למוסיקאי יש חתול, ולסופר יש כלב. אם יש לסופר חתול במקרה, הוא פונה אליו כאל כלב.
המוסיקאי צריך שישרור סביבו שקט – וגם הסופר – אך בעוד המוסיקאי יוצר רעש, הסופר מעמיק אל תוך הדממה, הוא אמן הפיטפוטים והליחשושים. הפנטזיות שלו נקנות במטבעות לשון. בעזרת עיקצוצי עפעפיו הוא בורא ממלכה.
לשניהם יש קלידים, לאחד פסנתר ולשני מקלדת, אך כשהמוסיקאי יוצר אל הפסנתר פניו מפיקות געגוע ממוקד ואילו הסופר עוטה בלא משים מבע של רוצח- כך על המקלדת יש טביעות אצבעות בעוד על הפסנתר מרקדות סנוניות.
גם לסופרים וגם למוסיקאים יש אישיות אובדנית, כוחם אינו בא לידי ביטוי ביכולת לעדן את דחפי המוות שלהם כי אם באומץ שלהם להופכם לנגישים!
המוסיקאי יורה אל קבוצות של אוזניים, הסופר צועד בסימטאות וממעוף הציפור מביט אל תוך כוס קפה של אלמוני. הסופר בשונה ממוסיקאי זקוק לאנשים, כי במקום בו עוצם המוסיקאי את העיניים פוקח הסופר את עיניו.
למוסיקאים יש טבעת על לפחות אצבע אחת , לסופרים אין טבעות אך לדמויות שלהן יש.
הסופר חייב לאהוב מוסיקה, למוסיקאי לא תמיד יש ספרייה.
אם הם ייפגשו לא יהיה להם בהכרח על מה לשוחח אך כל אחד מהם יתייחס ברצינות גמורה לקופסת הסיגריות של השני.
לשניהם יחס מיוחד אל שולחן הכתיבה, אך למוסיקאי אין זה משנה אם השולחן עשוי מעץ או מפלסטיק, עבור הסופר פלסטיק מעולם לא חווה אכזבה.
אומנם לא ניתן לדמיין סופר ללא חוש הומור אך המוסיקאי גורם בקלות לאנשים לבכות.
אל אצבעותיו של המוסיקאי מחוברים מיתרים לפיכך הגוף שלו הרמוני, אל אצבעותיו של הסופר מחוברות מילים לפיכך הגוף שלו מנוסח.
המוסיקאי מעריץ מושבע של החושך אך חושש ממנו מהסיבות הלא נכונות, הסופר חושש מהסיבות הנכונות אך לא רק מהחושך.