כשגל יושבת לבדה בחדר ועוצמת עיניים, כל החדר נעלם. נעלמים הקירות, נעלמות התמונות ונעלם גם השטיח. גל מתרכזת מאוד, ואז במקום השטיח היא מצמיחה סביבה שדות חיטה זהובים ענקיים או יערות עד ירוקים – כל מיני מקומות זרים ומופלאים.
כשממש מצליח לה, גל יכולה לדמיין שקר ביום חמסין, ובאמצע החורף להרגיש כמו גלידה שנמסה. אז היא גם מדמיינת שהיא מישהי אחרת ולא עצמה. במקום שיער שאטני צומחות לה צמות בלונדיניות ארוכות, והעיניים שלה נעשות ירוקות כמו אגם.
אז גם לא קוראים לה גל. היא חושבת שגל זה שם קצר מדי, ודווקא ממציאה לעצמה את השמות הכי ארוכים שהיא יכולה: למשל, מאוריציה חסד-פז, אורנילה או מירנדיאה. אבא ואמא של גל לא מבינים מה קורה לה ונדמה להם שגל סתם יושבת ולא עושה כלום. גל לא רוצה לגלות להם איך היא מעלימה את החדר ושהיא פתאום בכלל לא גל אלא מישהי אחרת. היא פוחדת שהגילוי יהרוס. גם כשמפריעים לה באמצע זה כמעט הורס.
ולפעמים, כשאמא פותחת את הדלת וקוראת לה, גל לוחשת: "ששש… אני משחקת." היא לוחשת ממש בשקט, כדי לא להפריע לעצמה, ולפעמים זה עוזר. אבל בדרך כלל מיד חוזרים הקירות, התמונות והשטיח, וגל מתעצבנת.
פעם אחת, אחרי הצהריים, כשאבא ואמא הלכו לנוח, גל עצמה את עיניה והתרכזה, והגיע לשדה גדול מלא שושנים. השושנים היו יפות וצבעוניות, והיו גבוהות יותר מגל, שכבר נהפכה למירנדיאה.
כל השושנים מסביב למירנדיאה היו צהובות או אדומות, אבל מרחוק היא ראתה שושנים כחולות.
"הכחולות הכי יפות," חשבה לעצמה והחליטה להתקרב אליהן. היא ניסתה לפלס לעצמה דרך בין השושנים הצהובות והאדומות, אבל החוחים שלהן דקרו אותה והכאיבו לה.
"לו הייתי עכשיו גל, הייתי בוכה," אמרה לעצמה, "אבל אני לא בוכה כי אני מירנדיאה."
"מה זה משנה אם את גל או מירנדיאה," אמרה לה פתאום שושנה אדומה, "כאֵב זה כאֵב."
"שושנה שיודעת לדבר!" מירנדיאה פערה עיניים בפליאה.
"כל השושנים יודעות לדבר," אמרה השושנה בחוסר סבלנות, "אבל אֶת הנמוכות אַת לא שומעת."
"שושנים גם חושבות?" שאלה גל, שמרוב תדהמה הפסיקה להיות מירנדיאה וחזרה להיות עצמה.
"בטח."
"על מה הן חושבות?"
"כל שושנה חושבת על עצמה."
"אז את חושבת רק מחשבות אדומות?"
"בטח," אמרה השושנה, "אם חושבים על צבע אחר זה סתם עצוב. כמו שאת, שאין לך צבע בכלל, חושבת כחול."
"אבל לא משעמם לך לחשוב רק אדום?"
השושנה נעלבה, או שסתם לא היה לה מה להגיד, וסגרה את עלי הכותרת שלה. גל משכה בכתפיה, נזכרה שהיא מירנדיאה והמשיכה ללכת. היא עברה את כל השושנים האדומות, אבל כולן התעלמו ממנה כאילו השושנה הראשונה נתנה להן סימן להכריז עליה חרם.
"לו הייתי גל, הייתי נעלבת, אבל אני לא נעלבת כי אני מירנדיאה," הזכירה לעצמה.
אותה שושנה אדומה לא יכלה להתאפק וקראה אחריה: "מה זה משנה אם את גל או מירנדיאה? עלבון זה עלבון."
ובאותו רגע בדיוק הגיעה גל אל השושנים הצהובות. היא קיוותה שאיתן תסתדר טוב יותר מאשר עם האדומות. מירנדיאה חייכה אל השושנה הצהובה הקרובה ביותר חיוך רחב.
"הצילו!" אמרה השושנה בקול צווחני לחברתה, "מה זה היצור הקטן הזה שחושף שיניים?"
"תירגעי, טיפשונת," אמרה הצהובה השנייה, "זה רק בן אדם."
"בן אדם!" נבהלה הצהובה הראשונה עוד יותר, "בני אדם הם לא היצורים האלה ש… קוטפים פרחים?!"
"הוא לא יכול לקטוף אותנו, הוא נורא קטן," השיבה השנייה בזלזול. ולפתע פנתה אל מירנדיאה, ירקה עליה וצעקה: "בוז!"
מירנדיאה התחילה לבכות, אף על פי שהיא לא גל, וכל השושנים הצהובות צחקו לה.
מירנדיאה בכתה ובכתה, והשושנים הצהובות צחקו וצחקו. מירנדיאה בכתה עוד ועוד, עד שחזרה להיות גל.
כל השושנים נעלמו, גם הכחולות היפות, והיא הייתה שוב בחדר שלה, וכבר היה חושך.
אמא של גל נכנסה לחדר, כי הגיע הזמן ללכת לישון. גל ניגבה מהר את העיניים, שאמא לא תראה שבכתה. היא ניסתה להפסיק להצטער, אבל לא הצליחה.
אמא של גל השכיבה אותה במיטה, נתנה לה נשיקה על המצח והדליקה מנורת לילה, כי גל אוהבת לישון עם אור. גל עצמה עיניים אבל לא הצליחה להירדם. היא פקחה את העיניים והסתכלה על התקרה ועל הקיר. משעמם. היא העיפה מבטים אל כל פינות החדר.
בסוף היא נאנחה והסתכלה על הסדין, על השמיכה ועל הכרית.
והנה – מה היא רואה? הסדין כחול, והכרית כחולה והשמיכה כחולה – ממש אותו צבע כחול יפהפה של השושנים!
גל חיבקה את השמיכה שלה ושוב הייתה מירנדיאה, שישנה בתוך שושנה כחולה.
