר והנעלות באמת הוא השחרור שיוצר בנו מכתב שהוא מעין דת מוחלטת. זו אולי החירות הנעלה ביותר שאליה אפשר להגיע בכתוב שאיננו התנ"ך: חירות המכתב" (עמ' 296).

המכתב ציין מקום, מרחב ספציפי. נקודה שקפאה בזמן. לא הייתה זו תחנה וירטואלית זרוקה אי שם ברשת האינטרנט שרק מסמלת את מקומנו, כאימייל או דף אישי ברשת חברתית. אלא מקום, מעוגן במרחב ממשי. הנה למשל המכתב של בנימין לשלום (31 ביולי 1933):

"גרהרד היקר, לך שהנך הסמכות הבלתי מעורערת בתחום כתיבת המכתבים שלי, יספיק המראה של נייר המכתבים הזה כדי להבין שמשהו לא לגמרי כשורה. " (עמ' 81).
בהערת שוליים מציין שלום כי "המכתב היה כתוב על נייר אפור-כחול בפורמט לא רגיל, שבו לא השתמש בשום הזדמנות אחרת" (עמ' 83).

הסדר המודרני מופיע במכתבים, רגע לפני הכחדתו במלחמת העולם השנייה. יש טוענים שהשואה היא המשכה האכזרי של המודרנה ויש כאלו טוענים שזו רק טעות וניתן להגיע מתוך ערכי הקידמה אל רגע גאולתי. הדיון בין שלום אשר התקדם עם הציונות למאבק על הטריטוריה והחזיק בעמדה שמאלית שנדחתה במזרח-התיכון, אל מול בנימין אשר נעמד אל מול הפאשיזם ורוח החירות שלו התבטאה בכך שהוא לקח את חייו כדי לא ליפול בידי הנאצים.

הספר כולו התחקות אחר הזוועה. הפשיזם עולה ומבצבץ ממכתב למכתב. ובו בזמן הציונות בוחרת מסלול התנגשות עם העולם הערבי ולא מכילה את ערכי ברית שלום, שלה היה שותף גרשם שלום, של השתלבות במרחב המזרח-תיכוני. בתוך כך, אנו מובלים בידיעה מראש ששלום ישרוד את הספר, אך אנו נאבד את בנימין. באחד הרגעים המצמררים כותב בנימין לשלום ב14 במרץ 1939:
"לא אוכל לשאת לאורך זמן צניחה אל מתחת למינימום הזה. הגירויים שיש לסביבה שלי להציע לי חלשים מדי לשם כך, והתגמולים של העולם הבא יותר מדי אי ודאיים" (עמ' 272).
בנימין מציב את הסכום של 2400 פרנק בתור סף מינימאלי לחיים בכבוד. זאת בעקבות הדיווח של הורקהיימר (Horkheimer) מראשי אסכולת פרנקפורט וממקימי המכון למחקר חברתי שיכולתו העתידית לשלם לבנימין עומדת בספק. בנימין לפתע מדבר על העולם הבא ואנו שומעים את הייאוש בקולו.

השואה והזוועה לא נעלמו מהעולם המודרני. ומכאן חשיבותו הגדולה של הספר. אנו יכולים לקחת את המתח של בניית הלאומיות בידי שלום, על מסריה האנטי חברתיים בישראל שדחה את הכיוון השמאלי שייצג שלום ולהביט בלאומיות בביקורתיות. ואנו יכולים להביט דרך עיני בנימין מעין אחרון האינטלקטואלים היהודים באירופה ולחשוב דרכו על גורל הפליטים הפלסטינים, הכורדים, הצוענים, או כל מיעוט נרדף בידי פאשיזם או כל צורה של משטר עוין מיעוטים. המבט בלאומיות וכישלונותיה להכיל את האחרים בתוכה והמבט בסדר הבינלאומי (שהטמיע את הרעיון הלאומי בין משפחת העמים) וכישלונו לקבל את האחר לתוכו – הם לדעתי חלק מהמסקנות שניתן להסיק מהדיון בין האינטלקטואלים בספר וההשלכה שלהם על ההווה.

יחד עם ספרים אחרים כמו "העולם של אתמול" (1941) של סטפן צוויג שהתאבד גם הוא מתוך קושי לקבל את העולם החדש, אנו למדים על עליית הפשיזם באמצעות עיניהם המתכלות של האינטלקטואלים היהודים. הספר של סטפן צוויג אינו אמיץ כמו תובנותיו של ואלטר על הפשיזם. צוויג היה מסוג האינטלקטואלים שהתעוררו מאוחר מדי. אלו שעד הרגע האחרון האמינו שהתרבות הגרמנית תכיל אותם. צוויג ברח ללונדון. כמו גם פרויד ואחרים. אך צוויג לא באמת יכול היה לחיות בגלות. הוא הכה על חטא עיוורונו. מולו בנימין מראה על בהירות רבה והבנה לגבי המתרחש באירופה עם עליית הפשיזם. זהו סוג אחר של אינטלקטואלים, כאלו שלא התקבלו באירופה. וחורבן התרבות, גם חורבנה של ההיסטוריה, של הקדמה. עד היום מהדהדת בקשתו של בנימין "יש לפרוץ ולפתח את תודעת ההיסטוריה כאתר של חורבות ואסונות" (על מושג ההיסטוריה, כרך ב': הרהורים, תרגם מגרמנית: דוד זינגר, 1996).