גיליון 1 1, סתו 2008 נִגְזֶרֶת גיליון 2 2, חורף 2008 סָלוֹן גיליון 3 3, אביב 2009 סַף גיליון 4 4, קיץ 2009 מֶשֶׁק גיליון 5 5, סתו 2009 סֻכָּר גיליון 6 6, חורף 2010 פַּסְקול גיליון 7 7, קיץ 2010 לִילָדֵינוּ גיליון 8 8, קיץ 2011 מִשְׂחָק גיליון 9 9, אביב 2013 שֵׂיבָה גיליון 10 10, חורף 2015 נָּשִׁים גיליון 11 11, קיץ 2015 גְּבָרִים גיליון 12 12 סתו 2015 קרקס גיליון 15 15, סתו 2017 מחבואים גיליון 14 14, סתו 2016 מעברים גיליון 13 13 חורף 2016 יין ושיכר

קצה

ידעתי שהשיחה עם שטיין לא תהיה קלה. "אני לא מבין אותך, יסכה. מה יש לך לעשות שם פתאום?" הוא אמר. "זה לא שיש לי מה לעשות שם, זה שאין לי מה לחפש פה. נמאס לי להיות תלויה באנשים," אמרתי. "תני לי לדבר איתה. תיתני לי?" לרגע דמיינתי אותו מטלפן לאימא, והגבות החביבות שלה, המעוצבות יפה־יפה — עולות ויורדות בהבעת תימהון. "לא צריך," אמרתי והפשלתי שרוול. עיניו עקבו אחר כתמי הפריחה שפשו בזרועותי. "אז מה צריך? צריך שתעזבי את ירושלים למקום שאת לא מכירה? שתשתגעי שוב?" הוא שאל, מנסה לא למזוג אבהות לקולו. "מה צריך? צריך משפרי בריאה. זה מה שצריך," אמרתי לו שלא לעניין, ומיד: "זה בגלל רוברט? זה העניין? כבר עברו כמה שנים מאז, לא?". שטיין לא ענה לי. אילו הייתי במאית, הייתי מסיטה את המצלמה מזרחה, מגלגלת כמה שנים אחורה ומוסיפה כתוביות גדושות באושר. במקום זה נאלצתי להבזיק תמונות באופן אקראי, שריצדו לא על גבי מסך ענקי כפי שיאה להן, אלא על החומר הצמיגי והאפור המכונה מוח.

כבר הייתי לקראת סיום לימודי כשפרטים על המחנה פורסמו, אפופים באדי יוקרה. דווח שרוברט בק, ארכיאולוג רציני מאוד מבריטניה, מגיע ארצה בעוד חצי שנה, והוא שיכריע את הוויכוח שניטש בין המומחים בנוגע להימצאותו של המקדש הכלקוליתי המרכזי באזור מדבר יהודה. ארכיאולוגים וגיאולוגים מעולם לא פסעו שלובי זרוע בפקולטה. בשעה שאנחנו סקרנו סלעים חדשים מתקופת האיאוקן, שזה בערך רק לפני חצי מיליון שנה, הם יצרו מחתיכת חרס בת אלף דרמה אפית רחבת יריעה, שסוקרה בהרחבה ובהתלהבות בכל כלי התקשורת. אז כשהוחלט לצרף גם משלחת של סטודנטים מגיאולוגיה, מכיוון שהאזור נמצא על קו שבר, התנהלו פה ושם ויכוחים שהגבירו את העניין סביב המחנה. ציפציף אחת טענה שלא מוסרי לנסוע לשטחים, ומישהו ענה לה שהשטחים יישארו בידינו גם אם לא נחפור שם וגורל המקדש יהיה כגורל המגילות הגנוזות. אחר אמר שזה די מסוכן לנסוע, אבל בסופו של דבר, לאחר שהסטודנטים נבחרו, ובפינצטה הם נבחרו, איש לא התנגד. רציתי לצאת, אבל ויתרתי מראש. לחוג אסירי התודה לא היה סיכוי. אלא ששטיין שתמיד נכח ברקע, חבוי משהו, הצטרף על תקן המבוגר האחראי ומיהר ללקט גם אותי. אילו היה יודע כמה יתחרט על כל זה, לא היה ממהר כל כך. פרט ַלתל בעל הלוע הפעור, המחודד, היה המחנה ממוקם בשטח פתוח לגמרי, חשוף, צחיח, ללא תכסית, ובקיצור: משאת נפש של כל גיאולוג ומפח נפש לכל ארכיאולוג.

רק כשהגענו למדבר, הבנתי עד כמה הנוף הפראי הזה אינו מוצא ביטוי ברשימת המושגים היבשים, המתארים סחיפה ובליה ואת תכונותיהם של סלעים ותרכובות כימיות. אילו דיקן הפקולטה היה חכם דיו, היה עליו לחצוב את המחלקה שלנו היישר לתוך ההר, ושם, על דרגשים צבעוניים, ֵישבו תלמידים שיכורים מאושר ויראו את התהליכים בעין. למעשה, הם יהפכו לחלק מן הנוף: הם יזדעזעו וירעשו ויפרצו בלהבות כתומות וייסחפו ויתבלו, ייוולדו מחדש מן האפר הוולקני. אך מובן שזה לא קרה. הסטודנטים היו ממושמעים עד מוות, וכשיצאתי לכמה שעות כדי להסתובב בהרים ולטעום מגושי המרמלדה הלטיפים, היו טענות ורטינות מצדם, עד ששטיין קרא אותי לסדר וביקש שאשא בנטל כמו כולם. המלאכה היתה משמימה: לחלק את השטח לריבועים. למתוח חבלים. להכניס לשימוש את הסיסמוגרף ולעקוב אחר תנודותיה של האדמה, שהיו לה סיבובים ועיסוקים משלה. בארוחת הערב הסביר סטודנט אחד מדוע ארכיאולוגיה היא מקצוע הומניסטי, ואילו גיאולוגיה משתייכת לתחום המותרות. הוא היה מטורזן, מאלו שמשקיעים בלהיראות דרך אגב, אבל כדי לעשות זאת הולכים על דרך המלך שוב ושוב. הוא נעל סנדלי אצבע חומים, מכנסי הג'ינס שלו היו קרועים בדיוק באותה הנקודה בשתי הברכיים, ולא היה קשה לדמיין אותו יושב וטורח לחתוך אותם בסכיני גילוח. גם החולצה שלו היתה דהויה, אך במידה. ציפציף המתחבטת ישבה לידו והינהנה במרץ לדבריו. בתוכי לעגתי להם, ואז גיליתי שאני לא לבד. מבטי ריפרף מעל הסטודנטים ונמשך עד לקצה הקבוצה, שם ישב הארכיאולוג הבריטי ונעץ בי מבטים. הוא נראה בשנות החמישים לחייו, היה לו עור אדום, שדחה את כל ניסיונות השיזוף של השמש הלבנטינית, והשיער שלו היה סבוך כל כך, שאם ֶנשר היה מקנן בו, הוא לא היה מצליח לצאת משם בחיים. רוברט לא היה יפה במובן המקובל. היה משהו עקום בפניו, לא תואם, שיצר מתח. בזכותו פניו לא הפסיקו להיות מעניינות אף לא לרגע אחד.

לא השפלתי מבט. השפלת מבט היתה זכות יתר של בנות ציפציפיות, מעפעפות, ממותגות מהמסד עד הטפחות, שאביהן מרשה להן לנהוג ברכב שלו בשישי בערב כדי להתמזמז עם החבר שלהן באופן דיסקרטי. רוברט הביט בי, וכשהפנה גבה זקורה לעבר ציפציף וחבריה או הניח לחיוך להתגנב אל עיניו, הרגשתי תוַאם מופלא בינינו. מלחמת העיניים נמשכה גם למחרת. התחלנו בעבודה למרגלות התל, והוויכוח בין הסטודנטים נשכח כלא היה. ובעוד הארכיאולוגים סימנו ריבועים בשטח, התחלנו אנחנו לדגום את הקרקע. הבחנתי בחוסר המנוחה של רוברט. הוא הלך מצד של חפירה אחת למשנָה,העיר הערות במבטא הבריטי שלו, וכשנקלעתי לשדה הראייה שלו, הבליח בפניו חיוך שדמה יותר לעווית, ונעץ בי מבטים מרוכזים. לא מיד הבחין שטיין שאנחנו — רוברט ואני — מסתובבים אחד אחרי הזנב של השני כמו שני חתולים. אבל בארוחת הצהריים, שהיתה מאולתרת ביותר וכללה מרק דלוח וסלט חתוך גס, רוברט התיישב לידי ושתי צלחות בידו. אם היו כתוביות לסרט, הייתי מוסיפה: "נו, אז התיישב, ומה בכך?". כולם ישבו על הארץ, ולא היה שולחן להזיז ולא כיסא לגרור, ולמרות זאת כשהתיישב, עשה העניין רושם גדול. הבנות, בעיקר מארכיאולוגיה, הביטו בי בעיניים רעות, והשאר בחנו את רוברט, ועל כל זה ניצח מבטו הנבון מדי של שטיין, שמאותו רגע נכנס לכוננות ספיגה. איש לא הסמיך את שטיין להיות אבי. עד התאונה ראיתי בו את חברו הטוב ביותר של אבא. מאז התאונה היו בינינו יחסי סטטוס־קוו שכללו את נוכחותו המוצללת. אך מהרגע שהבחין ברוברט, ראיתי —בעין ממש — איך האבהות שבו הולכת ותופחת, כאילו לא היתה לו דריה משלו.

אחר כך, בשיחה ביני לסבתוש שאותה אזכור לנצח, היא תאמר לי שכל המרכיבים היו שם תמיד: רגשי אשם, אהבה לאבא, בושה על כך שהוא הצליח להיות גיאולוג בחברה ואילו אבא נשאר טרקטוריסט על סף לימודים. אני אענה לסבתוש ואומר לה שלא הכול אישי בחיים, וסבתוש תלטף את ראשי, תביט בי במבט החומל שלה, תיאנח ותאמר: "הכול אישי, יסכ ּו. את הראשונה לדעת את זה." אם היה זה יצר אבהי שהופיע אצל שטיין, הרי היה זה יצר בעל מחודדים במיוחד. באחת הפעמים שחיכיתי בתור למקלחת המאולתרת, עדיין בשלב המבטים, הופיע רוברט. הוא כרע ברך מולי ושאל אם ארצה לטייל איתו בערב, לאחר הארוחה. בחורה בת עשרים ומשהו מתרגשת ממחוות כאלו. משומקום הופיע שטיין, עוד לפני שרוברט הספיק להתרומם ממקומו. מיהרתי להיכנס למקלחת, לא לפני שראיתי את שטיין לוקח אותו הצידה ואומר לו משהו. זה לא מנע מאיתנו להסתובב יחד בערב, כשנוכחותו המרומזת של שטיין — כבדה ומוצקה — תלויה באוויר. במדבר החל עצמי לבצבץ, מה שנמנע ממנו במסדרונותיה הצרים מלהכיל של הפקולטה. רק שם הבנתי מדוע התאהב אבא במקצוע הזה.

והסטודנטים האחרים, מה הם הבינו בכלל? האם באמת קלטו את האדמה? האם חשו את סיבוביה? לא. הם היו עסוקים בייצוב הסיסמוגרף, בהכנת ארוחות ובשירה מסביב למדורה. מבחינתם היתה הגיאולוגיה מקצוע יציב ותו לא. למעשה, הגיאולוגיה רחוקה מכך שנות אור. האם מבעד לבגרות המצוינת בכימיה הם יכלו לראות את האדמה בנסיעתה? האם הבחינו באוקיינוסים הנפערים מתחת לפני השטח, ובמשברי הים ההולכים ונוגסים בכל יבשה? לא. הם לא ראו ולא הבינו דבר. רק בדקו את החומר היבש בלי להציץ בעדו, בלי לראות עד כמה הוא בעצם חסר שליטה. כשאמרתי על כך משהו, מיד הוחלפו מבטים לעגניים, ומעליהם ננעץ בי מבטו המודאג מדי של שטיין. אבל רוברט לא דבק ביציבת גופו, אלא הטה את ראשו וצחק. כל גופו הרעיד. אחר כך אמר לי בעברית מאונגלזת: "את לא כמותם, משעממים." והעי"ן נשמטה, ונוספה משמעות אחרת למילה שהפכה למשמימים. "את כזאת שלוקחת מהחיים בשתי ידיים, ואם לא יספיק לך, תצמיחי כמה זרועות."

באלף תשע מאות תשעים ותשע קיבלתי כרטיס כניסה לגן עדן. ההתאהבות, כדרכן של התאהבויות, התרחשה מהר, לפי כל המאפיינים הידועים: אופוריה, חוסר שינה, דפיקות לב ובטן מכווצת. לא היה אכפת לי שהיה מבוגר ממני. לא היה אכפת לי שהיה צרוב ומתקלף ושלוק כסרטן תחת השמש העוגבנית. פסענו זה לצד זה והוא הקשיב, צולל לתוך עיני, מבקש לדוג משמעויות. אז הבנתי עד כמה תכונת השמע הפכה זרה לי. עשור חלף מאז אבא הקשיב לפטפוַטי. אימא היתה קשובה רק לגופה ולדרישותיו המחמירות, וסבתוש, כמה פעמים השתוקקתי להניח עליה ראש ולמלמל תחת ליטופיה, במקום לפתוח כל שיחה בעשרות מחוות קטנות ומתישות. רוברט הלך לצדי. צעדיו גדולים, לא מרוסנים, שהתרחבו, כמדומה, על יד צעדיהם המהוססים של הסטודנטים, שהלכו בקטן־קטן. קנאת הבנות הוסיפה לתשוקה שננשפה מהסלעים שסביבנו. לרוב היו אלו תלמידות מבית אמיד, שלא חפצו במקצוע הזה מתוך חוסר בֵררה אלא חשקו בו — כמו שבוחרים ממתק. יכולתי לראות את עצמי משתקפת בעיניהן: בחורה כמוני, שבאה מהשכונה ההיא, זאת שלא כדאי למות בה, כי אפילו לחברה קדישא אין רצון להגיע אליה, ושדווקא בי בחר הבריטי. גם לציפציף — שסיפרה לכל מי שהתעניין וגם לכל מי שלא, שהיא מתנדבת ב"גיאולוגים למען זכויות אדם" — לא נעם העניין. צדק צריך להיות, אמרו עיניה. מה פתאום שסתם אחת תזכה בכבוד ויקר, ועוד ממישהו מכובד ומלומד כל כך? מרגע שהתאהבתי התעוות ממד הזמן. ימי המחנה בן השבועיים היו אמורים לחלוף מהר, אך כשמיקדתי את עיני באוויר, בכל נקודה שהיא, יכולתי להבחין ביצור שקוף שרותם את הזמן למזחלת ומאט אותו. תשעים ותשע.

סביבנו יבשות נסעו. בקולומביה ובטורקיה נספו עשרות אלפים ברעידות אדמה. סופה טרופית גבתה את חייהם של כמה אלפי הודים, והצוללת דקר נמצאה סוף־סוף במעמקי הים התיכון. אבל לי לא היה אכפת מכל זה, אני הייתי בגן עדן, חבוקה בזרועותיו של רוברט. האדמה זעה ונעה סביבנו. אבל לנו, לרוברט ולי, כראוי לשני אנשים הנמצאים בגן עדן, לא היה אכפת מכל הלחצים הטקטוניים שעברו על העולם. רוברט הקשיב בעברית, אבל דיבר כמעט רק באנגלית. שלי היתה שבורה, כי מאז ומעולם היו שפות נקודת התורפה שלי. את כל המקום במוח השמור להן גזלה שפת החירשים. אבל הבנתי אותו לגמרי. בגן עדן אין צורך במתורגמן ובמתווך בין החושים. רוברט סיפר לי שעכשיו הוא מגשים את חלומו הגדול. לכל אחד, אמר, יש חלומות קטנים וחלום אחד גדול. הוא כבר היה בארץ לפני שנים רבות, והביקור שלו עכשיו שייך לחלום הגדול. הייתי מופתעת, שכן כשהציגו אותו בפנינו, נאמר לנו בפירוש שזו הפעם הראשונה שלו בארץ הקודש. למראה הפתעתי, רוברט הניח יד על כתפי ואמר לי שזה "סיקרט ביטווין אס", ונעם לי המגע, ובעיקר נעמה לי תחושת החטא ששטיין הצליח לעורר בי בנוכחותו הסמויה.

כשהייתי בגן עדן, נמלאתי בועות רבות, והן העיפו אותי הרחק־הרחק מעל חוסר ההבנה של הסטודנטים וטרחנותו של שטיין. מצב רוחי היה טוב־סוער עד גבה־גלי; הכול הוביל לכיוון אחד, לגן רחב ידיים שהיה יכול לשאת אותי. רוברט סיפר לי על ה"סיקרט ביטווין אס" שלו, ולא הפסיק להפוך בו. כשהתרגש, היה בולע מילים, וכמעט תמיד הוא היה נרגש, כך שהצלחתי להבין מעט, בנקודות כלליות. את הקווים ביניהן חיברתי בכוחות עצמי. הוא הגיע לישראל לפני עשרים שנה, לאחר ההתגלות. כך אמר: אפיפני, מחווה בידיו סימן של אור גדול. בנקודה זו ציפיתי שרוברט — נוצרי אנגליקני במוצאו — יתאר לי את הבלונד של ישו או את מעגלי החסד המופזים של מריה לכל הפחות, מה שלא היה זר לירושלמית שכמותי, כי אף שהלוקים בסינדרום ירושלים העדיפו להתמקד במרכז, איכשהו היו מסתננים גם אלינו כמה, עד שאיזה מישהו היה עושה להם טובה ומאשפז אותם. אך ההתגלות לא כללה צלוב שפניו מעוותות. במקומו פסע אל רוברט, בחדר ספון זהב, מלך הישראלים, הלוא הוא אהרון הכוהן. כשמיהרתי לתקנו ואמרתי לו שהוא ודאי מתכוון לדוד המלך, רוברט התעקש. "לא יהודים," אמר לי, "ישראלים." בעיניים נוטפות תשוקה דיבר רוברט על עם ישראל הנבחר, שיצא ממצרים והגיע לירדן ומשם לשומרון, ושם הקים את המשכן כפי שהאל ציווה עליו. "אבל הם חטאו מאוד," נאנח. "לולא החטאים שלהם, אנשי בית דוד לא היו מצליחים להקים ממלכה מתחרה. ועכשיו," אמר, "בחר בי אהרון הגדול. אני אהיה הצינור שלו, דרכי יעברו השפע והאור והגאולה שנמצאים במטמון השומרוני." נדרשו לי כמה רגעים לרדת לסוף דעתו. עד אז לא ידעתי הרבה על השומרונים. הם התחברו אצלי באופן עמום לקראים ולאיסיים. ככל הידוע לי, לגיאולוגיה אין קשר לתורת האגדות. ותמיד כששהיתי עם רוברט, נוצרה בתוכי התרחשות מקבילה לזו הנוכחת, שבה הייתי מגחיכה את עצמי ולועגת לי. נו, באמת. מטמון שומרוני.

אלא שההתרחשות הנוכחת כפתה עלי להוסיף ולשבת שם ולהקשיב לו. במפגשינו הוא נהג לפטם את המקטרת שלו בעלי גראס. הריח הצורב היה עוטף אותי, ובלי רצון שאפתי ובלי רצון נשפתי, ופעם אחת שאלתי: "אז אין מקדש כלקוליתי?" והוא אמר: "אולי יש כלקוליתיק טמפל, אבל מה זה לעומת האוצר שנגלה?" וגל צחוק שטף אותנו בעקבות העשן של העשבים השרופים. בבקרים עבדו כולם כמו משוגעים. מדי פעם עלתה קריאת צהלה לשווא.שובמצאוחרסקטןושולי.עיַניפוגשותבעינירוברט,הצחוק מאיים להתפרץ: כלקוליתיק טמפל. סטופיד־סטופיד ַגייז. כשהיינו בגן עדן, הכול היה מותר. כל האסורים הותרו. הגוף טופף על קצות האצבעות, ולא העז להפריע לי לשחרר את החיה הכלואה. בחוץ הם הלכו ומדדו בסנטימטרים. ואנחנו צחקנו. כי מה לנו ולסנטימטרים. הם לא היו ראויים לגן עדן. שכן אילו היו מגיעים אליו, הם ודאי היו מסתובבים כשעיפרון תחוב מאחורי אוזנם ואומרים: "שלוש מאות דונם יש כאן." ומישהו היה שורק בתגובה ואומר: "לפחות." והם היו בודקים היטב בוועדות התכנון כמה גורדי שחקים הם יכולים להקים כאן, ואיך יביסו את כל המתנגדים. "אפשר להעביר כאן גשר, מעל הגיחון, לצורכי תיירות," היה אומר מישהו מהם. אחר היה מתנגד ומעדיף להרחיב ולבנות סכר מעל הפישון.

כשהייתי בגן עדן, צחקנו ועפנו. כשהייתי בגן עדן, עפנו. כשהייתי בגן עדן. כשהייתי בגן. כשהייתי. לעתים היה רוברט יוצא את שערי גן העדן ומשאיר אותי בלעדיו. "יש לי פגישה," היה אומר לי. באחד הלילות האחרונים במחנה הוא חזר מאחת מפגישותיו העלומות ונראה עצוב. הוא הוביל אותי משם, והזדחלנו בחשאי לתוך התל דרך פיר אנכי שירד מלועו. רוברט גלש ראשון בחבל שהביא עמו, ואני צנחתי היישר לידיו. ישבנו על רצפת המערה שרופדה במעילינו, והוא פיטם את המקטרת שלו ומסר לי אותה. אחזתי במקטרת הקשישה ושאפתי את תכולתה בכל הכוח. תחושת ההזרה הגיעה מהר. בעת ובעונה אחת קר ַבי התקשו ונמסו. רוברט ישב מולי, מהודק ודועך, ולראשונה הופיעה בחלל המנהרה, באופן מוחשי כמעט, רחל השומרונית, אהובתו. היא היתה האישה היפה ביותר שפגש מעודו, כך אמר, והחיסרון היחיד שלה היה נישואיה. "יש לך בעיניים משהו שמזכיר לי אותה. אקספרשן," אמר לי. הוא סיפר לי ששם, בשומרון, הכול היה טוב ויפה — הוא, רוברט, התקבל בזרועות פתוחות, אך כשסיפר להם על המפה, התחילו הבעיות. ניערתי את ראשי, שהיה מלא בעשן ומונח איפשהו, ושאלתי: "איזו מפה?" במקום לדבר, הוא הוציא מכיס המכנסיים שלו מפה מקופלת. נראה שהכול תוכנן מראש. "הכול מסומן כאן. הנה התל והנה המנהרה. האוצר מוכרח להיות פה. ומי שימצא את האוצר, יביא את הגאולה לעולם." ומיד, "את תצטרפי אלי?" אני זוכרת שהבטתי בו בעיניים קרועות, רציתי לשמוע עוד. "את רואה? עד הנה הם ברחו מהבריונים של בית דוד. צריך לחפש בזהירות, אבל התפקיד הזה כנראה לא נועד לי." עיני נקרעו עוד ממסגרתן, ואני שאלתי: "למה?" ובמקום לענות, הוא הראה לי את כפות ידיו. ורק אז הבחנתי בזרת החסרה. "לא שמרתי על עצמי. ני פסול," אמר והוסיף בעברית, "אני בעל מום."

באותו הלילה, בחלל הצר של המנהרה, איבדתי את בתולי. ומכיוון שאין זה המעשה המיני הראשון או האחרון בתולדות האנושות, אין צורך לפרט איך הנעים ואיפה הבעיר. אחר כך שאפתי עוד והתחככנו שוב. קירות המנהרה החלו סוגרים עלינו, ורוברט אמר לי ששום דבר לא מתרחש סתם כך ושאני חלק מהתוכנית האלוהית. "את אישה גדולה, חד־פעמית. את איבדת משהו. את לא כמותם. ומי שמאבד משהו מבין," הוא אמר בשפה כלשהי כי כבר לא היו שפות ולא היו תחומים. הכול עורבב. "אני רוצה את הכוח שלך. שלא תתביישי בו. שתפרצי איתו, שנמלא איתו את העולם הקטן הזה." ושם, בגן עדן, נשבעתי לו שאעשה הכול כדי שמלך השומרונים יהיה מרוצה, כדי שהעולם כולו יתמלא במחילה גדולה. ושהגאולה תבוא, היא תבוא ממש עוד מעט. הנה, הנה, היא כבר באה. ובקצב התכוף של סגירת הקירות עלינו שלף רוברט אולר, ואני הושטתי אצבע. ואם צוואר היה צריך לכופף, הייתי מכופפת. היה רגע אחד שלא יכולתי לשאת את משא הגאולה, וכשיצאתי מהמחילה, מנסה למתוח את גופי שנזל באין גבולות, הבחנתי בשמים שהיו מקושתים כל ַּפי. הירח היה עגול ותלוי בהם כמו פנינה קשויה, אמיתי עד כאב, ולמרות אורו הצליחו הכוכבים לקרוא עליו תיגר ולזהור בכל עוצמתם, כי לכולם היה מקום על פני האדמה והשמים, לכולם. כשחזרתי למחילה, אמר רוברט בטון סתמי שהשליחות הראשונה לא צלחה. השומרונים גירשו אותו כי גם הם — אפילו הם — לא יכלו לעמוד באמת הזאת. "ומה עם רחל?" שאלתי, "מה עם רחל השומרונית?" הוא אמר, "היא היתה חולה מאוד. הלילה היא מתה." ואז הביט בי במבט מרוכז מאוד והוסיף, "אבל אסור לעצור. מישהי מוכרחה להחליף אותה."

כשיצאנו, נגלתה לי בקעה שפוכת שמש — מקצה עד קצה — וגדושה באושר — מאותו החומר שאלוהים, הכיליי הזקן, מפזר בצורה כה מחושבת. הרבה נחילי אושר זרמו בה בלי כיוון מוגדר. נחילים טבולים בשמש זהבהבה כדבש. וכל צורות הטבע השתתפו במחול האושר, מקוורץ ועד דולומיט. ואחר כך גורשנו מגן העדן בידי מלאכי החוץ, ובראשם שטיין והחרב המתהפכת שלו, שלהט בה וליהטט בה כנגדי כמו מצפון מעצבן. זכור לי שהוא לקח אותי הצידה, ומשום־מה אחז בי בחוזקה — שאר האנשים נעלמו משדה ראייתי — ואמר לי שאף שאני ברשות עצמי, הוא לעולם לא יסלח לעצמו אם אלך עם האיש הזה. מההתחלה הוא חשד בו, ועכשיו הוא רואה שצדק. לא ארכיאולוג ולא נעליים, אלא שרלטן גמור. צעקתי עליו שהוא לא אבא שלי, אם במקרה היתה לו כוונה להיות כזה, ושאם אלוהים עשה ככה, אז שהוא יישא בתוצאות ולא שטיין. ושטיין שאל בקול רך פתאום, אבל, יסכה, מה הקשר לאלוהים? האיש הזה שרלטן, נוֵכל. הרי אני רואה שהמקדש הכל קוליתי לא מעניין אותו בכלל, אז מה הקשר לאלוהים? ואני אמרתי לו בבכי, שקשור, הכול קשור, ובבת אחת הרגשתי את כובד היתמות, כאילו מטען פתאומי הועמס עלי והקטין אותי מאוד אל מול הבקעה המפיקה דבש ללא הרף. ושטיין, המצפון המעצבן, הוביל אותי משם והרס במחי יד את כל התוכניות שלי ושל רוברט. כמה ימים לאחר מכן אושפזתי.

מידתיות, אלוהים. לא שמעת על זה? אנשים יכולים להבין שחטאו גם בלי להפוך אותם לנציבי מלח ובלי לזרות אש וגופרית בעיניהם. הם יכולים להתאהב גם בלי להיות מפגע סביבתי. עם האנרגיה הזאת הייתי בונה לפחות חמישה עולמות נוספים, מוצלחים יותר. אבל בגלל האי־מידתיות של אלוהים נכלא שפע האהבה והמרץ שלי בין ארבעה קירות מרופדים היטב. כשחזרתי הביתה לסבתוש, היא לא נבהלה ולא פישפשה במעשי, גם נוכח אישוני המורחבים. אחר כך הייתי צריכה להסתגל למתג שהחדירו לי. אז עוד לא ידעתי שגם בשפות זרות, ולא רק בעברית, המתג עושה שמות. לא ידעתי שהסוויץ' בהוראתו המקורית הוא שוט מחודד, שנועד להכות את הבקר ולהכניסו אל התלם. לא ידעתי שחיידקי מתג נקראים כך בשל צורתם הזקופה והבלתי מתפשרת. רק אחר כך, הרבה אחר כך, למדתי שתחנות כוח משתמשות בתהליך המיתוג כדי לחלק אנרגיה, כדי לדאוג שלא כולה תהיה מרוכזת במקום אחד ותתפרע. למדתי שהמתג הוא האחראי לאופן הגיית המילים בשפה, כמו מנצח חמור סבר. מיתוג חשמלי. מיתוג לשוני. מיתוג מכני. כל אלו היו רק שמות אחרים לתפקידו האמיתי והמרסן. בגלל או בזכות המתג הצלחתי למצוא עבודה כמלצרית למרות האינתיפאדה, ושילשתי משמרות כדי למחוק הכול, כדי לגרש את פניו של רוברט ואת האמת הגואלת שקרנה מהן באותו הלילה. עם שטיין סירבתי לדבר תקופה ארוכה. איכשהו האשמתי אותו במה שקרה. לולא הוא, תרשים הזרימה של חיי היה נראה שונה. לולא הוא אולי הייתי מסודרת בלונדון, אולי הייתי מלכה שומרונית. זו היתה תקופה ששיחקתי הרבה ב"אילו". גם אבא נכלל במשחק: אילו היה שטיין מתנגד לאבא, אבא לא היה נענה לי ולוקח אותי לטרקטור, ואז לא היה שום התקף. ובכלל: אילו שטיין לא היה גיאולוג, הוא לא היה מסדר לאבא עבודה. לשם מה היה צריך לסדר לו עבודה, אבא לא היה יכול להסתדר לבד? לא אהבתי למלצר. לא אהבתי את הריח המאוס שדבק במדי העבודה, את העמדת הפנים, את התחושה שאני שקופה לכול, שכל עורק יוניַמי מצטיירים דרך עורי הדק.את החמדנות בעיניהם של בעלי הבית. את החלוקה הלא הוגנת של התשר בין כל המלצרים.

יום אחד כשחזרתי מעוד שתי משמרות רצופות, סבתוש סימנה לי באדישות ששטיין שלח לי משהו. הסתכלתי בדף שנפלט ממכשיר הפקס שסבתוש קיבלה מתוקף היותה חירשת. שטיין כתב באותיות מתחננות שהוא מבקש סליחה ושלא היתה לו הזכות. הוא לא לגמרי הצליח להתאפק ולגדר את אבהותו הדחויה, וצירף שורה מעיתון על מעלליו של רוברט, שנתפס ונעצר בעוון נוכלות ושימוש לא חוקי במשאבי ישראל, בנופיה ובערכיה, ולאחר מכן גורש מפה. סבתוש קראה את כל הבעות פני בריכוז ופרשה את ידיה כדי שאוכל להסתופף בִצלה. חשבתי על כך שאילו היו מודיעים על מכרז לבחירת אלוהים, אין ספק שהייתי מציעה את סבתוש. היא, שמעולם לא דיברה רעות על אימא שלי, אף שסיבות לא חסרו לה; היא, שקיבלה את חירשותה כצלב שצריך לשאת, באהבה. היא הרחיקה אותי מעט ממנה, כך שאוכל לראות את פניה, ואמרה שאני צריכה לסלוח לו, ו"מה דעתך, יסכו, אולי ניקח לנו קצת חופש מכל מה שעברת?" וזה מה שעשינו. נסענו לסיני לשבוע, וכל היום שיחקנו שש־בש על החוף והתלוצצנו עם הבדואים שהתייחסו אלינו כמו למלכות, כי מלבדנו לא היה איש. ובשום פנים ואופן לא הבנתי מה היה דחוף כל כך לבני ישראל לברוח משם. גם בתור שפחה הייתי נהנית מהמקום. סיני היה המקום שבו התרגלתי למתג שלי. שלוש פעמים ביום נטלתי אותו עם מיץ גויאבות, שסבתוש דאגה לקנות לי מהבדואים שבחוף, וטעם הגויאבות, שרק בסיני יכולתי לשאת, הקל עלי את הבליעה. רק חודשים לאחר מכן גיליתי שמחיצת האף עוזרת לא פחות. הוא היה אדיב אלי, המתג. פעמים ספורות בלבד עורר בי בחילות, וגם אז הצלחתי להקיא אל תוך הים האדום שמולי. אחר כך הייתי מביטה במים, מוקפת ברוגע. להפתעתי גיליתי שאפשר להסתכל בים ללא תנודות, מבלי לרצות להתאחד עם הגלים והקצף בזעפם. אז חשבתי עליו כעל מלאך שומר, יותר מאשר כרסן כובל. ורוברט נשכח. ואם לא נשכח, אז לפחות נכנס לאותה תיבה שבה היו מוחבאים כל חֵצי תרשימי הזרימה הגדועים שלישי כלול הוביללחיים אחרים. החופשה עזרה לי לזקוף מעט את הכתפיים ולהרגיש שדברים חדשים וטובים יקרו מעכשיו. רק דברים טובים. סלחתי לשטיין.

עכשיו, במשרד, שטיין שלף מפה. "תיסעי דרך ירושלים. את זוכרת את המקום? הנה, ליד היישוב 'קצה'," אמר לי וסימן איקס קטן במפה. שתקתי. "שאני אקח אותך?" הוא שאל. "תודה, אבל אני רוצה להתרשם בעצמי," אמרתי. "לפחות תוכלי לצלם ולסקר למאמרים הבאים," הוא ביקש־קבע. הינהנתי. הוא קם ממקומו, לקח מצלמה קטנה ופטיש והגיש לי. שטיין תמיד אומר: לעולם אל תלכי בלי פטיש. את לא יודעת מתי הוא יכול להועיל. ואצל שטיין כשמדובר בתועלת, הכוונה לאבנים ולא לאנס סדרתי. "שרק יהיה לך טוב, יסכה," הוא אמר והעביר יד אבהית על שערי. עדנה כבר היתה רוקחת מהתנועה הזאת טלנובלה שלמה. משהו החל לפקוע בי, ואני צררתי אותו בחוזקה, ואחר נמלטתי משם, כדי שלא איאלץ לדמוע בנוכחותו.