לנתיבה בן-יהודה
גַּם אֲנִי זִמַּרְתִּי בְּמַעֲגַל הָרְפָאִים
הַצְּעִירִים שֶׁהִקִּיף אוֹתָךְ בַּיּוֹמוּלֶדֶת,
שִׁיר-שִׁיר דִּלֵּג מֵהַשְּׂפָתַיִם
שֶׁלָּךְ אֶל שְׁתֵּי מַפּוּחִיּוֹת
אַתְּ נָשַׁפְתְּ בָּהֶן בְּמֶרֶץ, בִּצָהֳלָה,
גַּם זוֹ וְגַם זוֹ. הַמַּפּוּחַ הַשְּׁלִישִׁי,
גּוּפֵךְ, יָשַׁב בְּכִסֵּא גַּלְגַּלִּים.
רֶגֶל אַחַת מֻפְשֶׁלֶת, מֻגְבַּהַת חִוֶּרֶת,
סִמְּנָה אֶת הַדֶּרֶךְ הַיּוֹרֶדֶת מִמֶּנּוּ.
הִדַּקְתְּ אֶל לִבֵּךְ
פִּנְקַס שִׁירִים מְעֻבֶּה כָּחֹל, סִפְרֵךְ,
שֶׁהֵבִיא חָבֵר מִשֶּׁלָּנוּ. כָּל הָעֶרֶב שַׁרְנוּ
וּבַצַּד הִמְתִּינָה בְּשֶׁקֶט
אֲחוֹת בֵּית-הָאָבוֹת הַסִּעוּדִי,
רֹאשָׁהּ מִתְנוֹעֵעַ לְפִי הַקֶּצֶב.
כְּשֶׁקַּמְתִּי סוֹף סוֹף לָלֶכֶת,
הָיָה מְאֻחָר. מִישֶׁהוּ הִפְרִיד
בַּעֲדִינוּת בֵּין גּוּפֵךְ לְבֵין פִּנְקַס הַשִּׁירִים
שֶׁהָיָה, בְּסוֹפוֹ שֶׁל דָּבָר, רְכוּשׁוֹ
הַפְּרָטִי. בְּהִתְגַּנְּבוּת
יְחִידִים נָסוֹגְנוֹ, הַנְּשִׁיקָה
שֶׁנָּתַתְּ נָצְצָה לִי בַּלֶּחִי, הִתְפַּלֵּאתִי
כַּמָּה הָיְתָה רַכָּה. אֶת הָעֶמְדָּה
תָּפְסָה הָאָחוֹת, שֶׁהִגִּישָׁה אֲרוּחַת עֶרֶב,
מְדַבֶּרֶת אִתָּךְ עֲרָבִית צֶחָה.
