גיליון 1 1, סתו 2008 נִגְזֶרֶת גיליון 2 2, חורף 2008 סָלוֹן גיליון 3 3, אביב 2009 סַף גיליון 4 4, קיץ 2009 מֶשֶׁק גיליון 5 5, סתו 2009 סֻכָּר גיליון 6 6, חורף 2010 פַּסְקול גיליון 7 7, קיץ 2010 לִילָדֵינוּ גיליון 8 8, קיץ 2011 מִשְׂחָק גיליון 9 9, אביב 2013 שֵׂיבָה גיליון 10 10, חורף 2015 נָּשִׁים גיליון 11 11, קיץ 2015 גְּבָרִים גיליון 12 12 סתו 2015 קרקס גיליון 15 15, סתו 2017 מחבואים גיליון 14 14, סתו 2016 מעברים גיליון 13 13 חורף 2016 יין ושיכר

קוני איילנד

'הארי מלצר' חרות על לוחית מתכת מוזהבת. אני מצלצלת בפעמון. הדלת נפתחת לרווחה.

"האלו דוד הארי" אני מגלגלת את האנגלית ומנסה לחייך, פיסת ביצה נחה על קוצי הזקן האפורים שלו.

"דוד הארי, זאת אני, תמר, הבת של רוז" הגבות שלו מתכווצות, הוא בוחן את פניי, אני שומרת על חיוך.

"חשבתי שאת בחור צעיר" הוא אומר במבטא ברונקסי והמילים האלו פוגעות בי כמו אגרוף.

"אימא לא דיברה איתך? היא אמרה שתגיד לך שאני מגיעה"

"רוז? כן היא התקשרה, אבל אני לא זוכר מתי".

כפתור חסר בחולצתו וכתם של דיו מרוח על הכיס השמאלי.

"אם זה זמן לא טוב אני יכולה להגיע בפעם אחרת".

"או בוי, כמה שאת גדלת, בת כמה את?" הוא מביט בי כאילו אני חיה מוזרה שאף פעם לא ראה קודם לכן.

"אני אהיה בת עשרים וארבע בסוף החודש". טריקת דלת נשמעת מקצה המסדרון.

"בואי, כנסי, שהעכברים לא ירחרחו" הוא מושך אותי פנימה, אני כמעט מועדת על ערימת עיתונים שחוסמת את הכניסה.

"עכברים?" אנישואלת

"אה, פוֹרְגֶט אִיט" הוא נועל את הדלת, ריח של נפטלין ורטיבות ממלא את האוויר.

הדירה אפלולית כמו המסדרון, לאן נעלם אור השמש שאמור להגיע לקומה השבע עשרה?

"את הרופאה, נכון?"

"זאת אחותי רות שלומדת רפואה, היא עכשיו בשנה האחרונה באוניברסיטה, אני לומדת אמנות”.

הוא מחטט בקופסת קרטון שמונחת על הרצפה, אני לא בטוחה שהוא מקשיב.

"הגעתי לניויורק ללמוד פה בבית ספר לאמנות".

אני לא מספרת שבעצם עדיין לא קיבלתי תשובה אם התקבלתי ללמודים.

הארי סוחב את הקופסה ומניח אותה ליד הדלת. חדר מלא קרטונים, חלקם נערמו זה על זה והפכו למגדלים שמסתירים את החלונות, ערימות של עיתונים, חוברות צבעוניות, בגדים בשקיות אשפה, ארון מפורק, שני סירים חסרי מכסה, מכונת קפה גדולה ומסורבלת, שואב אבק אפור, הכול ישן ועלוב.

"הנה, הזזתי כמה דברים, את יכולה לשבת"

הוא דוחק בי להתקדם לעבר כורסא שנתגלתה אחרי שסילק ערימה של שקיות נייר, סריג ירוק ומאובק מכסה אותה, אני מתיישבת וממשיכה לבחון את החדר שכנראה שימש פעם סלון. מתחת לערימת עיתונים מבצבץ שולחן קפה נמוך ובפינה עומדת מנורה עם שלוש נורות, גם עליה נתלו חגורות ותיקים. הארי מסתובב בדירה, נכנס לחדר אחר, גורר דברמה. אני מציצה מתחת לכורסא, מעניין אם עכברים חיים גם בקומות הגבוהות, דוחפת את האצבע ומרגישה שכבת אבק רכה שנחה על רצפת העץ.

בקצה ערימה של חוברות, על השער של הטיים', תמונה של בניין הרוס ואנשים עומדים עליו. 'רעידה רצחנית במקסיקו' כתוב בכותרת. התאריך, שלושים בספטמבר אלף תשע מאות שמונים וחמש. הוא מחזיק עיתונים בני שמונה שנים.

הארי נכנס עם בקבוק וויסקי ושתי כוסות, מתיישב על קופסת עץ, מוזג כמות נדיבה של משקה ומושיט לי את הכוס.

"זה קצת מוקדם לדברים כאלו" אני אומרת, מנסה להישמע משועשעת כדי להסתיר את המבוכה.

"אה, פוֹרְגֶט אִיט" הוא אומר. בלגימה אחת הוא מחסל את המשקה ומיד מוזג לעצמו עוד כוסית, אני מרחרחת את שלי ושותה בשפתיים כמעט סגורות, המשקה שורף את החיך וצורב את הוושט בדרכו מטה.

"זה וויסקי שעשוי מתירס"

"לא ידעתי שעושים וויסקי מתירס"

"אה, פוֹרְגֶט אִיט"

אני לא מתאפקת וצוחקת. גם הוא צוחק.

"הארי, מה יש בקופסאות?" הוא מחייך ואז קם ושוב יוצא מהחדר, אני מציצה אל תוך קופסה שמונחת לידי, שמונה צנצנות ריקות של מלפפונים חמוצים. הוא חוזר ובידו מחורר ישן.

"כבר לא מייצרים דברים כאלו, זה לא פלסטיק, זה היה שייך לרופא"

"רופא?"

"כן, דוקטור שׁמֶרֶל, הוא התגורר כאן בבניין"

"והוא נתן לך את המחורר שלו?"

"שׁמֶרֶל היה יהודי טוב, אמרתי להם למה אתם זורקים את כל הדברים מהדירה? יש פה אוצרות, אמרו, תיקח, צריך לפנות אותה לדיירים החדשים, תיקח היום או שנזרוק לפח".

הוא מושיט לי את המכשיר שעשוי ברזל כבד.

"את רואה על מה אני מדבר, את מבינה בדברים האלו, לא?"

"איזה דברים?"

"ביופי. את אמנית, לא? "אני מחייכת. "נשארו עוד כמה אפונים בראש הזה" הוא דופק קלות על שיערו הדליל.

"זה באמת דבר יפה"

"קחי את זה"

"תודה, אבל אין לי מה לחורר" הוא לוקח את המכשיר מידיי.

"אה, פוֹרְגֶט אִיט" הוא שוב פולט.

"דוד הארי, איפה השירותים?"

מן המראה המוכתמת שבחדר השירותים הקטן ניבטות פנים מכוערות ושוב אני שומעת את דבריו של הספר מרחוב שמונה "את בטוחה שאת רוצה לגלח הכול? שיער יפה כמו שלך, לא חבל? אני יכול לעשות לך תספורת יפה, כמה חבלכמה חבלכמה חבל" ה'כמה חבל' הזה מתנגן לי בראש כבר יומיים. 'מטומטמת' אני לוחשת לבחורה שמביטה אליי עם העיניים הקטנות, הקרובות מדי זו לזו, עם הגבות הלא מעוצבות, האף השמנוני, הנמשים חסרי החן והשיער המגולח 'מי חשבת שאת? שינייד אוקונור?'. אני שוטפת את הדמעות מורידה מכנסיים ותחתונים ומתיישבת על האסלה. לא בודקת אם היא נקייה, לא אכפת לי. הדמעות ממשיכות לזרום ויחד איתן נוזל לו השתן. אני מחפשת נייר טואלט. בארון השרות הקטן יש רק ערימה של עטיפות נייר חומות מקופלות ומהודקות בחבל, אני מסיטה את הוילון של האמבטיה, שלושה זוגות תחתונים מרופטים תלויים על חבל, בתוך האמבטיה דלי עם מים עכורים וסמרטוט צף, אני מנערת את הישבן, מרימה את התחתונים והמכנסיים ומרגישה את הרטיבות הלא נעימה במפשעה. מעל האסלה מותקן חלון קטן, אני עולה עליה, אי אפשר לפתוח את החלון, אבל אפשר לראות פיסת שמיים אפרורית ובניין שעומד ממול, זהה לחלוטין לבניין שבו אני נמצאת, גם לו שלושים ושלוש קומות וגם בו מתגוררת כמות אנשים שאפשר למצוא בכפר קטן. אני שוטפת ידיים ויוצאת אל המסדרון הקטן. שקט שורר בדירה. אני מציצה אל חדר השינה, מיטת יחיד עומדת באמצע החדר, גם היא כמו שאר הרהיטים פה משמשת לאחסון. איפה הוא ישן, לעזאזל?

אני נכנסת לחדר, על הקיר שמאחורי הדלת מודבקים תצלומים, מהרצפה ועד התקרה, כמו טפט. אני מתקרבת אל הקיר: ילד חובש כובע, עומד ליד כלב, זוג בחתונתם, היא בשמלה לבנה וארוכה והוא משופם, חובש מגבעת, שני ילדים ליד בובת שלג, ילד מנגן בכינור, נערה יושבת על שרפרף ומחזיקה ספר, פיקניק משפחתי בפארק, אישה מחזיקה תינוק, גבר ליד מכונית, בידו מברשת גדולה. כולם חדלו מעיסוקיהם והעיניים שלהם נישאות אליי. עשרות אנשים קטנים מסתכלים בי.

"איזה זוג יפה היו אדית ויקוב גרין"

הארי עומד מאחורי, אבל אני לא יכולה להפסיק להביט בתצלומים: ילד יושב ליד עוגה ובה נעוץ נר בצורת המספר שש, שלוש נשים על ספסל, לכולן כובע זהה, איש יושב על הריסות של בית, ערימות של לבנים סביבו.

"ג'ו נהרג בתאונת דרכים, זה היה הקיץ האחרון שלו"

"הארי, מי האנשים האלו?"

"אה, פוֹרְגֶט אִיט"

הפעם אני לא מוותרת "מאיפה התצלומים? מי האנשים האלו?"

"אנשים"

"הם נתנו לך אותם?"

"אני הצלתי אותם"

"את האנשים?"

"את התצלומים"

הארי עומד גם הוא קרוב לקיר, עיניו נעוצות בחייל אמריקאי שמצדיע בחיוך רחב.

"דייב קיבל אחרי המלחמה אות כבוד ורגל תותבת"

"מי אלו?" אני מצביעה על שני הילדים בשלג.

"אני לא יודע. אספתי אותם מהדירה של הגְרִינס, אבל להם לא היו ילדים"

"מה קרה לגְרִינס?"

"הוא נפטר ראשון והיא כמה שנים אחריו"

"גם הם גרו פה?"

"כולם גרו פה, לשכונה הזאת קראו 'לִיטֶל יִזְרָאֶל'  כל היהודים של הברונקס עברו לכאן"

"ועכשיו?"

"אה, פוֹרְגֶט אִיט "

הוא מוציא שפופרת דבק מהמגרה ומדביק קצוות רופפים, מצמיד אותם לקיר ומגהץ בכף ידו.

"הנה, גם את זה צריך לתקן" אני מצביעה על תצלום של ילד יושב על סוס צעצוע גדול, מנופף בידו. הארי מושיט לי את הדבק ואני מטפטפת כמה טיפות על הפיסה הרופפת ומהדקת לקיר.

"קוני איילנד" הוא אומר

"קוני איילנד?"

"הילד הזה, הוא צולם בקוני איילנד"

אני מזהה חרדה קלה במבט של הילד, זה צובט לי את הלב, איך הוא חנוט כך לעד.

הארי יושב על קצה המיטה ובורר תצלומים נוספים מתוך קופסת פח. אני לא יכולה לשאת יותר את האוויר בדירה, את ריח הנייר הישן והבגדים הטבולים בנפטלין.

"בוא נרד למטה" אני זורקת, למרות שרצוי שאומר, אני חושבת שאני צריכה כבר ללכת.

הארי מפסיק לנבור, גוש עומד לי בגרון, אני נושמת עמוק וממשיכה "אני רוצה לראות את השכונה"

"סגרו את בית הכנסת"

"אז נראה דברים אחרים"

הארי סוגר את הקופסה וקם.

הארי לובש מעיל רוח וכובע קסקט משובץ. דרך המראה במעלית אני מעזה להישיר מבט ולהסתכל בעיניו הכחולות כמו של סבתא ואימא, בשלו יש גם נימים אדומים. הוא זז בעצבנות וממשיך ללחוץ על הכפתור גם כשהמעלית כבר יורדת ואני חושבת שזאת הייתה טעות לשכנע אותו לצאת מהדירה.

המעלית נפתחת. הארי ראשון ואני אחריו. הוא פותח את דלת הזכוכית הכבדה ואנחנו יוצאים מהבניין. יום אפרורי אבל לא קר במיוחד. הוא צועד במהירות ואני מנסה לעמוד בקצב. 'דרייזר לופ', אני קוראת בשלט שמותקן על הבניין. עשרות בניינים גבוהים, זהים זה לזה, פרושים במרחב וביניהם שבילים צרים. אני מרגישה קטנה בין הטוטמים הענקיים. המרחבים שבין הבניינים ריקים מאדם, תושבי השכונה מתחבאים בתוך הכוכים הקטנים שלהם או יצאו לעבודה בעיר, אין איש בחוץ, רק שנינו.

"מלפפון חמוץ" הוא מכריז

"מה?"

"בואי נכנס לפה" הוא מצביע על חנות קטנה שנראית אבודה בין הבניינים. אני מחכה ליד הדלת ומסתכלת איך הארי עומד על קצות האצבעות, שולח יד ומגשש אחר צנצנת מלפפונים שעומדת על מדף גבוה, לרגע הוא מאבד את שיווי המשקל אבל מצליח להתעשת.

"האלו מר מלצר, מה שלומנו היום?" שואלת אותו המוכרת ומחייכת חיוך שחושף שיניים לבנות.

"אותו דבר"

"שתיים תשעים ותשע בבקשה"

הארי מוציא ארנק מכיס מעילו ושולף שטר של עשרים דולר. את העודף הוא מכניס לכיס מכנסיו.

הצנצנת פוקעת תחת אצבעותיו, הוא שולה מלפפון, מנער אותו קלות ומגיש לי. אנחנו יושבים על ספסל ליד החנות, הצנצנת בינינו. אני נוגסת במלפפון העבה עם הגבשושיות הקטנות, הוא פריך וטעמו חמוץמתוק.

"טעים"

"בטח טעים" הוא מכריז ושולה מלפפון גם לעצמו.

אנחנו אוכלים בשתיקה מלפפון אחר מלפפון עד שבצנצנת נשאר רק המיץ וכמה עלי שמיר סחוטים.

הארי שופך את הנוזל על האדמה ואני לוקחת את הצנצנת ומכניסה לתרמיל שלי.

"איך הגעת לכאן?" הוא שואל

"לקחתי את ה-N עד לקסינטון ומשם את ה-6"

"שום דבר לא השתנה"

"למה אתה מתכוון?"

"הרכבות, כבר חמישים שנה לפחות הן נוסעות באותו מסלול"

"אותי זה משמח"

"או בוי, פוֹרְגֶט אִיט "

"מה?"

"ה-N מגיעה לקוניאיילנד" הוא יורה.

"אף פעם לא הייתי בקוניאיילנד"

"את צוחקת"

"למה?"

"איך אפשר להגיע לניויורק בלי ללכת לקוני איילנד? כשהיינו צעירים, זה היה המקום"

"אז בוא ניסע לשם"

"לשם?"

"כן"

"אה, פוֹרְגֶט אִיט "

"אבל ה-N נוסעת לקוני איילנד"

"זה נכון, הרכבות לא משתנות" הוא קם ואני אחריו.

"בוא ניקח את ה-6" אני אומרת.

לתחנת הרכבת יש ריח של שמן מנועים ונקניקיות. אני מכניסה את האסימונים שקניתי ודוחפת את המחסום. אנחנו עולים לרכבת שכבר עומדת בתחנה "הארי, בוא תשב" מהוסס הוא מתיישב לידי, מכניס יד לכיס המעיל ומגשש.

"הכול בסדר?"

"אני בודק שלא גנבו לי שום דבר"

"מי יגנוב?"

"או בוי, את צריכה להיזהר בעיר הזאת"

הרכבת מתחילה לנוע, אנחנו שותקים ואני בוחנת את קירות הקרון שמכוסים בציורי גרפיטי ואת החלונות השרוטים והמלוכלכים. הארי ממלמל לעצמו. נראה תלוש ומצומק, אם אימא היתה יודעת לאיפה אני סוחבת אותו.

הרכבת נכנסת לבטן האדמה ושוב מביטה בי מהחלון אותה בחורה כעורה וגלוחת ראש. אני חייבת לקנות כובע, אולי לנסות לשים איפור, לפחות יראו שהתאמצתי. אני לא יודעת מה להגיד להארי. אני שותקת והוא שותק. הרכבת נעצרת והדלתות נפתחות אבל איש אינו נכנס לקרון

'דִיר הארי', צמד המילים האלו דוקר אותי וכמו סכר שנפרץ מציף אותי הזיכרון. נייר מכתבים דק וכחול של דואר אוויר, אני יושבת במטבח ומעתיקה מכתב מדף טיוטה שאימא עברה עליו ותיקנה את שגיאות הכתיב, 'דִיר הארי, טוּדֶיי זַה סַאן אִיז שָיינִינְג. מַוֶור וִויל טֵייק אַס טוּ זֶה סִי' מיהו הארי שאליו ממוען המכתב שלי, למה אימא מכריחה אותי לכתוב אליו פעם בחודש ולמה אף פעם לא קיבלתי ממנו מכתב תשובה.

הרכבת שוב עוצרת. לוֹנְגווּד אַבֵנְיוּ. הפעם נכנסות לקרון שתי נשים שמדברות ספרדית ומתיישבות בשורת הכיסאות שמולנו, הנוכחות שלהן מרגיעה אותי. אני מפנה מבטי להארי, ראשו שמוט קלות ועיניו עצומות. דיר הארי, לאיפה אני גוררת אותך. אני נוגעת קלות במעיל שלו.

"הכול בסדר?"

"בטח שבסדר" הוא מזדקף ומביט בנשים שיושבות מולנו.

"עברנו את לוֹנְגווּד"

"אני יודע"

"עוד מעט נגיע ללקסינגטון"

"אני יודע"

"הארי, אתה זוכר את המכתבים שהייתי כותבת לך כשהייתי ילדה?"

הארי לא עונה.

"הייתי כותבת לך פעם בחודש ומספרת לך על החיים שלי, אתה זוכר?"

"או, בוי, או בוי" הוא צוחק "בטח שאני זוכר. את היית רוכבת על סוסים"

"בטח"

"אז אתה זוכר את המכתבים?"

"בטח"

"שמרת אותם?"

"הם לא נתנו לנו לשמור"

ידעתי שהוא שמעולם לא התחתן ושאימא היא האחיינית היחידה שלו. היא לא סיפרה יותר מזה ואני לא שאלתי.

אנחנו נכנסים למנהטן והקרון מתחיל להתמלא. ברחוב מאה עשרים וחמש נכנסת חבורה של צעירים מהארלם, אחד מהם מחזיק על הכתף סטריאו שמשמיע מוזיקה בקולי קולות. ברחוב שמונים ושש הקרון כבר מלא ואנשים עומדים ונאחזים בלולאות שמשתלשלות מהתקרה.

"כדאי שנתקדם לכיוון היציאה" אני מציעה.

אנחנו מפלסים את דרכנו בין האנשים, הרכבת מטלטלת אותנו ואני אוחזת בזרועו של הארי שכמעט נופל על איש בחליפה אפורה. הדלתות נפתחות בלקסינגטון אבניו ואנחנו נפלטים מהרכבת.

"אנחנו צריכים לעלות במדרגות הנעות, הארי"

אנשים ממהרים דוחקים אותנו ואנחנו נצמדים למעקה הימני, בקצה המדרגות פונים ימינה לכיוון ה-N.

"צריך בוטנים" אומר הארי.

"בוטנים?"

"כן, לקוני איילנד".

הרעיון של הבוטנים משמח אותי. אנחנו עוצרים ליד דוכן של בוטנים קלויים, המוכר הזקן מחייך אלינו וגורף לשקית נייר חומה בוטנים מסוכרים. הארי ממהר להכניס ידו לכיס ומוציא משם מטבעות. המוכר נותן לי את השקית ואומר "גם לי יש נכדה יפה כמוך". אני מחייכת.

ה-N חדישה יותר. המושבים מרופדים והקירות נקיים. הארי מתיישב ואני אחריו, מחזיקה את השקית החומה. אני מקרבת אותה אל האף ושואפת את הריח החם והמתקתק של הבוטנים.

"או בוי. הריח הזה יחיד במינו"

"רוצה לטעום?" אני שואלת ומושיטה לו את השקית. הארי מכניס את ידו ומוציא בוטן אחד, גם אני טועמת. המתיקות של הבוטן נעימה בפה. אני מסתכלת במפת התחנות שתלויה מעלינו, הרכבת נוסעת עד רחוב קאנל ואז חוצה את ההאדסון וממשיכה לברוקלין ומשם לקוני איילנד, סְטִילוֶול אבניו, תחנה אחרונה.

"עשרים ותשע תחנות" אני סופרת בקול.

"זאת התחנה האחרונה"

"כן" אני אומרת ותוחבת את היד לשקית, אחרון ודי שיישאר לאחר כך.

"הארי, במה עבדת?"

"עבדתי בדואר המרכזי של הברונקס"

"היית דוור?"

"מיינתי את המכתבים"

"עבדת שם הרבה שנים?"

"יותר מדי"

"אמרת קודם שלא נתנו לך לשמור את המכתבים, מי לא נתן?"

"לשמור מכתבים? אני הייתי צריך למיין אותם"

"אני לא מתכוונת למכתבים האלו, אני מתכוונת למכתבים שאני כתבתי"

"הא, פוֹרְגֶט אִיט "

למרות שהיא קצת שמנונית מהבוטנים אני מעבירה יד על הראש, לראשונה מאז הגילוח, מחליקה אותה על הזיפים הרכים ומרגישה את הקרקפת.

"אמרו שלא מגייסים אנשים כמוני"

"הם?" אני מנסה

"בלשכת הגיוס. את אלן לקחו מיד, את כולם גייסו, היה צריך לנצח את היטלר"

"אתה מתכוון למלחמת העולם השנייה?"

"בטח"

"הרבה חיילים אמריקאים נהרגו במלחמה"

"אלן נהרג"

"למה אתה מתכוון 'אנשים כמוני'?"

"הוא כתב לי מכתב. זאת היתה הפעם הראשונה שהוא עזב את ניו יורק. הוא כתב לי מכתב וכמה ימים אחר כך הוא נהרג"

"הוא היה חבר שלך?"

"הוא היה החבר הכי טוב שלי"

הרכבת עוברת מתחת לנהר ההאדסון ואני מרגישה את הלחץ באוזניים.

"הוא כתב שאירופה יפה. הוא התפלא כמה היא יפה גם בזמן מלחמה"

"זה עצוב"

"אני הייתי חסר תועלת"

"למה אתה אומר את זה? אתה רצית להתגייס"

"הא, פוֹרְגֶט אִיט" הוא מסכם ומשתתק.

אנחנו עוברים את פְּרוֹסְפֶּקְט אבניו ורחוב שלושים ושש והארי שותק. גם אחרי פורטהמילטון הוא עוד שותק. אני מושיטה לו את השקית שנעשתה שמנונית אבל הוא לא מכניס את היד. אני חושבת על אלן והארי, שני נערים צעירים מהברונקס שנוסעים יחד לבילוי בקוני איילנד. הם אוכלים בוטנים ומדברים בקול ולא מעלים על הדעת שאולי זאת הנסיעה האחרונה שלהם יחד. אני מתבוננת בהארי, בזיפי הזקן שלו, באפו הישר, בפיו הדק ומנסה לתאר הארי צעיר, אולי יפה, עם שיער שחור ועיניים כחולות.

כשאנחנו עוברים את קִינְגְז הַייוֶוי הארי אומר "עוד שלוש תחנות" והרכבת עולה מבטן האדמה. אנחנו עוברים על פני בתים נמוכים מאבן חומה ועל פני בתי מלאכה ומסעדות פועלים, הרכבת נעה והבתים נעלמים, היא עולה על גשר שמשקיף על מערכת מסילות מסועפת ויורדת משם אל תוך תחנת סטילוול, קוני איילנד. אנחנו יורדים מהרכבת אל התחנה העשויה קורות ברזל. הארי עומד ומסתכל על התקרה הגבוהה.

"לא בונים דברים כאלו יותר"

"זה באמת עצום"

"נו, את יודעת להעריך דברים כאלו"

"כן" אני לוחשת

"או בוי, הרבה זמן, הרבה זמן"

"כן"

אנחנו יוצאים מהתחנה וריח הים מכה בי. שחפים חגים מעלינו בצווחות והרוח מקררת את הראש. אני נושמת אוויר רטוב ומלוח וחיוך עולה על פניי. גם הארי מחייך וזה גורם לי לחייך אפילו יותר.

"קוני איילנד" הוא אומר בקול.

"כן. קוני איילנד" אני משיבה.

הוא מצביע לכיוון הים "אפשר לראות מפה את הגלגל הענק".

בקופה יושב סיני מנומנם. הארי שוב שולף את הארנק ומשלם. אנחנו נכנסים. הפארק כמעט ריק, רק זוג צעיר אחד הולך לפנינו. אני נושמת עמוק ומחדירה את המליחות לריאות.

"הנה הסוסים" אני מצביעה אל המתקן. אנחנו מתקרבים ומסתכלים על סוסי העץ הדוממים, הפה שלהם פתוח בצהלה, הצבע שלהם מתקלף והם נראים יותר כמו גושי עץ עלובים

"או בוי. הם לא נראים כל כך טוב"

"לא כל כך"

"הם זקנים"

"כן"

אני מלטפת את הרעמה הקשיחה של אחד הסוסים.

"בוא נלך לגלגל הענק".

"בעוד חמש דקות" אומר לנו המפעיל.

"אפשר כבר לשבת?" אני שואלת

"שבו" הוא פותח את הדלת הקטנה של המושב. אני עוזרת להארי להיכנס והמפעיל חוגר לנו את החגורות וסוגר את הדלת.

"הבוטנים" אומר הארי

"הבוטנים" אני מושיטה את השקית ואנחנו מחסלים את מה שנשאר. הפעם המתיקות גורמת לי לבחילה קלה.

"הארי, אתה" אני מנסה לחפש את המילים אבל מניחה לעניין.

"רוז היתה היחידה ששמרה איתי על קשר"

"אימא שלי?"

"היא היתה מגיעה לביקור פעם בשבוע"

"איפה?"

"הם לא גייסו אנשים כמוני. הם סגרו אותם בבתי חולים"

אני לא מעזה להסתכל על הארי.

"אחרי שהיא נסעה לישראל היא היתה כותבת לי כל שבוע"

"אני לא ידעתי"

"רציתי למות כמו אלן"

הגלגל מתחיל להסתובב, המושב שלנו מטלטל באוויר והקרקע הולכת ומתרחקת. אני יושבת דוממת, מרגישה איך משהו עומד לפרוץ. אפשר לראות את הפארק ואת הים, את הבתים שמסביב ואת תחנת הרכבת. הצירים של הגלגל חורקים ואני לוקחת את היד של הארי ומחזיקה אותה, אני מרגישה את העור המחוספס שלו והדמעות יורדות ויורדות ומרטיבות לי את הפנים. היד של הארי מתרככת בתוך היד שלי. רטיבות מתפשטת על המושב וריח חריף של שתן עולה באוויר. על הרצפה אני רואה את השלולית.

"הארי" אני שואלת מבלי להביט בו "הכול בסדר?"

"תסתכלי כמה שאנחנו גבוהים, אפשר לראות מרחוק את מגדלי התאומים".