שני יהודים נוסעים ברכבת. האחד מבוגר מרעהו. לכאורה שני יהודים בסתם. סתם שני יהודים. נוסעים. ברכבת. אולי נסיעת עסקים משותפת היא שאם תצלח תעשה אותם בעלי מפעל קטן, חלום ישן של שניהם – ואולי רק של הצעיר, והמבוגר נסרך אחריו כדי לשמור עליו מטעויות שצעירים טועים. ואולי נפגשו במקרה, זה עלה לרכבת בתחנה הומה שבטבורו של כרך גדול וזה עלה בתחנה קטנה, פרוצה לרוחות העולם אך מרוחקת מהן מרחק מעורר מורא, שבשל כך עיניו משמיעות עצב, וכשראה פנים יהודיות בקרון הקר והעשֵן ביקש את קרבת בעל הפנים. ושמא אב ובן הם, פניהם אל עיירה שמחכה בה לצעיר שידוך נהדר. או נאהבים שעולם אטום כופה אותם לכסות מעשה אהבתם בנסיעות רכבת ארורות, ועתה נדמה שדווקא עיני המבוגר הן האומרות עצב. אבל לא, הנה הסב הצעיר צוואר נאה אל החלון המרוחק ממנו, ואין לטעות בעומק עצבונו, ואילו צווארו המוצק של המבוגר מטשטש את רושם תוגתו. שיחם אטי, שקט, שקוף כפנימו של ענן, אובד במסכת צליליו של רצף הפזמונים חסר המעוף ששופכת מערכת שמע חורקת אל חלל הקרון. אי-ידיעה גדולה מרחפת מעל השניים, משוקעת בפרודות עשן ואור מלאכותי, אבל מבעד לסיתום בוקעת זרות ברורה, ועצם הזרות מתערבת באי-הידיעה ומרחיקה את היהודים מן העין, עד שחומה של ביטחון מטשטשת את דמותם ואת קולם, ונדמה שהם צפים בים של אור מכוער.
צילום: ערן ענבר
עץ. גדר. ספסל. יונה. הרכבת נכנסת לתחנה.
לרכבת עולה אשכול חיילים, ללא ספק מן המחנה הצבאי הסמוך לתחנה. בעיניהם שעמום מהול במשובה. שניים מהם, שאת שמותיהם יודעים אנחנו: עזיז נקדים-תרופה ונתנאל ברנר, מתיישבים בעיבור תחומם של שני היהודים. "איזה חיים", מפשיל נתנאל את צווארו ומגלגל עיניו אל תקרת הקרון, שפסים ונקודות של ברזל כופפים את צורתה. עזיז אינו יודע אם סבל ביקש ידידו להביע או הנאה, אבל מחליט לנצור את כוחותיו למשימות חשובות יותר, ומוודא בלי משים שמחסנית רובהו אינה חסרה אף קליע. בין נתנאל ליהודי הצעיר, המתכווץ מעט על מושבו תחת עינו המימית של בן שיחו המבוגר, מתחשמלת מכת-מבט רגעית הנעלמת מעיני האחרים. נתנאל מרחף על פי תהום מחשבות חשוכה מדופנת אפר, אבל מתעשת וננער: "כל כך הרבה חרא. אני כבר לא יכול עם כל החרא הזה. עוד ועוד ועוד. אתה יודע שלפני הגיוס הייתי צמחוני? ממש מרגיש איך כל הערכים שלי פשוט מתים". "מה, צמחוני לגמרי?", מבריש עזיז את כומתתו המהוהה, "כאילו ממש? בלי בשר? בלי ביצים?". "לא, ביצים הייתי אוכל, אבל בשר לא. בכלל לא. חוץ מלעתים רחוקות, אתה יודע, באירועים וכאלה". "נו, אז מה הפלא שאתה כזה לבנסקי", נובר עזיז בתיקו ושולף ממנו אוזניות אדומות, "איך אפשר בלי בשר? ומה זה המוזיקה המחורבנת הזאתי? מה זה פה, גן ילדים?". "לא, יא דפוק", מתגייס נתנאל ומנסה לפזול אל היהודי הצעיר, שתמונת פניו התמות מעבירה בבשרו צמרמורת נעימה, "בבסיס אני אוכל בשר, מה אני יעשה, אבל אני שונא את זה, ואם יש נגיד איזה אופציה צמחונית שווה אני הולך עליה ישר". דבר מה רוטט בפניו של היהודי המבוגר, ועיניו רחבות. בהסיעו את מגבעתו ללא צורך הוא רוכן ופונה אל החיילים הצעירים: "שמא יהודים אתם?". עזיז מרכיב את האוזניות על קודקודו. "כן, מה יש", הוא משקיע עצמו בעולמות רחוקים, ועפעפיו נסגרים בלא קול.
עץ. גדר. ספסל. יונה. הרכבת נכנסת לתחנה.
שלושה נכנסים אל הקרון, קודם קול שיחתם ורק אז הם גופם: יהורם, דודו ובנץ. עבי צוואר וגסי תנועה, ופניהם למודות צחוק ומסחר. בעברם על פני שני החיילים התרחב חיוכם. עזיז נחר מתוך שנתו, ונתנאל נחר בבוז בלבו. אבל השלושה לא ראו ללבו, אלא התיישבו בחבטה. "נו, אז סוף סוף אנחנו על הרכבת", עיגל יהורם את גבותיו, "אפשר לנשום לרווחה, אה?". "לא יודע אם לרווחה, אבל אפשר לנשום", התלוצץ דודו בלב שלם ובאין צוחק. בנץ המהם עמומות. "אני מעולם לא אהבתי רכבות", סיגריה דקה הופיעה בכפו של יהורם, "תן לי להרגיש אדמה מתחת לרגליים, ואני מאושר", ורקע ברגלו הכבדה. "אני דווקא מת על רכבות", צחק דודו בהנגנה נשית להפתיע והצית סיגריה מושטת שהכעיסה מאוד את נתנאל, "תמיד כל כך מסתורי". בנץ המהם בזעף ויישר את חולצתו. צעדים אחדים מהם ישב היהודי הצעיר והתבונן בחלון בדבקות כשַׂקנאית זקנה, אבל לבו נמשך אל בני החבורה העולצת ואל פטפוטם ההולך ונצבר בחלל הקרון וממיס את חומת המוזיקה הרעה, ובייחוד אל אותו גבר עדין. לא יכול היה לדעת ששמו דודו, ואם היה יודע בוודאי היה תמה על השם המשונה ודעתו הייתה נעקרת משיחם של השלושה, ולבו היה פוסק מריקודו. עיניו תלויות בפסי הדרך הרצים מבעד לחלון ואוזניו חדודות, ומחשבותיו כעין החשמלה. ולנסיעה אין סוף.
עץ. גדר. ספסל. יונה. הרכבת נכנסת לתחנה.
"איזה בן אדם, למה לא הערת אותי קודם?", נזקף נתנאל, והיהודי הזקן הטה אוזן. "בוא, מיכל", אמר לצעיר, והלה נתמתח ונתמרפק עד שניצב מלוא קומתו הננמכת בלב הקרון. אז לפת בשתיקה את מזוודתו אכולת השוליים, יישר את צווארונו ופסע אל פתח היציאה. נתנאל עקב אחריו בסקרנות עצלה. "יאללה, לך תפוס אתו חמש דקות בשירותים של התחנה לפני שהרכבת ממשיכה", זרק לו עזיז, "מתי תהיה לך עוד הזדמנות?". נתנאל צמצם אליו מבט פלדי ואז הסב אותו אל החלון, משקיף על הצעיר ההולך ונחבט אל העולם בעקבות אחר. מבעד לאד מחשבותיו הבין פתאום שניעורה בו תשוקה לסיגריה.
