הִגִּיעָה הָעֵת לְהַסְבִּיר אֶת עַצְמִי – נָקוּם עַל רַגְלֵינוּ

אֶת הַיָּדוּעַ אָסִיר מֵעָלַי,

לְתוֹכְכֵי הַבִּלְתִּי יָדוּעַ אֲשַׁגֵּר אִתִּי כָּל אִישׁ וְאִשָּׁה.

(ויטמן, עלי עשב 44)

ברצוני לדבר על מה שלא ניתן לדבר אודותיו. כבר אמרו לפני שאת מה שלא ניתן לדבר בו יש לשתוק, אבל מתוך הכתבים העתיקים כחדשים והאותיות הפורחות מסתמנת דמותה של הבטחה אחרת, מה שאין לדבר בו יש לשיר.אנחנו הוויות מדברות וככאלה חלקים גדולים מהמוכר לנו מובנה כשפה, אנו מוכנסים אל שפה שהתקיימה עוד לפני היותנו, מתעצבים בדמותה. זו השפה שמכתיבה לנו את הגבול. אך אני מבקשת לנדוד הרחק אל מחוזות הספר בהם מבקשת השפה לדבר על מה שמחוצה לה, על מה שאינו יכול להיות ידוע באמצעותה. ואם לא די בכך מוכרחה השפה שלא להדיר את האפשרות להכרה של הדבר שעליו היא מבקשת לדבר, מפני שכאשר הוא נופל אל מעמדו כ"אחר" הוא מאבד מיד את חשיבותו.

"ברור שהעדויות העיקריות של המיסטיקנים הן בדיוק לומר שהם חווים את זה אך שאינם יודעים על כך דבר, ההתעלויות המיסטיות אינן פטפוט או דברי להג, בסופו של דבר הן מהדברים הטובים ביותר שניתן לקרוא…" (ז'אק לאקאן, הסמינר ה-20)

איך ייתכן כי עדויותיהם הן מהדברים הטובים ביותר שניתן לקרוא אם הם עצמם אינם יודעים על כך דבר? אולי מפני שהשפה הופכת כאן את עורה, במקום שתכוון להביא אל הנמען את הידיעה המנוסחת היטב היא מכוונת להביא את הנמען אל אי הידיעה הנמצאת בתוכו פנימה והיא תמיד מצב פרטי. אי הידיעה עליה אני מדברת אינה זהה לבורות או לבערות. בורות מתגלמת כמצב של ידיעה; בין אם ידיעה מוטעית או חוסר ידע מספק, אשר יוצרים תמונת ממשות מסולפת קבועה ורציפה.מטרה זו, אני מבקשת לומר, הופכת בהכרח את השפה לשירה. היא מנתקת אותה מן התפקיד המיידי שלה, נשיאת הוריות ומשמעויות, יצירת אחדות בין המוען לנמען, ידע, ומכוונת אותה אל מישור אחר.

"לדעת את אפס הידיעה

זו היא החכמה הנעלה

אבל המחלה הגדולה

היא להיות בעיוורון

ולחשוב שרואים

לא לדעת

ולחשוב שיש ידיעה…"

(ספר הטאו, בתרגום ניסים אמון 71)

אם כך אי- ידיעה אינה חזרה אל מצב קדום יותר ממנו הוגלינו בשל חטא הידיעה, תינוק אינו שרוי באי ידיעה רק מפני שאינו יודע. אפס הידיעה היא חוכמה נעלה, מצב שמתגלה דרך יחסים חדשים עם הממשות. ידיעות הן בלתי יציבות, תלויות במבנים רעועים. כל ידיעה היא עדיין נפרדת מן היודע, מבקשת מן היודע להמשיג, להגן להתקיף. בשינוי מקופלת מנוחה, הדברים מאבדים את מוצקותם כשמתקרבים אליהם מאוד, כאב פוסק להיות כאב והעצמיות מתפוגגת כעשן כאשר כל רגע ורגע צופן בחובו פרקטלים בתוך פרקטלים של רשמים.הממשות נתפסת על ידי התודעה כמצרפים של מבנים תודעתיים שיוצרים סימנים ללא הרף. אלה הם הסימנים הקשיחים דרכם אנו מגדירים וממדרים את הסובב אותנו והם הכובלים אותנו אל הידיעה: הסימן של גבר או אשה, הסימן של כאב או עונג, הסימן של יש ואין. אנו תפוסים בסימן, כפויים לפעול בהתאם אליו ואיננו יכולים לראות אחרת. הסימנים כובלים אותנו אל צורה מוגבלת וחלקית, אל מהות דמיונית בעיקרה. הם מסתירים מאיתנו את השינוי המתחולל, את אי העצמיות וחוסר הנחת. הפסקתה של היצירה הכפייתית היא שמאפשרת לטבעם של הדברים להיחשף. ההרפיה מן האחיזה במראית העין ומן ההיאחזות בצורות מותירה אי ידיעה.

הוא אמר שיר:

צליל אחד וכל אשר ידעתי נשתכח ממני. שוב אין צורך בלימוד

אני אוסף את עצמי ונוטש את הדרך הישנה . שוב אין אני

לכוד בנסיבות עקלקלות. אין אני מותיר אחרי עקבות. מראה

וצליל משכיחים ממני את נימוסי אלו היודעים את הדרך יאמרו

שזה רגע מופלא.

(קיוגן, נזיר סיני בן המאה התשיעית, מצוטט אצל יואל הופמן, לאן נעלמו הקולות)

נזיר הזן אומר שיר מיד כאשר הוא מתעורר, מילותיו מצביעות, מהדהדות. אך שירה של אי ידיעה נמצאת גם קרוב הרבה יותר, פאול צלאן כותב:

"השיר נעשה – באילו נסיבות! – לשיר של מי שקולט עדיין וחש, שמופנה אל התופעות, שמפנה להן שאלות ומוען אותן: הוא נעשה לשיחה – ולעיתים קרובות לשיחה נואשת… כשאנחנו מדברים כך עם הדברים הרינו שואלים תמיד גם את השאלה על המניין ולאן שלהם, שאלה הנשארת פתוחה", "שאין לה סוף", המצביעה לעבר הפתוח והריק והחופשי – הרינו שרויים הרחק בחוץ.

השיר, אני סבור, מחפש גם את המקום הזה"מילים מורכבות בצורות, צלילים קשורים יחד בצירופים שונים. התודעה נחה פתאום ולשבריר שנייה הנס פעל, הקסם הצליח.

הו מילות השאלה הקטנות של חיי, מקפצות

ומהדסות, עפות ומתחמקות ומצפצפות מאז ילדותי

כמו ציפורים קטנות, כמו חרגולים קלים.

אבל כשהתבגרתי עשיתי מהן מילות תשובה כבדות

כמו ברווזים כבדים ותרנגולות מפוטמות

שרובצות ולא יוכלו שוב להתרומם ולעוף

מהות, איכות, מיהות. ועופות עוד כבדים מהם:

לאנות, מדוענות, מודעות, למאות ולמות.

שירת אי-הידיעה של יהודה עמיחי מתאפיינת בכך שמכל הלשונות האפשריות הוא בוחר בלשון העולם הזה, לא בלשון מסתורית או מיסטית אלא בלשון קרובה ואינטימית מאוד. בעז ערפלי טוען כי עמיחי נמנע מלקבל את התשובות שמשיבות לשאלות הקיום תפיסות עולם רציונאליות הטוענות לכלליות ואובייקטיביות מפני שהן אינן ניתנות לו אלא במחיר התכחשותו למה שמתגלה לו יום יום בהתנסותו הבלתי אמצעית. מה שתפיסות מדעיות או פילוסופיות מגלות כ'חוק', 'ודאות', 'אמיתות אובייקטיביות' הוא מבחינתו של האדם העמיחיי גבולות כוחו, הגבלת חירותו, שרירות שהוא חייב להישמע לה (הפרחים והאגרטל, 189).הבה נרחיק לכת יחד ונסיק כי בכדי להתקרב אל שפה של אי ידיעה יש להגיע קרוב מאוד אל הכאן והעכשיו, לפרק את הרגע לחלקים זעירים מאוד, לפרוס את המרחב לפרוסות מיקרוסקופיות. נאמר בזהירות כי שירת אי הידיעה מתמקדת באופן פרדוקסלי בכאן ועכשיו. היא אינה קובעת אמיתות נצחיות אלא מתארת את הפשוט ביותר, לא אומרת דברים על אי הידיעה אלא מתארת את המוכר והרגיל. פרדוקסלי? אולי. ואולי השפה, בכדי לבצע פעולה שאינה טובעת ידיעה חדשה בתודעתו של הנמען אלא מביאה אותו במבוכה או עוצרת את שטף דעותיו, מוכרחה להביאו להתבונן בממשות העוטפת אותו במבט מקולף מאמונות ישנות.

כל האמיתות טמונות בכל הדברים

לא מאיצות לידתן ולא מעכבות אותה,

לא זקוקות למלקחיים של רופא מילד

פעוטה שבהן חשובה בעיני ככל השאר,

(מהו פחות או יותר ממגע?)

הגיון ודרשות לעולם יעשו נפשות

לחלוחית הלילה תעמיק חדור מהם לנשמתי.(רק מה שנגלה לכל איש ואשה כזה הוא,

רק מה שאיש לא יכחיש כזה הוא).שבריר והרף עין שלי מניחים את דעתי,

אני מאמין שהרגבים הרטובים יהיו לאוהבים ומאורות

ותמצית התמציות היא בשר האיש או האשה

ושיא ופאר קיימים הם הרגש שירחשו

זה לזה,

ויסתעפו הם ללא גבול מתוך הלקח הזה עד

היותו יוצר כל

ועד שיענגו אותנו כולם כאחד

ואנחנו אותם.ייתכן כי דלת הסתרים של השירה יכולה לפתוח את הצוהר לאי-הידיעה רק למי שמכוון את הכרתו. ואולי השיר עצמו נושא בצירוף ההברות שלו, במשמעויות הגלויות והחבויות את פוטנציאל ההתעוררות. כך או כך הצוהר לא ייפתח אלא אם שפת אי הידיעה תצליח להשפיע על חוויתו המיידית של השומע.שירה זו אין בה כפיה או הגבלת חירותו של היחיד, היא מבקשת להנכיח לקורא מימד בהוויתו כפשוטה, בפנימיותו. עם שירת אי הידיעה לא כדאי להסכים או לא להסכים. עשית את זה והחמצת את ההזדמנות. הדרך היא להקשיב לה, לתת למילות השאלה הקטנות לעופף, לרגבים הרטובים להפוך לכוכבים ומאורות. דעות לגבי תוכנן של המילים רק עושות את השומע חרש למה שהיא אומרת.

דיבור מתוך אי הידיעה מוכרח להיאמר בשפה אחרת , או שהוא נשאר רק דיבור רגיל של ידיעה שמדיר את אי הידיעה כאחרות. שפה חדשה כזו קשה לדבר ולשמוע ואין דרך קלה ללמד אותה, ממש כמו בסיפור זן יפיפה המספר על נזיר מלומד בשם קיוגן שבא אל ראש מנזר זן ללמוד ממנו את התשובה לשאלה "מי אני?". כך ענה לו המורה:

אם אתה תלוי על עץ ורק שיניך אוחזות בענף גבוה, מה תענה למישהו שיעבור תחתיך וישאל: "מהו הידע הרוחני של הזן?"

ראש המנזר הלך לדרכו בלי לצפות לתשובתו של קיוגן.