מכונית נוסעת בכביש חשוך בפאתי עיר פריפריה. עצי אשל עומדים בשדרה משני צדי הכביש. הרן לא השית את ליבו לחשכה שבלעה את הכביש עם החרכים, גלגלי משאיות צלקו סדקים ונקבים זעירים באספלט האפור. הנורה בדופן הגג הפנימי דלקה ואפשר לראות במראה הקטנה מעל ראשו את עיניו ומצחו אך לא את גופו הרופס, בטנו הגולשת לכדי כרס אפילו את זיפיו הזעירים ילדותיים ביחס לשלושים ומשהו שנות חייו. הוא הביט במאור הגדול מרחק שני קילומטר בין עצי האורן. הקיבוץ. מוזיקת בלוז ריחפה ונשלפה החוצה מפתח החלון הצר. הרן ראה אותם שנייה לפני ההתנגשות. נאקה שלעסה עשב רך ובכר צעיר ימים עמדו באמצע הכביש. הוא לחץ בחוזקה על דוושת הברקס. הקונטסה הסתובבה במקום העיפה את הנאקה לצד הכביש, פגיעה הרסנית בבטן התחתונה חיסלה אותה. הבכר חטף את המכה החזקה, עורו נפשט ממנו, איבריו התפזרו על שמשת הקונטסה, לבלב, כבד, גלגלי עיניים. הרן ניסה להשתלט על ההגה, אחז בו כבעוגן בים המינגווי. הקונטסה ירדה מהכביש, אבן נתקעה בין הצירים שחרקו כצרחות לידה, מה שגרם לקונטסה להתהפך על גבה ואחר כך על צדה. הרן נמחץ, אבק אדמת הלס המפוררת חדר לנחיריו וכמעט חנק אותו. כל ראשו נחתך לחתכים. הוישר המשיך לנוע מעיף מצד לצד רסיסי שמשה ואיברי בכר. הוא ניסה להתנתק מחגורת הבטיחות אך הוא לא חש את יד שמאל, נדמה כי גופו נשען עליה יד ימין צורחת על שברי עצמותיה.

עוד חודש החתונה של מיכל והרן. אבא ואמא עוד לא יודעים. יושבים בחדר הסלון. אור ניאון מרגיז מאיר מעליהם. אבא קורא בדקדקנות את עיתוני סוף השבוע. לא פוסח על מילה. שבת יצאה משערי הקיבוץ כבר לפני שעה. הם שבו מארוחת ערב בחדר אוכל. הבדידות לא דילגה מעליהם גם היום. יושבים כמעט לבד. אבא רב עם חצי קיבוץ על מטע התפוחים. זו הייתה הנשמה שלו.
עליזה כבר מזמן לא התקשרה אליהם . עוד שעה, אחרי החדשות יישב עם הפנקס הצהוב ירשום רישומים לקראת יום המחר. הוא החבר היחיד במטע, אף אחד לא רוצה לעבוד שם מלבד התאילנדים.
"מבחינתו להתחתן מחוץ לקיבוץ זה כפירה בכבוד שלו, אני לא יכול להסביר את זה. את יודעת שהוא אוהב אותך יותר ממני, אבל אפילו אם היית הבת של טרוצקי – להתחתן בחוץ זה פגיעה", אמר למיכל ערב הנסיעה.

הרן קיווה כי מישהו מהקיבוץ יחלוף ויראה את הקונטסה ההפוכה. אולי הנאקה המפוגרת בצד הכביש תדליק נורה אדומה למישהו. לעזאזל, חודש לפני החתונה צלקות לכל החיים, חשב הרן. חשב על אבא. זיעה חמוצה כבשה אותו, התערבבה עם הדם הניגר מהחתכים. פעם צעק עליו בקטיף, "אתה עובד לאט, הרן. לאט". הרגיש את העילבון מסתער על גופו כמו לביאה, כששאר הקוטפים הביטו בו ובאביו במבט המביך שסוחב אחריו הררי ריכולים.
שק התפוחים התלוי צוואר מעולם לא היה כבד יותר. מזל שהיה את עליזה שאחר כך אכלה איתו ארוחת צהריים בחלק המואר של חדר האוכל וסיפרה בדרך המצחיקה שלה כמה אבא היה מטורף איתה.
"תאמין לי. איתך הוא מתנהג בפינצטה".
יד שמאל החלה לגלות סימני חיים, הרן חש כי נמלים שחורות כפחם אוכלות את בשרה, עקצוצים בכל נימי העצבים האפשריים. הוא רצה להשתחרר מהחגורה, להניע את אצבעותיו וללחוץ על אותו מנגנון בצבע כתום מחריד, אבל פחד החל לכבוש את גופו פן אחד מאיבריו נשתתק לכל החיים.
מיכל. איך הוא לא חשב על מיכל עד עכשיו.
היא בטח הייתה צוחקת שזו הדרך שלו להתחמק מלספר את בשורת החתונה בגני אור. הווישר המשיך למרוח על השמשה את גלגלי העיניים של הבכר שהתמעטו ממשיכה למשיכה ולהעיף רסיסי שמשה. הוא התאמץ להפנות את מבטו אך צווארו התנגד; ידע שכשהוא יאמר להם, חתונה בגני אור ולא בקיבוץ. אבא לא יאמר מילה. ישתוק. יביט בדממה על רישומי ההשקיה והדשן- שורה מספר 15 עד 35 דישון מאסיבי, פיה רחבה, מילימטר, במרסס הרתום לטרקטור פיאט הכחול, זה הישן, שעד היום לומדים עליו שיעורי נהיגה. שוב יביט ברישומים בחשיבות מרתיחה כאילו מדובר בכתבי המגילות הגנוזות. אימא תחתוך חתיכה מעוגת הדבש היבשה, ותשאל מתי הוא דיבר עם עליזה. והרן יתעצבן איך הם הצליחו להדחיק את החתונה לקרן הפינה רק בגלל העובדה שהם לא יתקדשו בקידושין על הגבעה בקיבוץ כמו שהם חלמו, והזיעו בשבילה.
'הבן של אורמן לא מתחתן בקיבוץ. זה המשפט שאבא מפחד ממנו. משפט אחד אומלל מאישה אחת בועדת חתונות מזה הוא מפחד', תאמר לו אחר כך עליזה בשיחת טלפון מהתמרוקייה בה היא עובדת בצפת.
'ולא משנה לו שחצי מהבנים כבר לא בקיבוץ, עזבו, התפקרו ולא מעניין אותם תורנות שבת קטיף'.
הרן חייך במרירות על התסריט הנכתב, כשגופו מחוץ בתוך הקונטסה ההפוכה וריח של פגר, דם חם ותוסס מחניק אותו. איפה אבא עכשיו עם הטרקטור. העיניים הכחולות שלא נגמרות עם קוים צהובים דקים. ואותו קמט שרק הרן יודע לזהות, קמט דאגה וחמלה באמצע הלחי, מוסתרת כמעט בצלקת שנצלקה בעבודה עם הדסקוס. אבא עם הפרצוף הנעלב מכוסה בארשת אדישה, באותן אסיפות בהן החברים שלפו סכינים ונעצו אותן בגבו, ולא הסכימו להשקעה נוספת במטע התפוחים, "בהסתכלות רב שנתית, המטע לא מצדיק השקעה שתהפוך בסופו של דבר להפסד".
הרן חש צמא, אגלי זיעה ודם נסמכו בפיו. אדמת הלס שמחה לדבוק בהם, סחרחורת קלה תקפה אותו, הרן כבר הכיר במוות. ליטף אותו, השתעשע במחשבה על הלוויה בבית הקברות הכי יפה במדינה, משקיף על הוואדי. ואפילו נועה, החברה הראשונה תבוא, מחזיקה את כרסה בין ידיה תיזכר בבקיעת ים הבתולים בטיול לאילת. מהקבר הוא יריח את ריח החלב מבצבץ מפטמותיה.

נזכר, לפתע, בבעתה באבא, בקמט הזקנה שהתווסף לו במקום בו השפתיים נפשקות, ומכוח אותה בהלה יד שמאל נחלצה מתחת לגופו, הזזתה בחלל הצר של הקונטסה הכאיבה לו יותר. חש את החתכים והזכוכיות בראשו, אצבעותיו נגלו בדם סמיך של גולגולת. לאחר מכן שלח את ידו לווישר והפסיק את פעולתו. ניסה להגיע אל אותו כפתור ארור שאוחז בחגורה, ידו הייתה קצרה מלהושיע. גופו הכבד מנע ממנו גמישות לנוס ממכלאת הקונטסה המחוצה.
כמה פעמים מיכל ביקשה ממנו להפסיק עם המנהג המגונה הזה של לחם וחמאה, 'אתה נראה כמו אוליגרך רוסי'. הוא חשק בגופו של אבא, שלד שרירים של עבודה מאומצת, של אחיזה במוט מקל הטורייה העצי המחורבן, חפירה של תעלות השקיה. באחת השבתות, שבא עם מיכל לקיבוץ הם חיפשו את אבא שהיה במטע, תיקן פיצוצי מים בצינורות ההשקיה. בין השורות הם ראו אותו, גבר כמעט בן 60, שיער לבן, שוכב על עלווה חומה של תפוחי "מנולין", ביד אחת קטר וביד שנייה מחברים. ידיו מוכתמות בבוץ מימי.

"נראה אותך שוכב ככה", התגרתה בו מיכל בחיוך אורבאני מתכתי.
ובכלל עם מיכל אבא היה מתעורר לחיים חדשים, מספר סיפורים מהצבא שלא הרן ולא עליזה שמעו, כאילו היית בתו האובדת מיערות הגשם. פעם סיפר לה על אבא שלו, שחטף שבץ מוחי אחרי שהבין כי השותף שלו במפעל גנב כספים והוא מרושש; ואחר כך שניהם התבדחו על הכרס של הרן שהוא מטפח בהנאה גמורה.
בכיתה ט' הרן נזכר שאבא לא דיבר איתו שנה שלמה כי הוא החליט לא לעבוד במטע. גם כשניסה להסביר כי יש לו פריחות בזרועות הידיים מהעלים של התפוחים. אבא שתק. שתק כל הזמן. קמט הצלקת בלחי הבהב בחלומותיו ולא הניח לו, הפריחה פשטה לצד הפנימי של העור וגירודים נוראיים תקפו אותו. הציפורנים חרכו שבילים מקווים בדם, אפילו במרפאה חשבו לאשפז אותו לאחר שנחרדו לראות את האימה המתרחשת בו. אמא ואבא לא התרגשו מהגירודים ומהפריחה. "זה הכל בראש שלך", אמר אבא, "זה הכל בראש, אף פעם לא ראיתי מישהו רגיש לעלים של תפוחים. אין חיה כזו". עליזה באותה שנה עזבה כבר לת"א ללמוד איפור ואותן שיחות נחמה איתה היו דרך האפרכסת השחורה בטלפון הציבורי ליד המכבסה. היא היחידה שהצליחה להפיג את השתיקה של אבא.

מכונית חלפה במהירות ויושביה לא השיתו את ליבם, לא לנאקה המתה, ולא לקונטסה ההפוכה. הדם, הזיעה ואבק אדמת הלס כבר נקרשו על פניו של הרן וגרמו לו לצמא עצומה. הוא החל להזות הזיות; הנאקה קמה ממקומה,התרוממה על רגליה, ניערה את ראשה בחיות. צווארה הארוך והפרוותי הבליח באור ירח צהוב. הוא ראה אותה חוצה את הכביש ופוסעת מעל כתמי הדם שנעלמו. היא ניגשה למכונית הקונטסה, לשמשה הסדוקה עליה נמרחו רקמות חיים של הבכר. כופפה את צווארה ביראה והחלה ללקק את איבריו של בנה יחידה, זיזי לשונה העצומים ספחו שברי זכוכית. איברי הבכר נשלמו שוב לישות אחת, רגל, אחר רגל, דבשת, גלגלי עיניים, העור לבש צורה מעל הבשר; לאחר ראה אותם כבר צועדים יחדיו ונעלמים בין עצי האשל, מה שגרם לו לבכות כאילו בישרו לו בשורה נוראה שאינו יודע את תוכנה. ואז שוב אבא הופיע בשיא אומללותו במטע התפוחים עם אותו קאטר עלוב ובגדי עבודה הכחולים שנדמה כי לעולם לא יצליחו להתקלף מגופו.
לפתע שמע נביחות של כלבים ואחריהם מלמולים בערבית של ילדים בדואים. הכלבים חמקו לתוך הקונטסה וליקקו את פניו מאדמת הלס, זיעה ודם; המגע הקר של לשונות הכנענים עורר בו חיים.
שני הילדים, בני שבע לכל היותר החלו לדבר בקול רם. אחד היה גבוה לגילו עם רעמת שיער פרועה, השני היה נמוך, רזה עם תווי פנים אצילים. נראה כי הם התייעצו ביניהם מה לעשות עם הגוש הבשרני הזה שכלוא ברכב עם המספר הצהוב, סקרו את הרכב מכל צדדיו לבסוף הילד הנמוך הזדחל לתוך הקונטסה, והחל לדבר בהתרגשות, מלמולים על מלמולים, תיאר את הרן בתוך המכונית, את ראשו המוגלה בדם הזכוכיות. הכלבים רצו במעגל סביב המכונית ונבחו בהתרגשות. הילד הגבוה עם רעמת השיער, חצה את הכביש, בחן את כתמי הדם על האספלט, ניגש לנאקה המתה ובלי להסס חתך את תנוך אוזנה עליה היה מנוקב גוש מתכת.

הילד הנמוך שבאור יום אפשר לראות את יופיו דרך עיני השקד שלו, כבר היה בתוך הרכב, תחילה שלף את הסטריאו וזרק אותו החוצה, לאחר מכן שחרר את חגורת הבטיחות שכלאה את הרן. הגבוה ששב חזרה מהנאקה המתה, צעק לחברו המזדחל דבר מה, כאילו פתר סוגייה. הרן ניסה ללחוש להם באפיסת כוחות שיזעיקו עזרה, אך הם לא הבינו אותו. הם צחקו בקול רם, בידח אותם היהודי השמן הזה, שנתקע ברכב בחוסר מעש. הגבוה השחיל לתוך הקונטסה שמיכת אריג צבעונית. הנמוך כיסה את פניו וגופו של הרן שכבר איבד את הכרתו ואז חמק מתוך הקונטסה. שניים כאחד, הנמוך והגבוה הרימו אבן גדולה וזרקו על שמשת המכונית שהתרסקה הפעם לחלוטין. שברי זכוכיות נפלו על השמיכה, רסיס אחד חתך קלות את קרסולו של הרן שהיה חשוף, מזל שהאבן נהדפה מחוץ למכונית. ואז, דרך השמשה, משכו בזרועותיו של היהודי השמן עם חולצת הכפתורים הלבנה, לא שמו לב שחמוקיו נחתכים מדפנות השמשה בהן נשארו חתיכות זכוכית. השאירו אותו שוכב על הגב מעל אדמת הלס שהתייאשה מלהתפלל לגשם. הילד הנמוך בעל עיני השקד תחב את הסטריאו בתוך מכנסיו שבלט באופן משעשע, הגבוה שלף את השמיכה, קיפל אותה ושרק לכלבים הכנעניים. הם חיכו בצד הכביש עד שחלף רכב מהקיבוץ אותו הצליחו לעצור, הצביעו על המכונית ההפוכה, נשאו רגליהם ונבלעו בתוך החשכה.
הרן לא זכר את האמבולנס מאיר את החשכה עם הצ'קלקות האדומות, את הפרמדיק שקרא לו להתעורר, את העירוי; ניקוב המחט בעור, מסיכת החמצן, התפרים בראש. הוא לא זכר את עליזה מתבדחת על חשבונו בחדר אשפוז, את הבכי של מיכל, הוא לא זכר את אימא. לא זכר כלום.
הוא זכר רק דבר אחד, כשפתח את עיניו באחת הפעמים, ראה את אבא עם קמט הצלקת בלחי ועיניו הכחולות כמעט בוערות אומר לו, "מיכל סיפרה לנו שלא תתחתנו על הגבעה בקיבוץ".