גיליון 1 1, סתו 2008 נִגְזֶרֶת גיליון 2 2, חורף 2008 סָלוֹן גיליון 3 3, אביב 2009 סַף גיליון 4 4, קיץ 2009 מֶשֶׁק גיליון 5 5, סתו 2009 סֻכָּר גיליון 6 6, חורף 2010 פַּסְקול גיליון 7 7, קיץ 2010 לִילָדֵינוּ גיליון 8 8, קיץ 2011 מִשְׂחָק גיליון 9 9, אביב 2013 שֵׂיבָה גיליון 10 10, חורף 2015 נָּשִׁים גיליון 11 11, קיץ 2015 גְּבָרִים גיליון 12 12 סתו 2015 קרקס גיליון 15 15, סתו 2017 מחבואים גיליון 14 14, סתו 2016 מעברים גיליון 13 13 חורף 2016 יין ושיכר

פלישה לא חוקית: לזכרו של 'איזי'

ל'איזי' אחי היקר,

אני מתגעגע. אף פעם לא יצא לנו להיפרד כמו שצריך, ואולי זה מה שמטריד אותי. ראה במכתב זה סוג של שאכטת פרידה. אני מקווה שתבין את הסיבה שלקח לי כל כך הרבה זמן עד שכתבתי אותו. אבל בתכל'ס מה זה משנה, אתה כבר מת.
'איזי', יתגדל ויתקדש שמך הגדול, השאננות שלך הייתה בו-זמנית מושא ללעג ולהערצה. שיתגדל ויתקדש בעולם אשר בראנו כרצוננו, במקום שבו המלכנו את עצמנו, כי אחרי הכול אחי היקר שנינו לא צריכים יותר מתשתית מינימלית וקורת-גג. הצמחנו בזולה ישועות ולעיתים כמעט וחשנו בקרבה אל המשיח ההוא. חבר, תשתבח. תתפאר. תתרומם (ללא דאון ביום שלמחרת). תתנשא. תדהר. תתעלה ותהלל את שמו של החומר הקודש. כמובן אחי היקר אם יוצא לך איכשהו לחזור לפה, תזדיין מפה כמה שיותר מהר.
אתה בטח לא מבין על מה אני חופר לך כשסוף סוף מצאת את השקט, אבל תדע שהמון דברים השתנו. בעיקר אני. אולי בגלל שכבר יצאתי מהאקווריום ששחיתי בו יחד עם כל החברים. כן 'איזי', האמת הכואבת היא שמאז שהורדתי את בועת הזכוכית שלכדה את ראשי, חזרתי אל הים הגדול לשחות עם שאר הדגים. לא אשקר, לפעמים חוזר בי הצורך ההוא לקבל ממנה את הנשיקה הרטובה שרק היא יודעת להעניק. אבל עייפתי מלהרגיש בכל יום שאני כריש שמאתר טיפת דם באוקיינוס. אני יבש. מקובע. תספורת משורטטת. חולצה מכופתרת יד-ראשונה. ילד כאפות. סאחי של ממש. השתנתי חבר.

אני בטח נשמע לך מתפלסף מלוקק, קוקסינל-צמרת, תל-אביבי טיפוסי של הצפון היפה. זה בגלל שהתחלתי לקרוא ולכתוב (אלונה קוראת לזה: "תרפויטי"). העניין הוא שאני נמנע לקרוא ספרים שכוללים איזכורים לאלכוהול וסמים, כנראה שבגלל זה לקח לי המון זמן עד שכתבתי את המכתב הזה. אך זה חזק מכוח הרצון שלי, אפילו הולדן קולפילד נראה לי כמו חבר בסקס פיסטולס. ברגעים ההם כשפרצופי דבוק לספר, אני חושב על הדעה והטעם האומנותי שלך. אחרי הכול, שנינו היינו בזולה הנרקומנים האינטלקטואלים היחידים. אלה ששוחחו על ויליאם ס. בורוז וטרייספוטינג בזמן שחוררו את הגוף שלהם. אגב, אלונה, זאתי מהתרפויטי, היא בת-זוגתי (כן אני יודע שהשתמשתי במילה הזאת).
הרגעים לצידה של אלונה, לא רחוקים מהפעם הראשונה שראיתי את אבי מוריד אל המקלט בבית נעוריי כבל חשמלי, שאליו נקשרה שרשרת של מנורות ניאון. שרשרת שעטפה אותי באור. חיוך אחד ממנה שווה יותר מזאתי של ההיא עם השפתיים הרטובות, אפילו שמעולם לא אשיג מאלונה את הניצוץ של הזהב החום. התאהבתי חבר. אני טובע בקיטש.
כמו שהבנת, לא נשאר לי דבר מלבד לספר את סיפור חיי, אז אני משתדל. מקדיש כל יום לסטרפטיז האומנותי הזה חמש שעות לפחות. כל יום עבודה הוא פיצוי על יום בזולה שכלל קרחנה ובטלנות. הבעיה מגיעה כאשר אני מנסה לשלות רגעים מהעבר. הרבה דברים מהתקופה הזאת נעלמו, בעיקר אתה. למרות שלפעמים אתה קופץ בראשי לבקר, מדי-פעם, בעיקר כאשר אלונה מדליקה שכטה ומעבירה לי.
עכשיו ברקע "הירואין" של מחתרת הקטיפה וניקו – לכבודך.

עם אנשים שמתו זה כיף לדבר, אפשר לזיין להם את השכל מבלי להרגיש אשם שהוא התנוון. לכן, אין לך כל כך הרבה ברירות אלא לשמוע את ההתחלה: כשעברתי לתל אביב הבנתי, כשאני משתין ברחוב תמיד זה יהיה על בית פוטנציאלי של מישהו, לא בגלל הבניינים הצמודים, אלא כי גם ברחוב ישנם דיירים. מדי פעם זה קורה לי כשאני חולף בדרום-העיר, מין משב רוח שנושא בתוכו ריח נוסטלגי. הריח הבתולי הזה הוא כמו כוכב פופ, בפנים הוא מזוהם.
מה שאני מנסה להגיד לך הוא שמשב הרוח הנוסטלגי מורגש גם באיבריי הפנימים, אך בשונה מהרוח עם הניחוח, היא הוריקן מחורבן שגורם לי להרוס כל דבר טוב סביבי. 'איזי', אני מדבר על היום הראשון שנכנסנו לזולה. בהתחלה חשבתי שמצאנו שם גופה, אבל הבנתי שזה היה רק הריח.
חידה קטנה לחברי מימים עברו: שער ברזל ובו פתח צר. חדר מדרגות מתפורר, ללא מעקה. קומת כניסה שכוללת מבוך חדרים עם דלתות עקורות. רצפה בעלת ציפוי של תערובת זבל, ובה מוצרים שפג תוקפם לפני יובל, צואה וערמות זכוכית מנופצות. מוכר לך?
כל זה 'איזי' נחלת העבר. על הבניין נגזר צו הריסה, אפשר להגיד שביחד עם 'המשפחה'. מה שכן, הייתה זרימה קולקטיבית לכיוונה של זולה אחרת. בחרתי ללכת לבד. הרי שנינו בניגוד לאחרים גרנו בזולה בשביל להשתקם ולחסוך. כמובן שגם על הדרך להביט "בפעם האחרונה", על הבועות הקטנטנות בכפית המחוממת מלהבת הנר, שבישרה על חיפושנו אחר הוריד.
כמו שכבר הבנת 'איזי' לא רק אני השתנתי, אלא המצב כולו. סבא זבריצקי החליט להמשיך עם איגור לזולה אחרת, לעומתם ניקול חזרה לצומת של רחוב "פין Sucker". לבחורה הזאת תמיד יהיה מבט בעיניים של אותם האנשים שמסוגלים לשרוף משהו יקר לחייהם, ולצחוק מכך בטירוף. בפעם האחרונה שראיתי את ניקול היא כבר ישנה ב"דלת לתקווה", כמו כל זונת-רחוב היא מסוגלת לחזור לנצרות בשביל אוכל ולינה בחינם. הפכה ל"פייטה" מזויפת ששכחה שהילד שלה מזריק 'חגיגת' בתחנה הישנה. מעט זמן לפני שהיא הסתלקה מהזולה שאלתי אותה אם היא מכירה את לב טולסטוי. ניקול סידרה את חצאית המיני, משכה באפה לא בגלל צינון והשיבה: "בטח, טולסטוי, שתיתי אתו פעם".
בכלל 'איזי', מאז שניקול חזרה לצומת של "פין Sucker", חשבתי על כך שכל הרחובות בשכונה בעלי קונוטציות פליליות:
א. "השפלה"- בניקוד שונה: השפלה.
ב. "הנגב" – משחק אותיות : הגנב.
ג. "דוד צמח" – The Dude של הצמח.
ד."לווינסקי" – להביא וויסקי.
ה. "יסוד המעלה" – שם כימי לרחוב בו קנינו לבן.
ז. "נווה שאנן" – פירוש: שדה רגוע.
אתה בטוח לא צוחק מזה. איבדת מזמן את הסבלנות. הופך עכשיו לצנום ולבן עוד יותר, בזמן שתולעים מכרסמות את הבשר של מה שנשאר ממך. אל תדאג 'איזי', אני לא נעלב.
בינתיים אני מנסה לשחזר באופן חד-פעמי, מבלי שאלונה תדע, את הרגעים שניקבת אותי ברכות ושאבת מתוכי כחצי סמ"ק לתוך המזרק, בעזרת המחט. ברקע הפטיפון ניגן את התקליט של ניל יאנג ובאירוניה רבה היה זה השיר: "The Needle And The Damage Done" .בכלל לא הקשבנו למילים. עד שהתקליט נשרט.
היום (יום ד') הייתי אמור להישכב על השאגי האדום שסחבנו משוק הפליטים. לאחוז בבקבוק אלכוהול בידי, בזמן שניקול חותכת עגבניות ומלפפונים. אתה זוכר 'איזי'?, כמו בכל פעם שחזרנו מאיסוף הבקבוקים שהתנהל ביום רביעי, בשביל להשיג מעט כסף לשתייה סיגריות ושאר ירקות. איסוף הבקבוקים היא אחת מהעבודות הרבות שלא אוכל לכתוב בקורות חיי. כשאני חושב על אותה תקופה, התלות החזקה מכולם הייתה באלכוהול ובסיגריות. אל תדאג, לא הפסקתי לעשן, אך אני מעריך כל סיגריה שאני מעשן עכשיו. אלונה הזדעזעה כשסיפרתי לה על ניירות העיתון שבהם גלגלנו שאריות של סיגריות שאספנו ברחוב. חייכתי אליה עם השיניים הרקובות שלי.
אין לי מושג אם אתה תזכור משהו מהתקופה הזאת כשהמשטרה הייתה מבקרת בלילות, בגלל שהפאנקיסטים של דיזנגוף הגיעו והרסו את הכול. אחד מהם היה חבר של איגור, והוא הביא וודקה 'אלסקה'. אתה כבר יודע על בשרך ששתייה זולה גורמת לשיתוקי רגליים, התקפי אפליפסיה וכמובן לבוקר מסריח ושחור. לצערנו להחזיר בקבוקים לפיצוצייה של יהודה יכולנו רק פעם בשבוע, לקבץ נדבות זה כבר לא קל בנווה-שאנן, וללכת עד לרוטשילד זה קשה כשאתה בקריז. אז שתיתי איתם את החרא הזול עד שהתרסקתי בחזרה אל השאגי האדום. בכל מקרה, מה שאתה לא יודע זה שלסבא זבריצקי הייתה קצבת פנסיה של עולה חדש וקשיש. השרמוטות האלה הסתירו את זה מאתנו. השרמוטות האלה דפקו בלעדינו אלכוהול איכותי.
גיליתי את זה מאוחר מדי. כבר לא היה אכפת לי, אבל נזכרתי בהרבה פעמים שהייתי פרנואיד לגביהם בזולה. מעט זמן אחרי שחזרתי מהגמילה בצרפת, שנתיים מאז שעזבתי את הזולה, ראיתי את איגור מחפש את ניקול בצומת ההיא.
"הפסקתי עם הלבן. נראה לי התמכרתי לזונות", אמר בשיניים חורקות. נראה לי הוא ניסה לחייך. רציתי שהאף שלו ינשור מההסנפות, החורים שלו מההזרקות יזדהמו ושהזין שלו ינבול מרוב ניקוטין. שקרן מזדיין. אבל הקשבתי לו כמו עובד סוציאלי והלכתי. אפילו לא רציתי להטיף לאיגור על ההתמכרויות, ידעתי שאני יישמע פולני. אמרתי לך 'איזי', השתנתי. בכל זאת, ראיתי את איגור בצומת ההיא בגלל שחיכיתי לאיש שלי ליד החמארה האריתראית של ג'רי. מהר מאוד רץ לי תסריט אפוקליפטי בראש ובו אני מפסיד את אלונה וחוזר לזולה מחורבנת אחרת, כשברקע מתנגן דואט חד פעמי של זוהר ארגוב ולו ריד. גם קולך ישר עלה במחשבותיי ("מה יש לך תשחרר…זה עניין של פעם ב…כמו תרומה לקרן הקיימת"). חתכתי משם בבחילה. רציתי להסתתר ברחם של אלונה. להגיע לחוף המבטחים שלי. עברתי ליד "בית האונייה" ברחוב לבנדה 56.
גרפיטי על קיר הכניסה:
"סקוואט:
בית ללא אנשים
לאנשים ללא בית".
גם שם אל מול כתובת הגרפיטי לא יצאת מראשי. ישר דמיינתי את שנינו חוזרים לימים הטובים והופכים לגיבורי תרבות של כל הנוער האנרכיסטי שצמח. לאחר מכן רצתי לכיוון "דרך מנחם-בגין" כשאני משתדל לא להביט אחורה, משתדל לא לפגוש את עצמי הישן. תמונות מהעבר התמזגו עם נקודת המבט שלי בהווה. ראיתי ציור גרפיטי נוסף בכניסה ל"נווה שאנן", שלד יושב בתוך סיר ומנווט את דרכו בים מזוהם ועכור. נזכרתי ביום שאתה ואני הסנפנו על המראה ששימשה כשולחן. תנור הסלילים היה היחיד שצבע את הטפטים הדהויים מאחורינו בצבעים חמים. שמה, עם הלבן על המראה, הרגשתי שאנחנו כמו שני סמרטוטים מג'וייפים, שמצאו לרגע אינטימיות בתוך החיים המשותפים של הזולה.

תשכח מבנייה חוקית, חיבור לרשת החשמל הארצית, מביוב, מים או שרותי רפואה. תשכח מהכול עד שלא יהיה אכפת לך לאבד את הזהות. "קח פסק זמן" אמרת לי כשהייתי בניסיונות הגמילה שלי, נראה לי ציטטת את זה מאיזשהי פרסומת של שוקולד. בכל מקרה, כל זה כבר ממש לא נכון בעיני. כל החיים שלי התנהלו מסביב להפסקה הבאה שלי. אם לא הייתי עובר טרנספורמציה לסאחי בלטה, לא הייתי מפסיק לשלשל ולהרטיב את התחתונים. מיותר לציין שאלונה הייתה יכולה להישאר בתור פנטזיה רחוקה שנות-אור.
בשביל שתבין למה התכוונתי מצרף לך את המכתב הבא:

רח'— 8
, תל אביב—
26 בפברואר 2014
לכבוד ת.ז.: ———,
בקשה לקבלת מלגה ללימודי תואר ראשון באוניברסיטה הפתוחה (הוגשה בד' בשבט תשע"ד 05/01/2014) התקבלה. עליך לצלצל עד 45 יום למרכז ההרשמה או להירשם דרך אתר האינטרנט.

מרכז ההישגים הלימודיים.

עכשיו שכבר הוכחתי מספיק שאני חננה מבולבל, מתרפק כמו אימפוטנט על הסקס שידע בעבר, יש לי תחושה שנוכל לדבר על הרגעים המוזרים שקרו לנו ב"תחנה הישנה". התחנה האחרונה. שמה כל מי שהגיע, ואולי גם סתם עבר במקרה, הבחין כי הירואין בדומה לפיצה אישית היא מנה של בודדים. מפאת כבודו של המקום אצטט אותך: "הדבר היחידי שטוב במקום הזה הוא שהיחסים עם האיש שלנו בתחנה, הם כמו 'הטלפון האדום' של ברית המועצות-ארה"ב, רק פנים מול פנים 24/7". אומנם מעדן מלכים זה לא מה שקיבלנו, אך באופן-קבוע מצאנו את עצמנו מדדים לעבר התחנה המרכזית החדשה, ובה, הבנו שהמקום הטבעי ביותר לאנשים כמונו הוא חלל-מעבר.
תמיד טענת שיש בקומות הנטושות של התחנה משהו נסתר. קראת לזה: הרכבת התחתית של תל אביב ("מגיעה עד לכרמלית בחיפה"). ביום שעליתי עליה יחד איתך, הבטתי בפנים שלך, והבאתי לך סטירה. ועוד סטירה. כאפות שנשמעו כמו גונג. האור במנהרה שרף לי את האישונים. הבנתי שמצבי החמיר כמו אינפלציה דוהרת. אחרי שנסענו מתחת לכל תל-אביב בכמה שניות, לבד ברכבת תחתית ללא נהג, המוח שלי קרס מרוב אינפורמציה.

'איזי', לפעמים כשאני מסתכל למעלה אני רואה אותך גולש. נופל מהגלשן שלך עד שאתה נבלע בתוך השמיים הכחולים. צולל לתוך המשקעים שנמצאים במרומים. צועק מלמעלה, בעיקר מתוכי,"כבר שכחת מהי כנות של משקה כמו בירה. כבר שכחת את הטעם של נווה המדבר: הכיור היחידי שהיה בזולה". אני מאזין לקולך מהדהד ברחובות הריקים, מתגלגל עד לתחנת הרכבת התחתית של תל-אביב. שאם לשם אחזור ביום מן הימים, אהרוג אותך שוב. הפעם בלי הספדים.
בשורה תחתונה: אני כבר לא עונה לאנשים ברחוב, אלא אם כן קוראים לי בשמי הפרטי.

שלך באהבה מסואבת,
א'.