פסקול. פס-קול. פס. קול.
משחק הפירוק מעורר תהיה – מהו ה"פסקול" לתוכו הותכו פס וקול?
מהו פס הקול – אותו רכיב עלום שנוסף לראינוע בעת הולדתו כקולנוע?
בהתלוו לרצף הדימויים הראינועי, מנסה הפסקול להגיב אל העולם המיוצג בהם. ישות זו, שהנה לעיתים קרובות מוזיקלית, מפרשת (והאם אפשר אחרת?) את הדימוי החזותי – היא מבארת אותו ומקנה לו משמעות. זוהי ישות תלויה, כאילו מסדר שני, שלוּ היינו מבודדים אותה מדימויה החזותי היתה מתקבלת כנתק – נקודת התיחסות ללא מקור.
הפסקול פועל תמיד כהתכוונות לדבר-מה אחר. פסקול בפני עצמו הוא כמו צורה ללא תוכן, מטאפיסיקה טהורה, ישות שהיא קו מתאר של תמונה בלתי נראית.
אולם, האם אכן הפסקול הוא רכיב משני? מה עולה בגורל התמונה הנותרת בקו המתאר? מה קורה לתמונה זו כאשר מפרידים ממנה את פס הקול?
משחק הפירוק מעורר תהיה – מהו ה"פסקול" לתוכו הותכו פס וקול?
מהו פס הקול – אותו רכיב עלום שנוסף לראינוע בעת הולדתו כקולנוע?
בהתלוו לרצף הדימויים הראינועי, מנסה הפסקול להגיב אל העולם המיוצג בהם. ישות זו, שהנה לעיתים קרובות מוזיקלית, מפרשת (והאם אפשר אחרת?) את הדימוי החזותי – היא מבארת אותו ומקנה לו משמעות. זוהי ישות תלויה, כאילו מסדר שני, שלוּ היינו מבודדים אותה מדימויה החזותי היתה מתקבלת כנתק – נקודת התיחסות ללא מקור.
הפסקול פועל תמיד כהתכוונות לדבר-מה אחר. פסקול בפני עצמו הוא כמו צורה ללא תוכן, מטאפיסיקה טהורה, ישות שהיא קו מתאר של תמונה בלתי נראית.
אולם, האם אכן הפסקול הוא רכיב משני? מה עולה בגורל התמונה הנותרת בקו המתאר? מה קורה לתמונה זו כאשר מפרידים ממנה את פס הקול?
Inside Climate, מיכל זהבי
בעבודה שלפנינו דמות, נעה בקצב סמוי. תנועתה מוזיקלית, אילמת. אנו רואים מוזיקאי ללא כלי. ללא המוזיקה עצמה, כך נדמה. פס הקול נאלם, אך התמונה שרויה בו. המוזיקה עוד נוכחת בכל. הקצב נוכח על פני הדמות ובתנועתה. בהפרדת הקול נותרה הכוריאוגרפיה האילמת של המוזיקה.
*
זוהי הכוריאוגרפיה האילמת של הגוף, אך לא רק של הגוף החי. ארתור גאנסון (Ganson), כוריאוגרף מכני, מרכיב מכונות מתוזמרות היוצרות ריתמוס ריקודי עדין-תנועה מתוך גסות המנגנון.
Arthur Ganson, Thinking Chair; Machine with Oil
מתוך המכניקה הכבדה והמסורבלת עולה ריחוף מהורהר, באלט של תנועה וחן – מכונות המתארגנות לכדי ריקוד מתוזמר היטב.
אצל גאנסון תנועת המטוטלת המתמדת – לעיתים ידועה מראש, לעיתים אקראית – יוצרת את הכוריאוגרפיה הפואטית של יצירי כפיים אלו. תרכובות ברזל ופלדה, המכונות נעות למתאר מוזיקלי אבוד, לפס קול בלתי נשמע. הן מדגימות ללא קול – או שמא לקול הקרקוש המכני של מנגנוניהן – את המוזיקה הפנימית שלהן, נמתחות שוב ושוב כמו אותה ציפור מכנית סמויה של מורקאמי.
אצל גאנסון תנועת המטוטלת המתמדת – לעיתים ידועה מראש, לעיתים אקראית – יוצרת את הכוריאוגרפיה הפואטית של יצירי כפיים אלו. תרכובות ברזל ופלדה, המכונות נעות למתאר מוזיקלי אבוד, לפס קול בלתי נשמע. הן מדגימות ללא קול – או שמא לקול הקרקוש המכני של מנגנוניהן – את המוזיקה הפנימית שלהן, נמתחות שוב ושוב כמו אותה ציפור מכנית סמויה של מורקאמי.
*
מהי אותה מכונה מתוזמרת? הרי היא זו הניצבת תמיד בבסיס כל חווית פסקול: התנועה – תנועת המצלמה, הקרקוש – קרקוש הפילם. כשם שאצל זהבי או גאנסון התנועה האילמת צופנת בחובה את המוזיקה הפנימית שלה, כך גם תנועת המצלמה נשמרת ככוריאוגרפיה אילמת בדימוי המצולם. המוזיקה הנאלמת לא מעלימה את המוזיקליות הפנימית של מעשה היצירה.
כמו המכונות האילמות-המקרקשות החיות ומחיות את המוזיקה הפנימית לצליליה נוצרו, כך היציר הקולנועי, הראינועי, הווה את הכוריאוגרפיה המוזיקלית מתוכה נוצר. בכך, קולנוע נוצר מתוך המוזיקליות של הבמאי-הסינמטוגרף, והתוצר הקולנועי שרוי במהותו בכוריאוגרפיה זו.
מהי כוריאוגרפיה זו? והרי זו הכוריאוגרפיה של הנשמה.
כמו המכונות האילמות-המקרקשות החיות ומחיות את המוזיקה הפנימית לצליליה נוצרו, כך היציר הקולנועי, הראינועי, הווה את הכוריאוגרפיה המוזיקלית מתוכה נוצר. בכך, קולנוע נוצר מתוך המוזיקליות של הבמאי-הסינמטוגרף, והתוצר הקולנועי שרוי במהותו בכוריאוגרפיה זו.
מהי כוריאוגרפיה זו? והרי זו הכוריאוגרפיה של הנשמה.
כך, בסיום "הנוסע" (Professione: reporter) של אנטוניוני, המצלמה גולשת מהמיטה בה שוכב הנוסע אל עבר החלון המסורג, חומקת דרך הסורגים. ברחיפה אניגמטית, המצלמה נעה החוצה ומגלמת את תנועת הנשמה הפורחת לחופשי מבעד לצוהר.
Michelangelo Antonioni, Professione: reporter
בדימוי מיסטי כמעט אילם זה – כאילו שווה נפש לרעשי העולם הסובב אותו – הכוריאוגרפיה המרחפת של המצלמה המכנית היא כמעוף נשמה לקול מוזיקה אילמת.
