וָי לִי לוּלִי לוּ
שִׁירוּ שִׁירוּ חֶרֶשׁ,
תִּינוֹקוֹת יַתְמוּת זְקֵנִים
לְעַצְמְכֶם שִׁיר עֶרֶשׂהֵי לִי לוּלִי
תִּינוֹק-סָב,
מִי שֶׁנָּטַשׁ
אֵינֶנּוּ שָׁבהֵי לִי וַי לִי
תִּינוֹק חֲסַר עֶרֶךְ,
קַפֵּל שׁוֹרְשֵׁי אֲוִיר
וְצֵא לַדֶּרֶךְ

מעשה באשה שפגשה את אהובה משכבר הימים, עומד ליד קבר אשתו ומחייך. אמר לה: לוויה נחמדה. אמרה לו: כן. אמר לה: ואת? אמרה: ואני, מה? שאל: אצלי או אצלך? אמרה: אצלי, כי כבדו רגלי להלך הרחק מביתי. שאל: ובעלך? אמרה: מחכה למרק. אמר: טוב. הלכו. באו אצלה והנה בעלה מסב ליד השולחן והעיתון מסתיר את פניו. משנכנסו, אמר: אשה, היכן בזבזת עתותיך והרי יודעת את כי אני מחכה לארוחתי. אמרה לו: זה אהובי משכבר הימים שבא לסעוד עמנו. אמר לה: מה לך מלעיטה אותי בדברי דיומא והבלים כשבטני רוחשת, הבי לי מנתי. חממה מרק בסיר, הגישה, ישב אף האהוב משכבר הימים, אכלו. בתום הארוחה אמרה האשה: זה אהובי שבא ללון עמנו. אמר בעלה: מה לך אשה, והרי יודעת את כי עייף אני ולא פנוי לפטפוטייך. הציעה לו מצעו ונרדם, הציעה גם מצעו של האהוב, הייתה מעבירה אצבע בפזור נפש על הכרית, הלוך ושוב, ואצבעה נעה כמרחפת גם לאורך הסדינים, והאהוב היה מתעסק באבזם חגורתו, פותח וסוגר, סוגר ופותח, ומחייך. לבסוף האיץ בה ואמר: מה לך אשה שאת מתמהמהת, והרי משכבר הימים היית מהירה כברק. אמרה: כן, משכבר הימים. בבוקר, כשהגישה להם ארוחתם, אמרה לבעלה: זה אהובי משכבר הימים שבא לדור עמנו. אמר לה: מה לך אשה שאת מלהגת השכם בבוקר, והרי עלי למהר לעבודתי ואת מטרידה אותי בזוטות, אך מאחר ואיש זה בא לדור עמנו, מקווה אני שישלם שכר דירה, כי איני סובל אוכלי חינם. אמר, והביט בה כמאשים. בערב, כששבה מעניניה, ישבו הבעל והאהוב משכבר הימים ליד השולחן והעיתון מסתיר את פניהם. אמר הבעל: אשה, מה לך כי שוב את מתמהמהת, והרי אני מצפה למזון. החרה אחריו האהוב משכבר הימים: מהרי, שהרי רעב אני. ערכה השולחן, שמה צלחת לפני הבעל, שמה צלחת לפני האהוב משכבר הימים, הניחה מזלגות וכפות. יצקה מרק. הגישה. טעמו. אמרו שניהם ברוגזה: אשה, והרי המרק שלך קר. אמרה: כן, קר.