גיליון 1 1, סתו 2008 נִגְזֶרֶת גיליון 2 2, חורף 2008 סָלוֹן גיליון 3 3, אביב 2009 סַף גיליון 4 4, קיץ 2009 מֶשֶׁק גיליון 5 5, סתו 2009 סֻכָּר גיליון 6 6, חורף 2010 פַּסְקול גיליון 7 7, קיץ 2010 לִילָדֵינוּ גיליון 8 8, קיץ 2011 מִשְׂחָק גיליון 9 9, אביב 2013 שֵׂיבָה גיליון 10 10, חורף 2015 נָּשִׁים גיליון 11 11, קיץ 2015 גְּבָרִים גיליון 12 12 סתו 2015 קרקס גיליון 15 15, סתו 2017 מחבואים גיליון 14 14, סתו 2016 מעברים גיליון 13 13 חורף 2016 יין ושיכר

יומן הריון

#

 

מה שרילקה אמר: כל מעשה אומנות הוא תוצאה של זה שמישהו היה בסכנה. מישהו הלך עד קצה-קצהו של הדבר. עמוק בתוך החוויה, עד שאי אפשר ללכת יותר פנימה.

 

*

חלום שחזר אליי בזמן ההריון: סיוט ההפלה. התינוק כולו נופל ממני, עצמות ונימי דם וסחוסים. ולא רק התינוק נופל, אני כולי נופלת. מתוך הרחם, כל כולי, כל גופי, שיערות ומחשבות וורידים וציפורניים, אני נופלת מתוך הרחם, מתה, סך מדמם של איברים חתוכים. עד שנותר רק הרחם עצמו ואז גם הוא מתפורר ונופל החוצה, דרך פתח הרחם. כל מה שנותר ממני ומבני הוא תעלת לידה ריקה, עיגול חלול בצורת אפס.  

מהרגע שידעתי שאני הרה הבנתי שאני נדונה לבדידות ולחברה. נאספת אל שבט עתיק של נשים ומלקטת מהן רמזים ועצות לגבי איך לשבת ואיך ללכת ואיך לאכול ואיך להתכונן ואיך להחזיק ואיך להניק. אני נוגעת בחוויה הכי משותפת והכי אוניברסאלית אבל אני גם הכי בודדה. רק אני לבדי נושאת את הכאב בגופי ורק אני לבדי אלד את התינוק שלי. הדנ"א הרגשי שלי מקודד את החרדה הזו שמתיישבת ליד העובר. החרדה, כמו השליה: איבר חדש בתוכי, שק כבד שדוחף הצידה את הקיבה. אף אחת אחרת לא תבין אותי ולא תלד את התינוק שלי, רק אני לבדי בגופי הנמתח והאפשרי.

היו עוד חלומות בלהה בראשית ימי הריון. בחלקם הילד היה כבר בן חמש ושבר את ליבי מפני שצעקתי עליו. לפעמים היתה ילדה בת חמש עשרה והתנכרה לי. בחלקם לא היה אפילו ילד. רק דברים מסביב: כביסות, פיסות בננה בשיער, הר הכלים המלוכלכים. ואנשים שאומרים לך שאת  לא חלק. הפחד מהעול הכלכלי. הפחד מאובדן הפרטיות ואובדן העצמי. הפחד מהגוף, הפחד להתכער. סיפרתי לעצמי שאלו פחדים שונים אבל מהר מאוד הבנתי שכל אלו צורות שונות של אותו הפחד: כעת, כשאני נושאת ילד בגופי, אין בי שום יכולת להכחיש יותר את עובדת היותי בת-תמותה. אלו דברים ידועים אבל משום מה כולנו מוכרחים כל הזמן להכחיש אותם. ופתאום לא היתה בי עוד היכולת להכחיש שכוחותיי סופיים. שאפילו הגוף הוא בית זמני ומוגבל בעולם הזה. שכמו כל בני התמותה הכאב יהיה חלק בלתי נפרד מחיי לעד. שהחיים שלי יהיו רצופים שגיאות וחוסר הבנה. שחיי מוקפים כבר עכשיו באי ודאות גדולה.

 

*

הריון הוא תפיחה ארוכה של אי ודאות. הרופאה שהתקשרה אליי בהתחלה אמרה לי זה רק שבוע שישי. בשלב הזה שליש מההריונות לא ממשיכים. עניתי לה בחביבות אבל לא יכולתי להתעלם יותר מהעובדה שאיפשהו מעל מים עמוקים תינוקי מנסה לשחות ולשרוד משהו שרבים אינם שורדים. משך ימים ושעות ושבועות ידעתי שאולי יהיה לי תינוק ואולי לא. שאולי חיי ישתנו לעד ואולי לא. ועוד סוגים של אי ודאות. למשל, מה אהיה אחריו, האם נפשי תעמוד בזה, איך יראה לי העולם. ויותר מכל, הבנתי שאין לי מושג מי הוא האדם הזה שכבר מעכשיו ולעד גורלי כרוך בגורלו ואני לא יודעת עליו עדיין כלום ואין לו עדיין שם או פנים, יש לו רק דופק. והדופק הזה בליבי. פעימה אחר פעימה.

פחד הלידה הוא פחד המוות. ככה זה עובד: פתח לנו שער בעת נעילת שער. תחילת החיים וסוף החיים.

*

עברה שנה מאז שיאנקה התקשרה אליי מהונגריה בסקייפ לספר שהיא בהריון. עכשיו אני מתקשרת לספר לה. יש לנו שני מבטאים שונים של אנגלית שבורה. אנחנו אומרות מילים בלתי-מדויקות, אבל הבכי שלנו דומה ובלי גינונים. רציתי לספר לה משהו על סיוט הנפילה. אבל בסוף אמרתי: הודאות היחידה היא שאין ודאות ובכל מקרה יהיה כאב תמיד. זה נעים, ולא בצורה מזוכיסטית או בודהיסטית. בצורה של להיות אישה בעולם. ניתן להרפות את השרירים ולהפסיק לגייס את כוחך כדי להעמיד פנים שאף פעם לא תזדקני ולא תמותי ולא תטעי ולא תכאבי ולא-לא תדעי מה יביא יום. עכשיו אפשר להתחיל להשתמש בעצמך בלי לפחד שתישברי.

 

וזה קצה-קצהו של הדבר. החלק הכי רחוק בתוך החוויה של להיות בחיים. דווקא בגלל שזה מקום בודד מאוד זה המקום שבו רציתי להתחיל לכתוב.

איור: מאיה איש שלום

#

 

מה שויזלטיר כתב על הכתיבה: מגיעה התנועה הראשונה שמשנה את צרופי היומיום על פי אמות מידה בלתי צפויות. כמו האור הצהוב בציורי רמברנט.

ההריון הופך מעולם של הלמות לב לעולם של רשות הרבים. אנחנו מספרים לאנשים. אני עדיין מרגישה שאני מספרת משהו דימיוני. הרופאה קוראת לאבנר "דה דאדי".

 

*

כל פעם שאני הולכת לרופאה אני לומדת מילים. היא מודדת את העובר באינצ' ופאונד ואאונצ, ואני מנסה להנהן ולדמיין בגרמים דברים שאין להם מידה בעולם. אף פעם לא שקלתי שום דבר בעולם באאונצ. ופתאום, תינוק. המילים נופלת ממנה מהירות, חמקמקות כמו זרעי עגבניה מתוך לועו של מישהו שנוגס בבת אחת בירק האדום, מרסס לכל עבר. אחרי שהיא יוצאת מחדר הבדיקה אני מתלבשת חזרה לתוך עצמי ואוספת טיפטופי מושגים שהספקתי לזכור. בבית מנסה לבדוק מה זה פלסנטה, מוקוס פלאג, מיזלס. זו חוויה חדשה של הגירה. המילים, המוסדות הבלתי-ברורים של מדינה זרה, תחושת הזרות.  הידיעה הברורה שאני לא מכאן ולא מבינה דברים של כאן. בחדר ההמתנה לאחרות יש בטן ואני בלי. ומה אם מישהו יבוא ויצביע עליי? יגיד שאני מתחזה?

 

*

הריון הוא חוויה אוניברסאלית מאוד ובודדה מאוד. השיחות לפעמים מכילות עוינות, שיפוטיות מכאיבה. כמספר האנשים מספר הדעות. מהר מאוד מתבררת לי הפאניקה הנרקיסיסטית של ההבדלים הקטנים. הורים נחלקים בינהם למחנות: מחנה המיניקות ומחנה המבקבקות. מחנה הטבעיות ומחנה האפידורל. מחנה השינה הקשוחה, מחנה השינה הגמישה, מחנה הטבעוניות, מחנה הבשר כל יום, מחנה הקייריריסטיות, מחנה הדיאטות. כולם מתגייסים לאיזה מניפסט.   

אני קוראת על גישות. קוראת בפורומים, בספרים, בפייסבוק. לפעמים דבר אחד נראה לי נכון מאוד, ואז אני מזכירה לעצמי בכח שכל ההחלטות הן זמניות. שבסופו של דבר כל האימהות מגששות בחשיכה. כל השיטות מתאימות ולא מתאימות. המהות של האימהות היא לא להניק או לבקבק או לרזות או להשמין או שיהיה לך הריון קורן או הריון אומלל או לעשות יוגה או לעשות קיסרי או להתאמן בנשימות או להזניח את הקריירה או לקחת בייביסיטר. המהות של האימהות היא להיות אמא של מישהו. כל יום, כל החיים, בלי הפסקה. גם לפני החיים. כשהוא עוד לא ממש בנאדם, רק יצור ברחמך. רק תחושה או מילה או קווים שאת רואה על מסך האולטרה סאונד.

 

*

לפעמים אנשים אומרים לך דברים איומים כשאת בהריון. הם משיאים לך עצות אבל הקול שלהם אומר: "אני בסדר גמור ואת מקולקלת וטועה". אני נעלבת ובוכה. אחר כך אני מתנחמת. לפעמים אנשים רוצים להרגיש שהם צדקו ואת טועה כדי לחיות. למדתי לברוח מהקולות.

מישהי אמרה לי שיש לי הריון קשה. באמת, הקאתי כל יום ולא רק בשליש הראשון. הייתי חולה כל כך שהיו ימים שלא יצאתי מהמיטה. התייבשתי והתעלפתי באוטובוס. והיו לי המון בעיות בשיניים ובחניכיים. וכל זה בתקופה של מחקר לדוקטורט ונסיעות והתחרות מול אחרים על מלגות מחקר ודדליינים. אבל זה לא בדיוק שיש לי הריון קשה. יש לי את ההריון שלי. היחידי שאי פעם היה לי, וככה הוא וככה אני. רק אני אוכל ללדת את הילד שלי ורק הוא יוכל להיות הילד שלי. אנשים אמרו לי שמפסיקים להקיא בחודש הרביעי. באמצע החודש החמישי לא הפסקתי להקיא אבל הפסקתי לכעוס על הכאב.

 

*

הרגע הראשון שהרגשתי את התנועה: בלונדון ובחוץ החלון גשום ואפור. שוכבת על הגב אצל ריצ'ארד בקליניקה ופתאום משהו רוקד בפנים. כמו ניצוץ בחשיכה. הבהוב. כך הכה בי בבת אחת אושר עד שלא מצאתי נקודת אחיזה, אז התפוצצתי מצחוק. כל כך מתוק ושלם ובלי הסברים. הניצוץ הזה, הוא לא מבטל את החולי והדאגות וההקאות והאלרגיה בעור, אבל הוא משנה את אמות המידה, שובר משהו ומניח אותו מחדש. בתוכי רוקד אור צהוב של רמברנט.