הַיֶּלֶד, כְּבָר יָכוֹל לִקְרֹא בְּעַצְמוֹ 
ויָכוֹל לְהַעֲמִיד גּוּפוֹ עַל הַיָּדַיִם.

אֶצְבַּעוֹ טְמוּנָּה בָּאֲדָמָה הַלַּחַה,
חוֹרֵשׁ בַּתְלָמִים שֶׁל שְׂדוֹת הַחַיִּים,
מֵכִין אֶת לִבּוֹ לַגֶּשֶׁם, שֶׁיָּבוֹא.

בְּרֹאשׁוֹ תּוֹסֵס הָעוֹלָם, מַחְשְׁבוֹתָיו
כֶּתֶר כּוֹכָבִים וְנִיצוֹצוֹת מַט לִנְפֹּל.

אֶחָד בְּאַפְּרִיל, יֵשׁ פַּעַם בְּשָׁנָה,
אוֹחֲזִים שָׁעוֹן עֶצֶר בְּיָד –
יֹאמְרוּ לוֹ לְהַפְשִׁיל שַׁרְווּלִים.

פִּיו מְגַמְגֵּם, אַךְ, לֹא לִבּוֹ
הוּא סָמוּךְ וּבָטוּחַ, הָרַעַשׁ צוֹחֵק אִתּוֹ
הַזָּדוֹן מְשַׂחֵק בְּאִיקְס דְרִיקְס

מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם –
הַיֶּלֶד מְנַדְנֵד שִׁנַּיִם שֶׁל חָלָב,
עַד זוֹב דָּם.