בכל סיפור מתח טוב יש גופה. אז הנה היא לפניכם.

גופתו חסרת הראש של דנדי הגדול שוכבת כעת בתיבה שמתחת לישבן שלי. איש לא מאמין שזוהי גופתו, וזהו הקסם היחיד שביצעתי בחיי לגמרי לבדי. אשתו הרביעית, זאת אומרת אשתי הרביעית, (הלוא צריך להתרגל למעמד, לא?) תגיע בכל רגע לאסוף אותי הביתה, להרצליה. אינני יודע אם יהיה מבט כבוי בעיניה או שמחה. אני מקווה שיהיה בעיניה מספיק, כדי שנוכל להתחיל את חיינו מחדש, כפי שהיה צריך להיות. מחר נקבע לי ראיון לתוכנית הבוקר של ערוץ 2, המקום שבו הכרזתי פעמים כה רבות על הקסמים הבאים, בין היתר כי דנדי הגדול היה כל כך מסטול מהתחת מלילה של תאווה עם "הבחורינות" שלו, שהסוכן שלנו ממש התחנן בדמעות שהעמדת הפנים הזו תימשך גם מעבר לבמה. למעשה, בגלל היותו של דנדי הגדול כה מועד לפורענות, אין פרט בחייו שאינני יודע או שאין לי גישה אליו, וגם אם ישנו, אני יכול להעמיד פנים שאני שיכור ויסלחו לי. כנראה שאודיע מחר שאני פורש מעולם הקוסמות. מבחינתי אפילו להיות רועה עיזים בספרד והעיקר לחיות את חיי כפי שאני רוצה, ולא כפי שדנדי הגדול קבע שהם יהיו.

אני מצטער. לא הצגתי את עצמי כיאות. יכול להיות שגם דיברתי יותר מדי. אבל כמו שדנדי הגדול היה תמיד אומר "קסם טוב ניתן לבצע גם במרחק שני סנטימטרים מאפו של הקורבן, כי אנשים רוצים להאמין" הדוגמה הקלאסית היא הקסם של שלושת הקלפים או שלוש הכוסות. אתה מחביא אפון או כדור מתחת לקלף או לכוס מערבב אותם לנגד עיני הקורבן, לפעמים הוא חושב שהוא יודע איפה הכדור, הוא ממש בטוח. לעיתים אתה מקל עליו, אבל בסופו של דבר הכסף שלו נשאר אצלך, הבית תמיד מנצח. זהו גם סיפור החיים שלי. אז בואו נתחיל מהתחלה.

***

אינני צריך לתאר את התחושה של התרגשות מהולה בעצב שליוותה אותי עת קיבלתי את השמיכות והציוד של בסיס הטירונות בזיקים. ממרחק השנים אני חושב שבאותה העת בסיס הטירונים בזיקים היה הבסיס המשופץ ביותר והחדיש ביותר, מה שאולי אמר הרבה מבחינת הצוות טרוט העיניים שקיבל אותנו, אבל לא מבחינתנו. אנחנו עדיין ישנו באוהלים אמריקאים גדולים שהיו מוארים באור קלוש, ולא היו שם מספיק שקעי חשמל בשביל כל הפלאפונים, דבר שלמעשה לא שינה הרבה בימים הראשונים, כי ממילא אספו מאיתנו את המטענים כדי שהרס"ר יאשר אותם (מה יש לאשר? שזהו מטען?) כמו כן, בניגוד לכל בסיס אחר שבו הנשק צמוד אליך כעלוקה, למקלחות ולשירותים אסור היה להיכנס עם נשק, מהחשש שמא נתאבד מהמגע עם המסגרת הצבאית. זוהי אחת הסיבות, מן הסתם שגם מעט התמהמהו בחלוקת הנשק וההסברים על אופן השימוש בו, ונהגו בנו, לפחות בשבוע הראשון של הטירונות דמיקולו הזו בכפפות של משי, זאת אומרת פרט למ"כ הדתי של הפלוגה ולגבי טירון אחד, שנראה בדיוק כמוני, פרט לכיפה שעל ראשו. אני חושב שהדבר חרה לשלומי המ"כ אישית, דווקא בגלל הכיפה הסרוגה הגדולה שהייתה על ראשו. בכל דקה פנויה שיכול היה היה מכניס אותו למצב שתיים, גורם לו להקיף את הבסיס בריצה וצורח עליו ללא הרף. אולי היום כבר היו מגישים נגדו קבילה, אבל ידעתי שבחושיו זיהה שלומי משהו קשוח, גאה ולא דתי שלא מתאים לשום מסגרת, צבאית או אזרחית. אוחר יותר יתוודה בפני שהוא איננו דתי, הוא קנה את הכיפה בחמישה שקלים בתחנה המרכזית משום שחשב שכך יוכל להרוויח עוד כמה דקות שינה בבוקר בזמן שכל הדתיים האמיתיים ילכו להתפלל. כזה היה מוישה גרוס שלימים יהפוך להיות דנדי הגדול. חוץ מההלם שבפגישה באדם שנראה בדיוק כמוני, שהסיכוי לזה בוודאי מאוד נמוך, הבנתי שבנוסף לקסמו האישי הלא מבוטל וחוש ההומור (כשהכיר אותי יותר, אמר שנולדנו מאותו חלבן. נאלצתי להזכיר לו שאין חלבנים יותר, אז הוא אמר "חלבן בדימוס"), יש לו את היכולת לשגע פילים ולעורר ריב ומדנים בכל מקום שאליו הוא הולך. הוא היה לוטש בי עיניים ומתכנן תוכניות. ידו הייתה בכל ויד כל בו.

הקסם הראשון של דנדי הגדול היה כשכבש את ליבה של החובשת. מכיוון שכל בוקר היה קם עם מחלה חדשה, אשר על רובן צוות המפקדים כלל לא שמע, היה הולך בכל בוקר למסדר חולים. בתחילה התייחסו אליו ברצינות, אחר כך בהומור, אחר כך מתוך ייאוש. הוא ויתר המתחלים היו יושבים בשורה ארוכה ליד דלת המרפאה. הוא תמיד ביקש להיכנס אחרון, ועל אוזנה של החובשת המותשת, שחורת השיער והממושקפת, עם השיער הדליל והאיברים הלא פרופורציוניים היה לוחש את כל מילות האהבה שאומרים הנערים כולם על מפתנן של כל הבנות בעולם. את הטירונות העביר בעיקר בבתים וגימלים, אבל כשהגענו לחלק של השמירות, במיוחד ביום כיפור, הקשיח הצוות את עמדותיו. לא עזרה לו הטענה שמעולם לא ירה בנשק ואין לו מושג ירוק בשמירות. ביום כיפור היה הוא הדתי היחיד שנשאר בבסיס והיא, החובשת הזו, שלא תואר לה ולא הדר, כמו רותקה גם כן. מכיוון שלא שמו אותנו ביחד באותה משמרת כדי שלא יתבלבלו בינינו, שיכנע אותי מוישה בדרכים יפות יותר ופחות, לקחת גם את המשמרות שלו תוך שאני חובש את כיפתו, גם הרבה מזומנים היו מעורבים בעניין, כמה וכמה משכורות של חייל בשירות חובה. גם החובשת הפגינה עורמה מסוימת, שאפשרה להם לבלות 18 שעות במרפאה חבוקים זה בזרועותיה של זו ולהיפך. כל פעם שמישהו היה שואל לאן הלכתי, הייתי אומר שהלכתי להתקלח. באותה העת בבסיס ההוא זה לא היה דבר מוזר כל כך. בשנה שלפנינו היה מישהו שהתקלח שמונה עשרה שעות ברציפות.

הבעיות התחילו כשהחובשת הרתה.

הבעיות התחילו כשהחובשת הרתה.

אני ודנדי הגדול כבר מזמן היינו ג'ובניקים במפקדת קצין חינוך ראשי, עם הפסקת שק"ם כל שעה ושיחות אובדן מוטיבציה לפחות שעתיים ביום עם כל מוזיקאי שהיה נכנס אלינו למשרד, מתיישב על שולחן העץ ומתחיל לבכות.  חיל חינוך היה אז המקום לארטיסטים ואנשים שבשום פנים ואופן לא יכולים היו לעשות שירות צבאי מלא בשום דרך אחרת, ואת דנדי הגדול שמו במדור ידיעת הארץ, והייתה לו דרך מקורית מאוד לדעת את הארץ, הוא היה יודע מש"קיות חינוך בשירותים של הקומה התחתונה בלי ידיעת המפקדות או הרס"ר. בכל פעם שהוא היה עושה את זה (וזה קרה לעיתים קרובות) הייתי צריך להחליף אותו ולהחליף אותי. אומנם בדיעבד התברר לי שהקצינים שלנו והמש"קים האחרים היו מסובכים כל כך בתוך עצמם שלא יכולים ההיו לשים לב למתרחש איתנו. לשמחתי גם הכיבושים האלה היו חד פעמיים וקצרים, אחרת לא יודע איך הייתי עומד בזה. אני לא רוצה להצדיק את עצמי או אותו. אותו מכיוון שהוא מת, ואותי, כי מאז ומעולם היה בי הדחף הזה להעמיד פנים, להיות אדם אחר. מישהו פעם סיפר לי שבספר "יהא שמי גוטנביין" אדם מעמיד פנים שהוא עיוור. אולי עכשיו אקרא את הספר הזה ואראה אם אני יכול להזדהות עם התחושה הזו של לנסות לעבוד על כל האנשים כל הזמן. לעיתים, בימים שהיה בגימ"לים הייתי צריך גם להתמודד עם המש"קיות שדפק וזרק. הן לא קיבלו את ההסבר שאני זה לא הוא. הייתי רואה את הדמעות בעיניים שלהן, בעוד אני והן צריכים להיות קורקטיים. האמת היא שלא ידעתי לאהוב או להרגיש בעת ההיא, אולי ניתן לומר שנפשית עוד הייתי ילד וכפי שלא הייתה לי חברה במהלך התיכון, גם בצבא זה לא היה קל, והקושי היה שגם המצב היה שלא יכולתי להתגלח על הזקן של אף אחת (חוץ מאחת, שבאמת היה לה זקן – טוב, זיפים – אבל זה משהו שאספר בהזדמנות אחרת) אפשר לומר שהייתה בינינו חלוקת עבודה הוא היה אחראי על ההתחלות, ואני הייתי אחראי על הסיומים ופיתחתי בזה כבר מיומנות. הייתי מנסה שהסוף יהיה טוב עד כמה שניתן, בלי לפגוע יותר מדי בנפשן הרכה. נניח ל"אתה לא אוהב אותי יותר?" הייתי עונה "תראי אני במשבר עם עצמי, אני מחפש את עצמי ומתחזק"

ל"אבל לא היה בינינו משהו מיוחד?" "היה אבל אני רוצה שזה יישאר משהו מיוחד, המצב בבית קשה זה לא הזמן"

***

ואז הגיע הטלפון מהחובשת.

• הלו? זה מוישה?, נשמע קול שבור מעבר לקו?
• לא זה –
• אז תמסור למוישה שאני בהריון.
• מי זו אני?
• החובשת מהטירונות שלכם.
• אבל הוא תמיד מקפיד על קונדומים ו…
• הפעם הוא לא הקפיד!

מוישה רצה שאני אעשה את הבדיקה הגנטית, כדי להסיר מעליו את האחריות, ובמשך שלושה ימים הוא ניסה לשכנע אותי, בכסף, בנשים, באוכל – וזאת הייתה הפעם הראשונה שלא הייתי מוכן לשמוע על זה. אלה היו כבר החיים האמיתיים ואני, פוץ פולני קטן שכמותי אילצתי אותו לקחת אחריות על הילד שלו, במיוחד שכבר היה יותר מדי מאוחר להפיל וגם מתוך איזושהי תחושה שאולי זה יהיה נכון בשבילו משהו שייתן יציבות לחיים שלו שהתחילו להתדרדר יותר ויותר. הוא היה מגיע לצבא מאוחר בחמרמורת, ומעביר את היום בשינה. אבל אותו קשר שנולד בניצנים לא יכול היה להחזיק בנסיבות היומיום, מה גם שגם דנדי התעקש להמשיך לדעת את הארץ, ובסופו של דבר הם נפרדו והילד ניסו, הפך להיותר הראשון בשורה של ילדים שדנדי ראה יותר כחברים למשחק ופחות כילדים שצריכים להתחנך על פי אמות מידה מסוימות או אמת מידה בכלל. את התוספת שקיבל לשכר כהורה, הוציא על צעצועים למיניהם שניסו לא יכול היה להבין או ליהנות מהם. טלפונים ביניהם היו נזעמים וכועסים ואני ניסיתי בהתחלה לפשר ביניהם, אבל זה היה חסר טעם.

אז דנדי הצליח לעשות את הבלתי יאומן, אחרי שמיצה את המאגר של המש"קיות. הוא הצליח לשכנע את הרמ"דית שהוא צריך להיות קוסם צבאי. הוא הציג בפניה מצגת שאני חיברתי, שהקונספט הבסיסי שלה היה שניתן להציג את תולדות מלחמות ישראל והציונות באמצעות המחשות כמו יונת שלום שנעלמת ולא נמצאת, פילוח מתנדב לשניים כמו את מפת החלוקה ועוד כהנה וכהנה. הקסם השני שדנדי הצליח לעשות היה לשכנע אותה גם לתת לו אותי בתור עוזר וכך היו לנו תירוצים מקסימים למה הוא לא יכול להיות בבית ולטפל בחובשת וניסו הקטן.

אחרי שהשתחררנו דנדי רצה שניסע ביחד לאמריקה ללמוד קוסמות גדולה באמת. אני רציתי לחסוך כסף. העולם לא עניין אותי. מצאתי את עצמי איתו שם, עושה תרגילי קסם ומממן לא רק את האלכוהול, כי אם גם את המריחואנה והחשיש שהחל לאמץ לו כהרגל. הוא היה עסוק בהזיה אמריקאית ואני ניסיתי בפעם הראשונה להבין מה אני רוצה מהחיים, ונאלצתי להתמודד עם החשש שאין לי באמת רצונות, או כיוון, שמעולם לא היה לי כישרון מיוחד למשהו ושהעברתי את חיי בבינוניות מזהרת. לא היה לי עם מי לדבר על זה, חוץ מאזר דנדי הגדול.

דנדי הקשיב לי מרוכז בפעם הראשונה, מתבונן בכל חלק וחלק מגופי ואז אמר:

כשנחזור לארץ נעשה קסמים גדולים באמת. נהיה יותר גדולים מהודיני, יותר גדולים מדיוד קופרפילד, כי להם היו רק את עצמם ולנו יש אחד את השני!

ואז הוא הקיא, והתמוטט על הרצפה. אמרתי לעצמי שאתחיל ממחר לגמול אותו.

הגענו לאקדמיה לקוסמים בלאס וגאס. אתם תתקשו למצוא אותה באינטרנט. זה קסם. היא מוסווית בתוך אקדמיה גדולה יותר לאמנויות הבמה, ורק מי שבאמת רוצה, מגיע אליה, כי קסם זה לא דבר שניתן לרכושו בקלות והוא גם קשה למדרך הרגל.

המבנה היה גדול וצהוב והדבר המופלא ביותר זה שהרגשנו שוב כמו בטירונות. היחס אלינו היה כמו אל טירונים:מסדר כל בוקר, לימוד נוקשה של קסמים בסיסיים, לא הבנו מה רוצים מאיתנו. מוישה לא היה סבלני, הוא רצה להופיע בגדול. מדי לילה הוא היה יוצר בובה בדמותו ובורח לסטריפ לראות מופעים את החול בבוקר הוא היה מעלים בנשיפות מהירות ויוצר מראית עין של סדר בדבריו. כדי לעבור את המסדר בעיני ה"סמל". בוקר אחד חשף הסמל את כל תעלוליו. התברר שצילמו אותנו 24 שעות ביממה, רק שבפעם הראשונה מוישה, במקום להיענש זכה בציון לשבח.

אני זוכר שיעור אחד במיוחד, שהגרנד מאסטר של המכללה הזו בא והרצה לנו. הוא אמר בערך דבר כזה: "אברהם לינקולן אמר שאי אפשר לעבוד על כל האנשים כל הזמן. יש מכאן כמה נגזרות. אפשר לעבוד על חלק מהאנשים כל הזמן, או על כל האנשים חלק מהזמן, שזה בערך מה שאתם צריכים עד שהכסף מגיע לחשבון הבנק שלכם, אבל השיעור הכי חשוב באחיזת עיניים, וזה מה שניסינו ללמד אתכם פה, הוא שהקסם האידיאלי איננו קסם בכלל, אלא כמו רומן או שיר הוא פרשנות של המציאות. הכוונה היא שיש מציאות, ואתם יכולים לעשות עליה מניפולציות בצעדים פשוטים מאוד. מעבר לעובדה שאנשים שנכנסים למופע שלכם רוצים להיסחף ולהאמין לכם, מעטים האנשים באולם שרוצים שתיכשלו, גם אותם אפשר לרצות בכך שנדמה שאתה כאילו נכשל, ואז כמו שמספרים בדיחה אתה שולף את הקלף הנכון, את הארנבת מהכובע ואתה המנצח. וזה בדיוק העניין. הכול זה לנצח אותם, לעשות מה שאתה רוצה, לנצח את כוח הרצון שלהם, או יותר מזה, לגרום להם לעשות כרצונך ועוד לגרום לקהל לחשוב שהם בחרו, שהם בעלי השליטה."

אני לא חושב שראיתי את מוישה/דנדי יותר מרוכז במשהו בחייו.

כשחזרנו ארצה, אחרי שלוש שנים, מוישה עשה הכול כדי להפוך אותי לאלטר אגו שלו, אדם שיוכל להיות מחוץ לעין הציבורית, קצת כמו סופרמן וקלרק קנט. לא הבנתי כל כך למה אבל זרמתי איתו. הייתי באפיזודה מאוד דיכאונית בחיי, בני משפחתי נפטרו זה אחר זה בצירופי מקרים מוזרים, והוא ניצל את זה כדי לחזק את האחיזה שלו בי. היחסים שלי עם אנשים לפני עידן הפייסבוק היו גם ככה רופפים עברתי לגור איתו. היינו אוכלים יחד, מתאמנים יחד, הדבר הכי מרגיז היה הכמויות הנוראיות שהוא שתה, שאילצו גם אותי להשמין קצת.

התחלנו בקטן, מופעים בפריפריה, בנינו לעצמנו שם, לקחנו אשת יחסי ציבור, הגענו ללאשה, רשת ב' אחר כך גם לתוכניות הבוקר של ערוץ 2, הסתחבקנו עם אברי גלעד, עשינו קסם למען גלעד שליט שבו דנדי הגדול כביכול משתחרר מהשבי ובורח  לתוך כרם שלום. דנדי הגדול קפץ מאסדת נפט לים עם כרישים רק כדי שימצאו אותי מחייך ורטוב על הסיפון. שיגענו את המדינה בקסם הטלפורטציה. הקושי להמציא אתגרים חדשים רק גדל ככל שהתרבה מספר הילדים והנשים הנבגדות של דנדי הגדול. יום אחד אחרי מריבה קשה עם בת זוגו הוא החליט לשהות 100 ימים מתחת לפני האדמה,  בקבר, מעין מיני "האח הגדול" כדי לשבור שיא גינס. מובן שהוא זיין ושתה בלי הכרה ומי שהיה שם רוב הזמן זה הייתי אני, אבל הקסם שלו בהחלט עבד ובת זוגו סלחה לו. ואז הוא החליט לשבור שיא של קוסם ישראלי אחר ולשהות שבוע מאחורי בלוקים של קרח בכיכר רבין בתל אביב.

אני לא צריך לספר לכם על כמות הלוגיסטיקה, הבירוקרטיה והקושי  בלהציב בלוקים של קרח בשלהי הקיץ בתל-אביב לדאוג שלא ימסו, לתאם עם מגן דוד אדום, העירייה, נותני חסויות, ויותר מזה לארגן את הזולה של דנדי הגדול שרוב הזמן העדיף שאני אהיה שם בעוד שהוא שוהה עם המיזוג בבמה מתחת לגושי הקרח, שותה את הג'וני ווקר גולד שלו, ומזיין בחורינות. אני לא יודע מה לומר לכם, בוודאי הבנתם שרגש זה לא הצד החזק שלי, אבל הרגשתי שמשהו שהיה קפוא בי, נשבר. אני הייתי מוצא את עצמי מארגן את הקסם 18 שעות ביממה ובוכה, חשבתי על זה שזה מעולם לא היה החלום שלי. היו לי שאיפות אחרות, רציתי לטייל בעולם, לאהוב, ובמקום זה אני סנשו פנשה של בן אדם שאיננו אדם טוב. אני ראיתי כיצד הוא משקר לאימו, מתעלם מילדיו, מהתל בנשותיו תודות לסוד שלמד, סוף אחיזת העיניים של מה שאתם קוראים לו קסם, אבל הפך בשבילו לטבע שני.

לפעמים היינו מתעמלים יחד וניסיתי להבין מה הוא רוצה מהחיים:

• "אתה אוהב מישהו?" שאלתי אותו בין כפיפת בטן אחת לשניה
• "איזו שאלה זו?", התמתח דנדי.
• "אם ישרלו אותי אצל אברי גלעד, שאני אדע מה לענות", חייכתי.
• "אני אוהב אותך", השיב וצחק את הצחוק המופרע שלו.
• "להגיד שאתה אוהב אותי זה כמו להגיד שאתה אוהב את עצמך, כי אני הרי הכפיל שלך".
• "אז אני אוהב אותי."
• "התקשורת תאכל את זה?"
• "תלוי באיזה רוטב.", השיב בקול תיאטרלי.
• "איך אתה מצליח לגרום לתקשורת לחשוב שאתה אדם מן השורה?"
• "אני לא יוצא מהבית כשאני לא חייב, אז אני לא עושה שטויות בחוץ. כל בת זוג מוחתמת על חוזה סודיות, וחוץ מזה דאגתי שזה יהיה האינטרס הכלכלי של גופים גדולים במשק שלא ידעו עליי דבר."
• "איך חשבת על זה?"
• "למדתי ממך."

היה נדמה שאני ודנדי הגדול נישאר צמודים, אלא שאז באה אותה חיילת והפרידה בינינו לנצח.

הלילות היו קרים מאוד.

זאת אומרת, כל מי ששמר בתל אביב יודע שבשעה שלוש בלילה הביצים שלך קופאות ולא משנה מה אתה לובש. ואני עוד הייתי אמור ללבוש בגדים יחסית קצרים בעוד שהוא חוגג לו למטה עם בושמילס או ג'וני ווקר גולד לייבל או מה שלא יהיה. שמעתי רדיו באוזן אחת, שהייתה מחוברת לאוזנייה, כדי לא להירדם זמן מה, והבטתי בצג שהכניסו פנימה של מצלמות שהיו מכוונות כלפי חוץ. שקט – שקט.

בלילה השני כבר הפסקתי להאזין לרדיו (גם בגלל שאמרו שזה מחשיד) והייתי סורק את האיזור של כיכר רבין, מדבוש בדרום, ועד הגברים שמשתינים בלילה על המכוניות שחונות במגרש החניה של העירייה. הבטתי על האנדרטה ועל הלקוחות שבאים לסופר באבא ואי.אם.פי.אם בלילה. הבטתי על קופאים שמנסה לחטוף עמוד או שניים בספר בין לקוח ללקוח. בקבצן שהניף שלט איידס כל היום מחפש לו פינה חמה, וניסיתי למצוא תשובה לשאלה לאן הולכות היונים כשאיש לא נותן להן פירורי לחם.

מי שלא הבין עדיין למה אני עמדתי שם בלילה ולא דנדי הגדול, כנראה לא קרא את הפרקים הקודמים. למעשה יכולנו לעשות את זה שנה שלמה. הוא היה ער חלק מהיום וחלק מהלילה ואני עמדתי במקומו גם כשהוא היה צריך ללכת לשירותים, להשתכר, או לשכב עם הקבועה התורנית שלו, דהיינו כל הלילה.הסיבה שאמרנו שבעה ימים היא שכך, גם אם הקוסם המתחרה יצליח לעבור אותנו, אנחנו נוכל לעבור אותו וכך גם נעשה עוד כותרות, ואולי גם ניכנס לספר השיאים של גינס בשלב מסוים. מכל מקום אז ראיתי אותה. היא יצאה מבניין צהוב, בוכה והתחילה ללכת לעברי. אני לא יודע למה לא עצרו אותה. אולי גם השומרים בשלב הזה התעייפו. אולי הבמאי חשב שהוא יוכל להוציא מזה אייטם. היא נעצרה ליד גוש הקרח הקפוא שמאחוריו עמדתי. הבטתי בצלליתה שהשתקפה בקרח תודות לאורות החזקים שבהקו בחוץ.

-"אני לא יודעת מי אתה ואני לא יודעת מה אני עושה פה, אבל אתה נראה לי כמו אדם שיודע הרבה על הקשבה והקשבה לעצמך וחשבתי שאולי תוכל להקשיב גם לי". אלה היו המילים הראשונות שאמרה לי באותו ערב. השתלט עליי דחף מוזר. רציתי לראות אותה עין בעין. הוצאתי אולר והתחלתי לחצוב בקרח.

– "בוא נסכם שנקישה אחת היא כן, ושתי נקישות הן לא.", אמרה "פעם חשבת להתאבד?"

נקישה אחת.

– "יש מישהו שלא חושב להתאבד פעם בחייו?"

שתי נקישות.

-"אני רציתי להתאבד הערב. כבר הבטתי לתוך לוע העוזי שלי, ואתה יודע למה לא התאבדתי?"

מה עונים על זה? שתי נקישות.

-"לא התאבדתי כי חשבתי שאי שם יש מישהו שאיכפת לו ממני שהיה רוצה שאהיה בחיים, ואם אני אמות, המישהו הזה גם ימות. ליתר דיוק גם אם הוא לא ימות פיזית, החלק הזה בו שהוא אני ימות איתי."

נקישה אחת.

"וגם אם המוות שלי שכל כך יגרום למישהו להצטער יגרום לו גם להתאבד, ואז מישהו אחר יתאבד בגלל וכך הלאה והלאה ואין לדבר סוף אתה מבין?"

נקישה אחת. הלוואי ויכולתי לומר לה שדברים נעשים יותר פשוטים ויותר מסובכים אחר כך, אבל מי הייתי בשבילה? ומי אני שאדבר, אני אפילו לא קיים.

"אני כאן רק בגלל שציפו ממני. אבל זה לא מה שציפיתי מעצמי. היו לי חלומות אחרים, היו לי רצונות אחרים האם הם יהיו גם כשהשירות המחורבן הזה יסתיים?" היא התחילה לבכות, נקשתי חזק יותר ויותר ומהר יותר ויותר כדי להגיע אליה. ברגע זה לא היה שווה לי כל הקסם הזה רציתי להושיט לה יד, רציתי לומר לה מילים טובות, הטובות ביותר שיכולתי למצוא באותו זמן, אחרי שנים של קור מסוים כלפי המין הנשי, היא הייתה הראשונה שרציתי ללטף על הפנים, לנגב את הדמעות לבחוש לה בשיער להגיד את כל מה שאומרים הגברים על מפתנן של כל הנשים בעולם. אבל זה רק בלבל אותה. וראיתי שהיא תופסת את ראשה.

-"בוא ננסה שאלות קטנות יותר. אתה קוסם?"

נקישה אחת.

-"אתה יכול לראות את העתיד?"

שיהיה נקישה אחת.

-"אתה יכול להבטיח לי שיהיה טוב בסוף?"

נקישה.

ואז, ללא אומר היא עזבה, מנשקת את לבנת הקרח הקרה.

דנדי כמעט השתולל כשהוא ראה מה עשיתי לקרח, ואז הו אמר לעצמו שיהיה, וחתך חור בקרח כך שהעיתונאים יוכלו לראות אותנו, או ליתר דיוק את העין שלנו. עיתונאים רצו לדבר על המבקרת הלילית. דנדי לא ידע על כך דבר אבל אני והוא כל אחד מהאינטרסים שלו החלטנו להשתיק את הסיפור. היא באה בלילות הבאים. היא הראתה לי שציירה אותנו מהעיתון, היא סיפרה שהיא חוזרת בשאלה, שהיא משרתת בחיל האוויר, שהיא לא מצליחה כל כך להתחבר להוויה. בשלב מסוים דיברנו במורס וסיפרתי לה מעט עליי, על האני האמיתי שלי, על האופן שבו גרמנו לקפלון לשמור על הבסיס עם עציץ, דווקא לגבי ההווה ומה שעברתי אחרי גיל 18 לא סיפרתי דבר. ניסיתי לומר דברים חכמים.

***

היה זה דנדי שפרץ את הקרח בבעיטות ביום השביעי. היא עמדה שם בחוץ. רצה וחיבקה אותו. הוא לא הבין בהתחלה אבל כשראה כמה היא שווה, עם השיער הבלונדיני והעיניים הירוקות הוא חיבק אותה אליו חיבוק אמיץ. הוא לא אמר מילה ולא רמז לגבי, אבל גם לא איפשר לי בשום פנים ואופן גישה אליה. הוא חקר אותי על כל מה שדיברנו והיה נוסע לאסוף אותה מהבסיס והתקשורת התחילה לדבר והוא הציג אותה כנערת הקסם החדשה שלו. חמתי בערה בי להשחית.

• "דנדי?"
• "אימא תני לי לישון."
• "דנדי?"
• "מה יש לך, מה, אתה לא רואה שהבן אדם מסטול מהתחת?"

הרשע במעשיו של דנדי הלך וגבר, או שהיה זה אני שהייתי יותר קשור רגשית הפעם אל אהובתו. ממשכני מאחורי קירות ביתו הייתי עד למכות, להתעללות המינית, לאופן שהפך אותה לאפר ועפר, והדבר הקשה ביותר היה שאני הוא זה שהובלתי אותה אל תוך מלכודת העכברים הזאת ובגלל מה שהיה, בגלל השיחה בינינו, היא קיבלה את הכול בהכנעה, באהבה, היה נדמה כאילו היא התאהבה בסבל. הייתי שומע את היבבות שלה, איך היא הייתה מחניקה אותן כשהוא היה מצליף בה בחגורה על דברים של מה בכך.

אולי הדבר הכי קשה היה שהיא גזלה לי אותו. הוא התרחק ממני ומצאתי את עצמי מבלה ימים שלמים מאחורי קירות כפולים ובמרתף, מחליף אותו לפרקים קצרים. לילה אחד מצאתי את עצמי צופה איתה בטלוויזיה ביחד בזמן שדנדי הסתלק עם מישהי אחרת, הסברתי לה שהצטרדתי. היא לקחה את ידי וחפנה אותה, והתחילה לנסות להתלטף איתי,  אבל גם לא הייתי מסוגל לגעת בה באהבה משום שלא היה ברור לי אם היא אוהבת אותי, או שמא היא אוהבת אותו וגם חשתי אחראי לזה שהבאתי אותה הנה.

***

אינני זוכר מי היה האדם שהביא לדנדי הגדול שתי חרבות לייזר נוסח סטאר טרק. דנדי לא הבין את הפוטנציאל הטמון בהן עד שהצעתי לשחזר את הקרב בין אובי ואן קנובי ואיך קוראים לו בסרט הראשון. התווכחנו מי יהיה כוחות הרע וכוחות הטוב, אבל הצלחתי בעזרת מניפולציות שידעתי איך להפעיל עליו שהוא יהיה הצד שנפגע. היינו מתאמנים מדי יום מוציאים אגרסיות וכוח ואני חושב שהדבר דווקא עודד את דנדי ונתן לו כוחות מחודשים, וגם שיפר את יחסו כלפיה, אבל אני החלטתי שאני רוצה את אהבתה ויותר מכך את החיים שלי בחזרה. אני למדתי בינתיים דרך האינטרנט איך לעשות את קרן הלייזר חדה אף יותר מחרב אמיתית כך שבאבחה אחת אוכל לערוף את ראשו ולסיים עם כל הדרעק הזה. אנשים רבים מדברים על הרצח המושלם, אבל הרצח המושלם איננו, בשום פנים ואופן משהו שמבצעים בהיחבא או משהו שאין לו ראיות. אם אני נזכר בדבריו של רב הקוסמים מלאס וגאס, כל מה שהייתי צריך לעשות הוא לשכנע מספיק אנשים מספיק זמן, שדנדי הגדול חי אחרי שאהרוג אותו, והדבר יעשה אותי לקוסם הגדול מבין שנינו. לא תהיה עוד שום כפילות בחיי, כי בכפילות אין צדק, תמיד יש מישהו שמשלם את המחיר, ונחשו מה? נמאס לי לשלם.

***

היום הגדול הגיע. היא הבטיחה שתבוא בסוף ההופעה. בימת היכל התרבות עמדה לרשותנו, ודנדי הגדול, היה מפוכח יותר ומדהים. הוא הופיע ונעלם, זינק מקצה אחד של האולם לקצהו השני וחזרה ואיש לא העלה על דעתו שאנחנו שניים. ואז הגיע תורו של הקסם. עמדתי בצידה האחד של הבמה והוא עמד בצידה האחר, בראש חשוף. ספוט בודד ליווה אותו, וזו הייתה מהות הקסם. האור היה קלוש, כדי להדגיש את אורותיהן של החרבות. הן נעו ימינה ושמאלה, בתנועת מגל וחזרה. ואז הספוט התרחב, וערפתי את ראשו של דנדי הגדול. הייתה בעיניו הפתעה והבנה, והוא לא הספיק לומר מילה, הוא לא היה צריך. החיתוך היה כה מושלם שגם שום טיפה של דם לא זלגה מצווארו ומראשו  והאשליה הייתה מושלמת. הספוט עקב אחרי ראשו של דנדי, וההבעה עליהם, ואיש לא ראה את גופו צונח, חסר חיים. דחפתי אותו לתיבה שהכנתי מראש. בינתיים הראש הוצג על כל המסכים. היה שקט, ואפילו חלק מהנשים התחילו לצרוח, ואז הספוט חזר אליי, ואני הסרתי את הברדס מראשי, וקריאות האימה התחלפו במחיאות כפיים. הרהבתי עוז ואף הרמתי את ראשו הערוף של דנדי והצגתי אותו לצד ראשי, כדי שיוכלו לראות כולם שאני הוא המקור ודנדי הוא החיקוי. היו מחיאות כפיים במשך זמן רב. השתחוויתי שוב ושוב.

***

לא חשבתי באמת עד הסוף מה אעשה עם גופתו, גם לא היה הרבה זמן להחליט. הייתי חייב שדברים יהיו בחתימה נמוכה, ולכן הזמנתי את התקשורת לראות כיצד אני קובר בלב המדבר את כל ציוד הקסם שלי על מנת להראות שתמו ימיי כדנדי הגדול. הקבורה הייתה בלב שטח אש שהופגז אחרי כך באמצעות מטוסי החמקן החדשים שרכשה המדינה. אכן, פשע מושלם.

***

ואולי כמעט מושלם. זמן רב חייתי עם דנדי הגדול. כמו שבוודאי מרגישים ילדים מוכים, אין ספק שהיו לנו הרגעים שלנו, ולמרות כל הסבל, ראינו עולם, שתינו ובילינו. העונש על הרצח של דנדי הגדול לא בא מידי שמיים, אלא מגורמים ארציים לחלוטין. לאחר שזינקתי לתוך דמותו של דנדי הגדול ועל אף כל מה שידעתי עליו, הייתי צריך להתמודד עם נשותיו וילדיו וחובותיו ואויביו, החלום שהיה לי פעם לנסוע רחוק ואולי לעבוד את האדמה בארץ אחרת לא התממש וכנראה לעולם לא יתממש. הזוגיות עם החיילת לא הייתה סוגה בשושנים ונפרדנו אחרי זמן מה. דברים שרואים משם, לא רואים מכאן. לפעמים אני חולם על דנדי, לפעמים אני חולם שאני אסגיר את עצמי, אבל זה כנראה לעולם לא יצליח. אין רצח אם אין גופה, וזהו עונשו של קוסם טוב מדי.