"תפסיק לנבוח עלי, אני כבר הולכת" היא אמרה, והאור בחדר המדרגות כבה באחת. סגר את הדלת, נעל על בריח, העביר אצבעות בשיערו, הוא לא יודע, הוא לא זוכר, אולי עשה משהו, לא מבין מה. לא גרם לה לחשוב שום דבר, אמר ברור מה שהתכוון, היא זאת שהתפרקה. ומה יהיה עם הערב הזה עכשיו, לא תצטרף אליו לבית החולים, השערות שלה לא יתפזרו על הכרית לצדו, לא ישמע את חריקות השיניים שלה מתוך שינה. נצמד אל הקיר, צונח במורדו, מתכדרר לכדי פקעת, הראש בין הברכיים, אצבעותיו חופרות בין בהונותיו. שלא תבוא אתו, שתיעלם למשולש ברמודה של האנשים, הוא מתפלל, שומע את הד קולה מחדר המדרגות, לא הלכה, בטח התקשרה להתלונן עליו, ומה זה יועיל לה, ומה זה יעשה לו. הם הרי לא יהיו יותר חלק מחייו, כל מי שהקיף אותה, ימצא לו חברים משלו, או טוב יותר יהיה לבד, ורק האמא בבית החולים ולבד.

הרצפה קרה, נשען על כפות ידיו, הוא מתרומם בכבדות, לא היה צריך לצעוק עליה, ועכשיו מה, לא ייקח את המילים בחזרה, מחייך לעצמו חיוך דק ומריר, ילמד לקח לפעם הבאה, אולי הלקח יהיה שלא תהיה פעם הבאה. צחוק קולני שלה חודר מתחת לדלת, שתלך הבית לבכות, הוא צרח עליה, אמר לה כל מה שהוא חושב עליה, שתלך כבר הביתה לבכות, לא ייצא כל עוד היא שם. נכנס למטבח, פותח את המקרר, ככה שיש קצת אור, לוגם מהבקבוק סודה, הזיפים מגרדים, עכשיו שהלכה לא יתגלח. מתקרב אל הדלת, בודק מבעד לעינית, אין כבר אור בחדר המדרגות, למה היא הלכה, אם הייתה נשארת עד שהיה יוצא, עוד יכלו לדבר, היה אומר לה שהוא מצטער, שהעור שלה כל כך רך ונעים, שהשיער שלה הוא משי.

טורק את הדלת אחריו, רץ במורד המדרגות, היא כבר לא שם, מחליט לא לקחת את הטוסטוס, אם תחכה לו בסיבוב, עוד יאסוף אותה בטעות מתוך הרגל. הרחוב נפתח בסגול של ערב, פחי צפרדע ירוקים על המדרכות, זקנה חנוטה על הספסל מתחת לצאלון. נושם עמוק אוויר מפויח, בפנייה רואה קצת כחול של הים. כבר לא ישנו בים, דבוקים זה לזו, לא ילכו עוד למכולת לקנות סיגריות ושוקולד עם אגוזים, לא ילחש לה באוזן, את מאדמאד יפה עכשיו כשאת הולכת לידי. העלייה תלולה, שתי ילדות עם שיער צהוב מאד ומבטים חלולים נשענות על ברזלים, כמו באייטיז, הוא מהמהם לעצמו. לרגע חשב שדרך על חרא, רק הפך חשופית שמנה, היא מתפתלת על הגב, שתתפתל קצת, הוא משווה לדמותו איזו אכזריות.

עוד מדרגות לעלות, שני חתולים נאבקים זה בזה מאחורי שיח, לא יתערב, הם חתולים ולו יש חובות משפחתיות. צמרות עצים נרעדות, והוא מרגיש משהו בבית החזה נפער, לא ירים לה טלפון, לא ישלח הודעה, מה זה יעזור, רק יהפוך את ההיפרדות להססנית יותר. בגן המשחקים אין אף אחד, הוא מתיישב במורד המגלשה, מצית סיגריה, הרצפה מנומרת זיתים וצללים, הד קרקוש צלחות נשמע מתוך הבתים. הטלפון רוטט לו בכיס, אהלן אחי, מה העניינים אתך, מה קורה, תבוא אחר כך, נהיה על הגג, נראה אני צריך לעבור אצל האמא, דבר אתי כשאתה יוצא משם, סבבה.

רק עוד חמש מדרגות, הדלתות נפתחות אליו, הוא מרגיש קצת יותר נוכח, קומה שמינית במעלית, אחות בקרוקס ירוק שולחת בו מבט אדיש. חדר 813, הוילון משוך במיטה האמצעית, במיטה שליד החלון היא יושבת שעונה על כרים, פותרת תשחץ בעיתון היא מרימה אליו מבט מתפלא. "הגעת, חפפו לי שיער היום, מאד נחמדים", האמא מנסה להישיר מבט לעיניו, הוא מתחמק, "יפה מאד, ממש מבריק", הוא עונה ומביט על צביר אבק בפינת החדר. "כמו משי, מרכך משובח, אני כנראה אשתחרר עד הסופשבוע, הם לא יודעים כלום". האמא פוערת עיניים, כאילו אם כל הפרצוף שלה יהיה עיניים הוא לא יוכל להתחמק וייאלץ להסתכל עליה. "הבאתי לך ריוויון ושוקולד", הוא מניח על השידה את השלל, "תודה, מאמי", האמא מחייכת בהכרת תודה וזה מרגיז אותו, מה היא רוצה, הוא הרי לא מגיע מספיק, ולא יוכל להאשים את ענת יותר. לא שזאת הייתה אשמתה, היא חשבה אפילו שהוא צריך לבקר יותר בבית חולים, הוא עשה לה דווקא, כי רצתה להצטרף. היום היא הייתה צריכה לפגוש את האמא פעם ראשונה. אבל לא ככה, לא בין הסדינים, אולי האמא תחטוף איזה חיידק בית חולים טורף, ואז הוא יוכל להביא בחורות לבקר אותה בקבר.

אז הוא ביקר, ומה עכשיו, הערב ארוך כל כך, ענת רצתה ללכת לסרט, אבל זה כבר לא יקרה, ועדיף ככה, גם הייתה רוצה שישלם עליה, ואין לו כל כך ממה. האורות של המפרץ מהבהבים, הוא ממצמץ כלפיהם, לא יודע, לא רוצה לחזור לדירה הריקה, עוד ייכנס למיטה, ואם ייכנס איך ייצא. מאד שקט, רק זוג מקלל אחד את השנייה בחלון הקומה הראשונה, ואחרי שיעבור יהיה שקט יותר, איזה ילד מתחיל לבכות, צווח שהוא רוצה. קשה, ילד, גם אני רוצה. בלי לחשוב יותר מדי הרגליים מובילות אותו אל הגג, זה החברים שלה, אבל שתישאר בבית לבכות, לו מותר לראות אותם עוד הערב, אולי פעם אחרונה, סוג של מסיבת פרידה לפני שיחזור למיטה ולשקט המופרז שמופר רק על ידי קללות וצווחות. רק עוד כמה מדרגות, האור בחדר המדרגות כבה, המולת קולות מנסה לנחש מי מגיע, הם מלהגים, הן מצווחות צחוק, חושב להסתובב אבל ממשיך.