פֶּתַח

אדגר אלן פו (1809–1849), מאבות הסיפורת הגותית במאה ה-19, חלוץ הסיפור הבלשי, המדע הבדיוני והמותחן הפסיכולוגי; וגם צוער בפנימייה צבאית שנאלץ להבעיר את ספריו כדי להתחמם, עורך שכילה את כוחותיו בעבודה משולמת-בדוחק ואיש עני מאוד. הפרוזה של פו, מיושנת מרגע לידתה – מפוארת, מושגבת, בארוקית – עוקרת מנופיה של אמריקה למחוזותיה הדקדנטיים של אריסטוקרטיה אירופית החוגגת את ירידתה מנכסיה על פני לילה ארוך, בטירה מתפוררת שחלונותיה כבר לא ייפתחו להכניס את אור הבוקר. אבל האולמות המּופָזים הם תפאורות-קרטון זולות, טובלות באור מן הרחוב; ושמלות הנשף הושאלו ממחסן תלבושות מאובק של תיאטרון בעיר שדה; ועל מצחיהם של הרוזנים המושחתים, העלמות המתות והמשוררים האוהבים את המוות לבדו מבצבצת זיעתם של שחקנים לא-מנוסים, שעוד מעט ישרכו את דרכם הביתה בלי שקיבלו את שכרם. הטירות שצריחיהן מחותלים בערפל והאפרים המנומרים בטביעותיהן הרכות של רוחות רפאים מוקרנים כבפנס-קסם על קיר קלוף טיח של דירת סטודנטים. יֵצאו העיניים אל היופי, וישמעו האוזניים את רעש המַקרן השכור. הדייר הבודד יפליא בגינונים של מארח, אך זמזום המכונה הוא שיצפין את דברו אליך: פה תהא קבורתי. ברוך בואך, הקורא המשמש את מותי.

*

 

1

הספקטקל של ההיעלמות: א-היסטוריות כמוצא אל ההיסטוריה

 

הקבורה בחיים – מוטב, רצף הקבורות בחיים, סדרת "ההיעלמויות" הנמתחת על פני מכלול חייו ויצירתו של פו כשם שמקצבה נשמע, בצורה זו או אחרת, בכל אחת מיצירותיו כשלעצמה – יכולה להתפרש כאתר שבו מגייס פו פעם אחר פעם את שארית כוחותיו על מנת לנסות ולהגיח לעולם. צריך לומר בבירור: לנסות ולהגיח לעולם בתנאיו של המנגנון הקפיטליסטי – על פי צרכיו ודרישותיו, לראוות המיתות המפרנסות את חייו. זהו ניסיון לצאת אל העולם על ידי היטמעות גמורה במנגנון המסחרי כמנגנון הייצור וההפצה של החתימה האידיוסינקרטית, מנגנון החזרה הסדרתית על איקונַת החד-פעמיות – השכפול המסחרי של המוות בחינת מופעה הסמכותי ביותר של האינדיבידואליות. פו מציב בעומק "הפנימיות" את החוק המסדיר את הופעתה; הוא מציב את המקצב החזרתי של הצגת הפנימיות בתורת התוכן החד-פעמי של הווייתה. או אחרת, הופעתה הרב-פעמית של החד-פעמיות נעשית לסגולתה ה"פנימית" של חד-פעמיות זו – ל"מרכיב" היחיד שלה, למעשה. ה"פנימיות" של פו עשויה מתנאי החזרה המחצינים את יחידותה. הרי לנו, בתמצית, מבנהו הספירלי של הטקסט של פו: קבורה בחיים קבורה חיה בתוך קבורה בחיים.

*

פו היה "משוגע" במובן זה שסיפוריו מציבים שוב ושוב את תנאי ההצגה של "הפנימיות" בשוק קפיטליסטי מסוים כַּתוכן הכמוס והאינטימי ביותר של "פנימיות" זו; מתכנסים אל "נפש" העשויה מתנאי יציאתה לעולם. בתנאים אלה, המנגנון הקפיטליסטי נהנה ממעמד כפול – הוא שמחוקק את "הפנימיות" שבמעמקיה ניתן "להיעלם", והוא שמגלם את התו "העמוק" ביותר של "פנימיות" זו; הוא החוק "החיצוני" המסדיר את "פנימיותו" של חלל הקבר כשם שהוא "המטמון" האצור אי-שם במדורו האחרון של חלל זה.

*

2

'נפילת בית אשר' (א): המפתח הז'אנרי כמנעול של הטקסט

 

המספר הגותי משול למי שגונב יסודות ופיגומים ממבנים אחרים; אלא שתחת להשתמש בהם כדי לבנות לו בית משלו, הוא עורם אותם יחדיו ובולש אחר תסיסתם המחלידה של האלמנטים המתפרקים לאט, כמו לָמד את הלשון המשונה שבה החוק מתענג על עצמו. מבנה הגותי משול לכניסה שנעקרה מבית; אין מפתה ממנו, אבל מעמקיו אינם אלא השתברויות מתעתעות של עומק הכניסה עצמה.

*

פו "מחביא" בלב הסיפור קריאה לצאת אל מחוץ לסיפור, המייסדת באורח פרדוקסלי את תחומו "הפנימי" של הסיפור. קריאה זו מתנסחת על ידי חשיפת המכניזם הסיפורי בתורת קונבנציה ”מתה". אלא שבתנאים אלה נסיבותיו של מעשה הקריאה סותרות את מסקנתו: הקורא העומד על "מותה" של הכניסה המייסדת את הסיפור מכניס אותה אל תחומו של הסיפור בעצם כניסתו-הוא; כך הוא מחזיר אותה לחיים. בעודו קובע את מותה, הוא מגלה כי מותה נקבע בטרם עת.

*

3

'נפילת בית אשר' (ב): העמידה על הסף כעלילה של כניסה

 

העינוי הוא לב יצירתו של פו.

*

החזרה-על-החזרה היא היסוד הלא-נסבל שהפרוזה של פו חוזרת עליו – לא-נסבל, ליטרלית, משמע אתר שאין בו סבל כשם שאין בו הנאה; אתר שכל-כולו ליטרליות. פו חוזר על החזרה-על-החזרה בניסיון לאלץ אותה עצמה לחזור על עצמה בווריאציה, להיבדל מעצמה כהבדל העונג מן הסבל, לקצוב ולו דימוי בודד, ראשון ואחרון, לתענית הדימויים, מטפורה דחוקה של ליטרליות.

*

גיבוריו של פו עסוקים ללא הרף בשאלת התקנתו, חסימתו ובידודו של המרחב. …המספרים מדמים להם מרחב שריקותו נגזרת בדמותם כשם שדמותם נגזרת מריקותו: לב שומם בצורת בית ריק, ולהפך. חלום ההדדיות המונולוגי הזה עשוי להתגלם בחללים מכל סוג: אולמות נשפים, בתי מידות, תאי כלא, מרתפי יין. אבל קשה לטעות ב-locus של הפנטזיה הגרנדיוזית הזאת; קשה לטעות בו משום שהוא מסגיר את עצמו לידי הקורא בנדיבות כזאת…: לא החלום קובר אותך, אלא היקיצה אל הלילה הממשיך אותו עוד מלפניו – אל המציאות הקבורה בתוככי חלום שנדחק להיקבר בקרבה – אל קבורתך ביסודותיו של בית שמעולם לא באת בשעריו.

*

…הקבורה בחיים, אפשר לומר, היא הסוד הגלוי של יצירת פו; השלד בארון הפתוח לרווחה; עליית הגג המאובקת, שכל אורח מקרי מוזמן ללון בה. הקבורה בחיים היא ההזמנה הנפערת במרכז יצירתו של פו: אם זהו סוד, הרי זה סוד שמשיחים בו בארוחת הצהריים.

*

 

4

כניסה ללא נכנסים

 

הקורא המוצב על סף סיפוריו של פו מקדים שם לסיפורים שאינם מגוללים אלא את עלילת היקראותם בשם, את סיפור קריאתם על שמו. סיפוריו של פו מספרים על השם שהקדים אותם, על הקורא שקרא להם. הם אינם מוסיפים מאומה אחרי השם הקבוע בפתחם, אלא מקדימים לבשר את הקדמתו. הם מאריכים בהמתנתו עד שאין אחריה עוד, ובכל מהלכם הם אינם מוסרים אלא את תנודת משקלו מרגל אל רגל (בכל סיפורם הם אומרים את שירו). …מהלכה המונוטוני של הקריאה מוקדש לתנועת המטוטלת של הקריאה-בשם. בעקבותיו של העומד בשערו, הסיפור מת וחוזר מן המתים לסירוגין, הולך ורושם את תולדות מחלתו המשונה.

*

 

5

'קבורה בטרם עת': עקבות בחלל הקבר

 

מה שזיהינו עד כה כמנגנון החזרה – מה שניתן היה לפרשו במונחי האוטונומיה של הטקסט/הבית/הקבר – צריך שיהיה מובן גם כמנגנון זימונו של האחר; משמע, כמנגנון פריצתו של הטקסט.

*

 

6

'הבור והמטוטלת':

מקום התענוג – המוזיקה של החזרה וחלל התהודה של החירשות

 

בעולמו של פו, הלשון מדמה את עיוורונה מבעד לעיניו המצועפות של מי שדימה לראות בה את תמונת דיוקנו – לשמוע בה את הקריאה בשמו. …אם החוק מדבר, הרי זה רק מגרונו של האידיוט, שהתפתה להאמין שהחוק קורא בשמו.

*

Made in his image a manikin merely to madden it.

זה מקום התענוג בסיפוריו של פו: כפיל שוטה, חירש אבל חרוץ, שמשמיעים לו והוא אינו שומע, שמסבירים לו והוא אינו מבין, שלא קוראים לו והוא בא (אבל ההפך הוא הנכון, כמובן: קוראים לו, הוא בא, ואז, מן "הטעות" של הגעתו גוזרים עליו שלא קראו לו מעולם).

 

Edgar Allan Poe, "The Rational of Verse", in: Complete Tales and Poems, p. 919;
ובעברית: "עשה בצלמו אימום-חייטים לשגעו" (התרגום שלי, ע"ו).

*

 

7

וידוי על וידוי: 'חירשותו' של הקורא כתכונה של המנגנון הסיפורי

 

סיפוריו של פו אוחזים סיפורים בתוך סיפורים – משתקפים בעצמם, "חוזרים על עצמם" בצו משאלתו של הקורא-המוודה, שטיפשותו המבדחת אצורה במרתפיהם. כך, הסיפור-בתוך-סיפור ב"נפילת בית אשר" מתואר בפי המספר עצמו כ"הלצה העצובה" (sad jest); בסיפור "חבית האמונטילדו" פורטונאטו נקבר חיים במצנפת שוטים מצלצלת; המספר ב"החתול השחור" מעיד על עצמו ש"רכות לבבי ניכרה בי כל כך עד שהייתי למוקד לעגם של חברַי"; והמספר ב"שד הפרוורסיה" מזהה מפורשות את הווידוי עם הטיפשות, כאשר הוא מעיד על עצמו שהוא בטוח דיו "אם רק לא אתפתה ברוב טיפשות להתוודות": הווידוי נשמע מבעד ל"טיפשותו" של הקורא הנזעק אל החוק להעיר אותו בנשיקת ידיעתו, ומגלה כי חלום הנשיקה הזאת הוא שממתיק מאז ומקדם את שנתו הלא-מופרעת.

פו, "החתול השחור", בתוך: מצב ביש וסיפורי אימה אחרים, עמ' 41. ובמקור: "My tenderness of heart was even so conspicuous as to make me the jest of my companions" ("The Black Cat", in: Poe, Complete Tales and Poems, p. 223

פו, ״שד הפרוורסיה״ (תרגום שלי, ע״ו). ובמקור: "[…] if I be not fool enough to make open confession" ("The Imp of the Perverse", in: Poe, Complete Tales and Poems, p. 280)

*

8

הזמנתו של הקורא ועיקור מהלך הקריאה

 

זהו לב הפרדוקס של הנשגב: מהלכו של הדמיון הקאנטי אל האינסוף נעצר על ידי חוק התבונה; אך בהיעצרותו זו – בעצם המשבר האפיסטמולוגי – הוא נעשה למגלמו החושי של החוק המטאפיזי, לדימוי ה"מכניס" חוק זה אל "תוך" הסובייקט. כך הקורא הנבלם על ידי חוק הכניסה – הכניסה במעמדה כחוק – נעשה מניה וביה לְמִטְבָּע המציג את חתימת שיניו של החוק. בעצם היעצרותו על המפתן הוא מגלה כי "לחוק יש שיניים"; כי החוק לבש צורתו של מפתן, נוצק בעמידתו הדרוכה של שומר. בעודו מתמהמה על הסף, הקורא מודיע במדוריו הפנימיים של הסיפור כי על פתחו מוצב שומר המדבר בלשון החוק.

*

מי שנחדר על ידי החוק של ייחודו מפסיד ייחוד זה מניה וביה, ונעשה לנתינה של הדיאלקטיקה של האוניברסליות (האוניברסל הקפיטליסטי מתפרנס מהדיאלקטיקה שעל פיה "כל אחד הוא מיוחד"; כך, ייחודו של פלוני מציב אותו כמקרה מיוחד של הייחוד האוניברסלי – עוד מופע משוכפל של עקרון החד-פעמיות הבלתי ניתנת לשכפול). הקורא הנבלם על סף הטקסט נכנס לתחומה של אי-האפשרות להיכנס, ומגלם בהמתנתו המתארכת את הכניסה כחוק של הסיפור.

…הקורא הנעצר על המפתן מתרגש להעיר את החוק לחיים. ואם כך, לא נותר לפו אלא לקבוע את הרִגְשה הזאת במהלך חייו הנמשכים של המוות, לָמוֹד לה במידתן של הציפורניים הצומחות על אצבעות המת.

*

 

9

קבורתו של הקורא (א): 'חבית האמונטילדו‘

 

כבר אמרנו שהפרוזה של פו מאוכלסת באנשים המדמים מכונות. כעת צריך להוסיף ולומר שהיא מאוכלסת בה-במידה במכונות המדמות אנשים. הרי לנו מחול הנצחים של יצירת פו: אנשים מדמים מכונות מדמות אנשים מדמים מכונות מדמות אנשים… וכמובן, אין שום יסוד לפתוח את תיאור המעגל באנשים דווקא. לאדם לא נודעת שום קדימות – היסטורית או ערכית – על פני המכונה במעגל הרפלקסיבי…

*

בצומת הרפלקסיבי שבו מצטלבים דימויי האדם והמכונה, החזרה-על-החזרה היא-היא החזרה-על-משהו. מנגנון החזרה חוזר על עצמו, ובחזרתו זו הוא נעשה לשם.

*

הסובייקט הרפלקסיבי הוא הקרום החוצץ בין עין המכונה לבין עצמה, הוא שמנקר את העין למראיתה-היא וחובש את פצעה ברטיית הניכור, הוא הקטרקט המאלץ את העין לראות את עצמה בדמותו, את המכונה לקרוא לעצמה בשמו: אדם.

*

בלי לגרוע מעוצמתה של ההבחנה בין החזרה העצמית לחזרה-על-החזרה – או כפי שהצענו לעיל, בין המונכר הפרוידיאני למונכר הדיכאוני – אין מנוס מן המסקנה כי אלה שתי פניו של אירוע רפלקסיבי אחד (ובאופן וולגרי, הדיכאון והחרדה מהווים אירוע נפשי אחד; המונכר הפרוידיאני נערך כנגד המונכר הדיכאוני המאפשר אותו). אבל מאחורי אימתה התומכת (ככלות הכול) של החזרה-על-החזרה אורבת אימתו של מנגנון חזרה שאינו חוזר על עצמו אלא נוכח לעצמו – אימתה של מכונה שאינה מאבדת את עצמה בעד שום דימוי אלא מקנאה לאחרון חלקיקיה; מהווה את עצמה לאין שיור, לבלי הבדל.

*

יצירתו של פו אינה משיגה את ריקותה אלא מבעד לעיניו מפיקות ההבעה של הקורא – עיניים מלאות, דמויות חלונות.

*

הצחוק העולה מן הקבר מדמה את לבו הריק של החוק ומשמיע את קול הרפאים שלו.

*

הפרשן שאינו רוצה להיקבר בחייו צריך לבוא אל סיפוריו של פו בעיניים מתות.

*

 

10

קבורתו של הקורא (ב): 'הגיון הקומפוזיציה'

 

בניגוד לדימוי המזמין של פתיחת חדר העבודה בפני האינטלקט המסוקרן, מושג האפקט של פו אינו מתיר את מסתרי השיר כי אם להפך, הוא חותם אותם מפני חקירתה של התבונה. אי-אפשר לפצח את השירה בכלים אנליטיים. אי-אפשר לפרום את רקמת דימוייה; לכל היותר יכול המבקר להוסיף עליה כמה גדילים מתפרחים מעטו-הוא. הוא יכול להתרקם אל המארג השירי, כמעט להיעלם בו, ולא לחרוג ממנו לעבר התבונה ו/או על ידיה.

*

הדיכאוני מסרב להכיר בשפה כמצע להתאבלות על אובדנו הבלתי נמנע של ה"דבר"; הוא אינו מעניק לאובייקטים של הלשון את מעמדם התחליפי, שמתוכו הם ממירים את ה"דבר" ובתוך כך משמרים את הזיקה אליו על ידי עקבותיו של הממד הסמיוטי. בנאמנותו הבלתי מתפשרת ל"דבר", הדיכאוני מתכחש לכל זיקה בין הדבר שהוא אחוז בו ובין הלשון המורה עליו. בתנאים אלה, שימורו המלנכולי של ה"דבר" מתבטא דווקא בהשתקעות בלשון המתה בתור שכזאת – הצגה של מופע לשוני "חלול", שרירותי-במפגיע, שאינו "מוסמך" לייצג את ה"דבר" (כלומר לבטא את אובדנו ומתוך כך לשלול במידה כלשהי אובדן זה; לעבד את האבל).

*

הדיכאוני סוגר על סודו העתיק בקיר של מילים מתות, ומעברו האחר הפרשן כורה את אוזנו לקיר ומדמה לשמוע משהו; מדמה שהמילים הריקות מתמלאות בכל זאת, מוליכות את אילמותו של ה"דבר" אל חוג השמע, אל אפשרותם של האבלות והעידון. נצח ממתין הפרשן אצל הקיר, בודה לו מובנים מלבנים סדוקות וטיח שֶיָבש מזמן. ממתין להיפתח הדלת אצל הקיר שאין בו דלת. מִכֶּפֶל הקבורות הזה מקים הדיכאוני את מיתתו היחידה.

*

האם אפשר לקורא ביצירתו של פו – הקורא המגשש באפלת הקבר הכרוי על שמו, הקורא המצותת מעבר לקיר לאילמותו של ה"דבר" – להיחלץ משטף מילותיו המתות?

*

 

11

הבלש נולד בחצות: 'הלב המדובב'

 

אני כבר לא מאמין לאף מילה. אני יודע שהסיפור נגמר. ואם כך, מה אני קורא. מה אני עוד עושה פה. אין זאת אלא שמותו של הסיפור נמשך והולך. הסיפור נגמר מזמן, אבל מותו הולך וקורא לי: אתה לא רואה שאני מת? אני רואה. אני רואה. הסיפור נגמר מזמן, אבל מותו לא ייגמר לעולם. אני רואה. אני קורא. לאורך כל מותו של הסיפור אני רואה. אני המראה המוגשת לשפתיו הזזות של הסיפור המת, ושום דבר אינו בא, שום הבל פה להעכיר את צלילותי השימושית. אני רואה.

*

 

12

הנשגב המגוחך וכניסתה של ההיסטוריה

 

[דבר המחבר: …מעולם לא ביקשתי להיכנס אל הבית – הבית שהקורא הזה טועה לראות בו את מבצרי. כל מבוקשי היה ללבוש את צורתם של משקופים וּלְצמֵחַ מבשרי חלודה, לקפוא על המפתן כדרך שרק המפתן עצמו יכול. לא ביקשתי לפענח את דיוקני מרישומו המקושקש של החוק אלא לעקם את אותיות שמי בנפתוליו ההירוגליפיים עד שלא אזכור עוד מי הייתי. לא ביקשתי להיעשות למקרה פרטי של החוק, כי אני החוק של המקרה הפרטי. לא חמדתי את מִטְבַּע שיניו של החוק על בשרי, כי אין בשר על עצמותיי. טוב לי גיחוכו חסר השיניים של החוק, כי אני הריר הזב על שפתיו. ובכל מנעוליי לא התבצרתי אלא מפני כניסתי-אני. ייכנס אפוא הקורא אל הבית הריק, כי אני השער הפרוץ לכניסתו. חלונות שייאורו בזה אחר זה יחזירו לי את בבואת עיניי הריקות. צעדים כי יתוּרוּ חדרים שאני מעולם לא פקדתי ישחקו לפניי את מהלך רצוני המת.]

*

 

13

מוצא מן הקבר: הקורא שאינו נקרא

 

בתנאיו של השוק הקפיטליסטי, ההתכנסות אל המכונה – הקבורה בחיים – היא הדרך האחת "לפרוץ". אבל כדי "לבצע" את המכונה ללא שארית, על המספר לשעבד את הקורא לתפקידו המסורתי של האדון. אין זה אוקסימורון מקרי; זהו האוקסימורון המיועד לסלק כל מקרה מביאתו של המספר אל המכונה, על ידי הפקדתו של הקורא על המקרה המצער של המשמעות. המספר של פו מטיל על הקורא את מלאכותיה המסורתיות של התצפית האולימפית, את תפקידו של מי שיגע ומצא; מי שנכנס. ואם כך, כדי לסכל את "פריצתו" של הטקסט של פו – כדי לשבש את הזדהותו האקסטטית עם המכונה הקפיטליסטית – על הקורא להימנע מלפרנס את הפנטזיה של כניסתו: לא להיכנס אלא כמי שנכנס אל הסיפור מאז ומעולם, עוד מקִדמת מנגנוניו: אבן הפינה העקומה של הטקסט. מצע שאין מי שיכתוב עליו, מוות שאין מי שידמה אותו לחיים. גופה שאין מי שיקרא בה, כי נקברה בטרם עת.

*

 

14

אהרן אמיר

 

אני מדבר על אדגר אלן פו במוזיאון תל אביב. הסופר אינו מבקש את רשות הדיבור. הוא נכנס לדבריי ואומר שהפרשן קורא, ואני בסך הכול ממסגר את קריאתו בקריאתי, כלומר קורא. והמטא-קריאה אינה יתרה על הקריאה; לכל היותר היא מזכה אותי במטא-מצנפת-שוטים. כמו הפרשן שאת עלילותיו סיפרתי, גם אני מפיק מתנודות ראשי החבוש מוזיקה שאוזניי אינן משיגות. מישהי יוצאת להגנתי: אבל מה הוא יכול לעשות?

אבל אני יודע שהוא צודק. אי-אפשר להביס את פו בקריאה, ואני קראתי בשמיעת-היתר של קוראים שלא היו מעולם אלא משל לכתיבה שאותה לא שמעתי זה שנים. (וכשפתחת בלהיטות כרך ישן בדרך הביתה מן הספרייה, חולף על פני הסולם שלא העזת לטפס לראשו ולהשתלשל מטה בעמוד, ובעוד שנה תהיה בן שתים-עשרה ותעברו דירה ובעוד שנתיים תחזור לגינה והסולם יהיה קטן מכדי לטפס בו ואתה תעמוד בטבורה של הגינה המכווצת-פתאום וההחמצה תהיה בפיך וטעמה יהיה כטעמו של פרי שלא הבשיל, כשפתחת וקראת בצעדים מאטים והולכים בתרגומו של אהרון אמיר ולא הבנת כלום, מה שמעת אז?)

*

 

הפרגמנטים לקוחים מתוך הספר ״אני אומר לכם שאני מת! מסה על אדגר אלן פו״, מאת עודד וולקשטיין, בדיעבד: סדרה לאסתטיקה עברית, הוצאת רסלינג, 2016 ,160 עמודים. בחר: אסף דבורי.