גיליון 1 1, סתו 2008 נִגְזֶרֶת גיליון 2 2, חורף 2008 סָלוֹן גיליון 3 3, אביב 2009 סַף גיליון 4 4, קיץ 2009 מֶשֶׁק גיליון 5 5, סתו 2009 סֻכָּר גיליון 6 6, חורף 2010 פַּסְקול גיליון 7 7, קיץ 2010 לִילָדֵינוּ גיליון 8 8, קיץ 2011 מִשְׂחָק גיליון 9 9, אביב 2013 שֵׂיבָה גיליון 10 10, חורף 2015 נָּשִׁים גיליון 11 11, קיץ 2015 גְּבָרִים גיליון 12 12 סתו 2015 קרקס גיליון 15 15, סתו 2017 מחבואים גיליון 14 14, סתו 2016 מעברים גיליון 13 13 חורף 2016 יין ושיכר

ריח הכסף

היום כשאני נזכרת בפניה אני יודעת שהייתה יפהפייה. אפילו יותר מאמא. היה בה משהו לא אימהי, לא חם, אבל מוגן, כמו בובת חרסינה מאחורי דלת זכוכית, הכל שביר סביבה, אבל בה אין ולו סדק אחד. שיערה קצרצר בצבע כסף, נראתה תמירה ואסופה כרקדנית בלט לשעבר. פניה כהות, עיניה כחולות-אפורות, שפתיה עבות. בת 50 לערך, מטופחת, חזקה. אבל לי נראתה זקנה. אולי הייתה בת 30, בכלל. ובעיני הילדה שהייתי הוספתי לה עשרים שנה.לפרידה הייתה חנות קטנה לדברי סדקית. חוטים בכל הצבעים, כפתורים, בדים ארוכים מגולגלים שעוּנים זה על זה. מגרה חשוכה ואוצר בלתי נדלה בתוכה. בזהירות הייתה מתקתקת במקשי הקופה הרושמת בציפורניה הארוכות והחדות, משוחות בלק ורוד. למה אמא לא עושה כמו של פרידה? חבל, חשבתי לעצמי, זה מאוד מרשים ומכובד. כששאלתי אותה, אמרה שאישה עובדת אמיתית לא יכולה להסתובב עם כאלה ציפורניים מגונדרות. ובכלל שזה גם לא יפה בעיניה. לא הבנתי איך זה יכול להיות לא יפה בעיני מישהו. איך אמא לא מקנאה בפרידה, ולמה היא מתכוונת כשהיא אומרת אישה עובדת אמיתית. דווקא זו נראתה לי עבודה לא פשוטה להצליח להחזיק את החפצים הפצפונים בין האצבעות המוגנות האלה.

התרגזתי על אמא על חוסר סבלנותה ועל כך שאינה כזאת, גבוהה וגאה, כמו פרידה. עם שטרות ומטבעות, נלקחים מידיהם של לקוחות ונשמרים היטב בקופתה. לצידה קרם ידיים בריח לילך, ולגופה מכנסיים בגזרה גבוהה שמשוויצים בחגורה משובצת, נקודות מנצנצות בצבע כסף. אבל אמא שלי העדיפה לנעול נעליים שטוחות ונוחות. וכשהייתה שבה הביתה מהעבודה בצהריים, הייתה מנשקת אותי ודופקת שניצלים, והציפורניים שלה היו מתמלאות בלכלוך ונשברות בקלות. שיערה היה חום. ובארנק שלה, שפעם הצצתי לתוכו, כמעט ולא היו שטרות ומטבעות, אלא כרטיסים כאלה עם מספרים. כשאהיה גדולה אהיה כמו פרידה.

– – –
– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –
בסנדלים לבנים עם פרח סגול פסעתי לעברו השני של הכביש ובידי חתיכה קרועה וקטנה של בד, משננת את המילים שאצטרך להשתמש בהן ברגע האמת. משימה כבדה."שלום, מה שלומך מתוקה?"

"בסדר", עניתי במבוכה התמידית שלי, יודעת שהיא לא זוכרת איך קוראים לי, אבל מאמינה לה שהיא חושבת שאני מתוקה.

"מה שלום אמא"?

"בסדר", אמרתי את האמת. ידעתי שהיא לא זוכרת את השם של אמא, אבל שהיא יודעת היטב מי היא אמא, ומה שבטוח הוא, שאצלי – קוראים לה אמא.

"מה אמא צריכה?"

"אמא צריכה ארבעה כפתורים בצבע הזה, ורוכסן באורך הזה"…

הנחתי על הדלפק, קרוב אליה, את חתיכת הבד ואת הפתק הקרוע עליו אמא כתבה בעיפרון שתי ספרוֹת. זה נראה לי כמו ירוק. אמא אמרה שלצבע הזה קוראים חאקי, מצחיק, מזכיר מילה אחרת. לצבע מכוער מתאים שם מכוער, חשבתי.

עכשיו התחלתי לחשוש. רציתי לעבור כבר את שלב בחירת הכפתורים המתאימים, ושפרידה תכניס אותם לשקית מנייר דק כזה, כמו האלה עם הגרעינים. נחמד לה שיש לה כל כך הרבה ניירות כאלה, התפעלתי. דבוקים האחד לשני כמו מגוהצים. חבל שדקות מאוחר יותר אמא תוציא את הכפתורים מהנייר, ותחרוץ את גורלם, הנייר יוותר חסר חשיבות לחלוטין, מקומט, ומתערבב באשפת היום.

כף היד השמאלית שלי התחילה להזיע מרוב שהחזקתי חזק את הכסף, ופרידה החלה לבצע את כל הפעולות הרגילות. היה חשוב לשים לב טוב טוב שהכפתורים והרוכסן שבחרנו הם בדיוק בצבע הכי קרוב לזה של הבד. מאחוריה היה קיר גדול עשוי מגרות-מגרות, ולכל מגרה קטנה היה כפתור אחד דבוק מחוצה לה, במקום ידית. לא היה סוף לסוגי הכפתורים ולצבעיהם, כל כך כיף שם ליד המגרות רציתי לגור שם. חלמתי איך אפתח ואסגור את המגרות שוב ושוב, ואקשיב לרעש של הכפתורים הקטנים מתרשרשים זה בזה. כמה מרתק יהיה לעשות בלגן ולסדר שוב ושוב. כמה חשיבות ועניין יש בזה, חשבתי, שוקקת בעיניי את פרידה ומעריצה את הקלילות שבה היא מוציאה את שלוש המגרות עם הכפתורים שנראו לה בצבע הקרוב ביותר, מניחה אותן על הדלפק. ואיך בזמן שאני בוחרת את הכפתורים הרצויים היא מוציאה רוכסן, מניחה אותו לאורכו של השולחן, בקצה, היכן שהיה דבוק פס ארוך וצהוב עם קוים קטנים לכל אורכו. היה לי קשה לומר את השם של הפס הזה, אבל אמא אמרה לי פעם לחלק את ההברות כדי שיהיה לי קל יותר. לא הבנתי מה זה הברות, אבל הרבה שנים אחר כך המשכתי לומר סנ-טי-מ-טר.

תוך כדי תנועה ראשה היה תמיד מורם, והיא מביטה הלאה אל מחוץ לדלת, לרחוב, כאילו קורה שם משהו מעניין. מאוחר יותר כשאגדל אשים לב שנותני שירות רבים מביטים לכיוון חלון הראווה, או הפתח אל החוץ, תוך כדי עבודתם. ספק בוהים וחולמים בהקיץ, ספק עוקבים אחר המתרחש. אולי רוצים להיות שם, להיות חפשי, ללכת בלי לתכנן לאן או מתי לחזור משם. סימן לקיומה של איזו מערכת יחסים בין האדם לרחוב, במיוחד הרחוב שעל מדרכתו הוא צועד מדי יום ביומו. מערכת יחסים של ממש, שכרוכה ברגשות נעימים, אך גם בהרגל ובשגרה שמאיימת תמיד. אותו מסלול, אותה משבצת. הפנים שמסננות לעברו "בוקר טוב", או מבקשות ממנו נדבה. החתול שמשמין מהשאריות וממיצי הזבל של הפח הירוק שנשאר פתוח לרווחה במיוחד בשבילו. רעש המנוע של האופנוע שחולף במהירות מופרזת שמתערבב ברעש האוטובוס שתמיד עוצר בבת אחת ומטלטל את יושביו. שנאתי שפרידה הייתה מביטה ככה הלאה מעליי לכיוון הרחוב. כאילו לא ממש אכפת לה מהמתרחש כאן איתי.

נשמתי עמוק. אני חושבת שזה בסדר. אני מקווה שזה בסדר. אני מקווה שאמא תיקח את שקית הנייר, תוציא ממנה את הכפתורים ואת הרוכסן, תחייך ותיתן לי נשיקה. לא פחדתי מאמא, אבל מאוד אהבתי לשמח אותה, ועוד יותר אהבתי להרגיש שהיא גאה בי.

פרידה הכניסה את הכפתורים שבחרתי ואת הרוכסן לתוך שקית נייר, והניחה את השקית על הדלפק, קרוב אליי. תוך כדי כך שבה להביט החוצה, אל הרחוב. הצצתי גם אני אחורנית. מעניין שאין שם איש, וגם בחנות אין אף אחד חוץ ממני, והיא בכל זאת בוחרת להסתכל דווקא לשם.

נתתי לה את הכסף שבידי מבלי לדעת כמה זה עולה והאם יש לי מספיק.

"תודה חמודה", לקחה פרידה את הכסף מידי הקטנה, ויכולתי לראות ממש מקרוב את הציפורניים שלה. היא תקתקה בעזרתן על המקשים שעל הקופה, והמגרה שבתחתית הקופה נפערה תוך השמעת צליל מצחיק (אני זוכרת שאמא ואבא קנו לי קופה רושמת כזאת פעם, כדי שאוכל לתקתק ולפתוח את המגרה. לפתוח ולסגור, לפתוח ולסגור. לא היה לי מה להכניס לקופה, אז לקחתי מאמא את צנצנת הכפתורים שלה, וגם כמה מטבעות מאוסף המטבעות הישנים של אחי הגדול).

הסתובבתי כדי ללכת ואמרתי לפרידה תודה. התביישתי לומר תודה רבה, אז אמרתי רק תודה.

"חכי מותק", היא קראה לי, "יש לך עודף".

הסתובבתי ואספתי מידה את המטבעות בזהירות, שלא יפלו. עכשיו היו לי הרבה יותר מטבעות, וכל הדרך אחזתי בהם בחזקה, שלא יפלו לי ברחוב ואצטרך לאסוף אותם, ולא אדע אם חסר לי כסף כי אני עוד לא ממש טובה בחישובים. היה חם ברחוב שלנו, והידיים שלי הזיעו.

הגעתי הביתה וניגשתי לפינת האוכל, שם פערתי לרווחה את אצבעות ידי השמאלית ושחררתי את כל המטבעות לחופשי על השולחן. הגשתי לאמא את שקית הנייר והבטתי בפניה. אמא הוציאה את הכפתורים ואת הרוכסן והניחה אותם על פיסת הבד. אני חושבת שהיא אפילו לא הביטה בהם בתשומת לב, ומיד חייכה. דווקא רציתי שתביט בהם בתשומת לב ותראה איך הצלחתי בול, אבל זה כבר לא היה משנה, כי אמא מיד צעקה "כל הכבוד לבת שלי!", ואז התכופפה ונשקה לי ארבע נשיקות חזקות ורעשניות על הלחי, ואחר כך הסתכלה לתוך העיניים שלי בחיוך גאה ומוגזם. "איזו גדולה ומוכשרת הבת שלי!".

הייתי גדולה ומוכשרת. הייתי גאה ומאושרת. נענעתי את ידי השמאלית כדי לשחררה סופית מהאחיזה בכסף, וקירבתי אותה לפניי. פרשתי אותה קרוב לאפי כדי להריח, ונתקפתי גועל. זה הזכיר לי את הריח של ארנק המטבעות של סבתא, רק בלי הנפטלין.

"איכס, אני שונאת את הריח של הכסף", אמרתי.

"אל תדאגי בובה שלי, את עוד תאהבי את הריח של הכסף פעם", אמא אמרה וצחקה, ואני לא הבנתי מה מצחיק, אבל חשבתי שאולי היא מדברת לעצמה ולא ממש אליי.

"האוכל מוכן, תשטפי ידיים ובואי לשולחן", אמרה כשהייתי בדרכי אל הכיור. אפופה בריח השניצלים שחדר אל ריאותיי. הריח הטוב בעולם.