גיליון 1 1, סתו 2008 נִגְזֶרֶת גיליון 2 2, חורף 2008 סָלוֹן גיליון 3 3, אביב 2009 סַף גיליון 4 4, קיץ 2009 מֶשֶׁק גיליון 5 5, סתו 2009 סֻכָּר גיליון 6 6, חורף 2010 פַּסְקול גיליון 7 7, קיץ 2010 לִילָדֵינוּ גיליון 8 8, קיץ 2011 מִשְׂחָק גיליון 9 9, אביב 2013 שֵׂיבָה גיליון 10 10, חורף 2015 נָּשִׁים גיליון 11 11, קיץ 2015 גְּבָרִים גיליון 12 12 סתו 2015 קרקס גיליון 13 13 חורף 2016 יין ושיכר גיליון 14 14, סתו 2016 מעברים גיליון 15 15, סתו 2017 מחבואים גיליון 16 16, קיץ 2020 קַיִץ זֶה

על הזיקנה

על הזיקנה לטוב ולרע
(או על הזיקנה שהיא הדרך היחידה להשאר בחיים לאורך זמן)כל החיים חשבתי שאפשר לשנות את העולם וגם נדמה היה לי שאני יודעת בדיוק איך. הזיקנה בשבילי היא האובדן של ההתלהבות לשינוי עולם, של האנרגיה הבלתי נדלת ללכת, להפגין, לרוץ, לצעוק, לארגן הפגנה. עכשו כאשר הבנתי שעולם כמנהגו נוהג ואין אפשרות לשינוי, אני יוצאת לרכב באופנים בעליות של חיפה. זה קשה, זה מאתגר, אבל זה רק מזכיר את הנעורים, לא מחזיר אותם. אני עצמי מתרחקת מן הנעורים, מן הגוף הצעיר, השערות ללא שער שיבה. תחושה מוזרה. מראה אחר. מתבוננת במי שהייתי ואיך נראיתי. מי היא האשה ההיא שהיא אני וגם בכלל לא. איך מרגישה הזיקנה. האם היא קיימת לה שם בעולם ואפשר להתייחס אליה כאילו היא משהוא נפרד ועצמאי. אולי אפשר להתפרץ אליה ולפרק אותה ולחיות אותה באופן שאינו הופך לזהות. כבר יותר מעשרים שנה אנחנו מדברות בפמיניזם על יצוג וזהות והזדהות. אז לא מספיק שיש לי זהויות קבועות כמו אשכנזיה וכמו לסבית האם עלי להוסיף את הזיקנה בתור זהות? המחשבה גורמת לי אי נחת.

בעצם אני ממש לא רוצה לכתוב על זיקנה. לא לכתוב עליה ולא לחשוב עליה ולא להתייחס אליה בשום צורה. אני רוצה לחשוב על החיים כדבר הקיים לנצח. וכי איך אפשר אחרת. היתכן לדמיין את עצמנו לא קיימות כלל? הגוף החי אינו מוכן ואולי אף לא יכול להתמודד עם אי היותו. אז אולי עדיף לשכוח מכל הדבר הזה ולנסות לחיות כאילו. כאילו לעולם לא יגמרו החיים, כאילו הגוף ימשיך לרוץ על פני הארץ, כאילו אפשר לשנות את העולם. להתעלם, להכחיש, לא לקחת אחריות. לא להיות מוטרדת, לא לחפש פתרונות לא לשאוף לתיקון עולם. סתם לחיות עד שבעצם אפשר גם לא להיות כי ממילא החיים הם חסרי משמעות. זה לא קל. זה כבר דיון פילוסופי ואילו החיים אינם מהלך פילוסופי אלא אוסף של פרטים שיש לחיות אותם. הנה בדיוק בימים אלו קבלתי הודעה מהאגודה הקרויה "המשפט בשירות הזיקנה" על הצלחה נפלאה שלהם. הם הצליחו להכריח את עיריית חיפה ואת שירותי הרווחה לממן את חייה של אשה זקנה, סתם אחת, פלונית ללא שם, בביתה שלה ולא להכריח אותה לעבור אל בית זקנים.
האם רק לי נדמה שהחברה שלנו יצאה מדעתה. הרעיון המוזר הזה לקבץ את הזקנים במקום אחד ולתת להם למות שם, הוא רעיון זוועתי מעין כמוהו. אני שמחה שהפלונית הזאת, הזקנה האלמונית הזו, הצליחה לגבור על המימסד. אני שמחה שיש עמותות כאלו שמשתמשות במשפט כדי להגן על סתם א/נשים כמו פלונית אלמונית. הייתי רוצה לדעת מי היא האשה הזו ולהביא לה זר פרחים. גם אני רוצה בבוא יומי למות בביתי. אני נזכרת בסרט מופלא, שושלת אנטוניה שמו המתחיל ביום מותה של אנטוניה. היא קוראת לנכדתה הקטנה ומספרת לה שהינה הגיע יומה האחרון. אז מתכנסים כל בני הבית והמשפחה וכאשר הם שם יחד איתה היא נפרדת מהם ומתה. כך בדיוק ראוי למות.
מה את חושבת על זיקנה, שאלתי את בתי שהיא בעצמה כבר אשה צעירה. היא היתה נבוכה ועסוקה בעניניה. מתלבטת איך לנווט את חייה שלה. הזיקנה בודאי נראית לה רחוקה שנות אור בדיוק כפי שנראתה לי כאשר אני עצמי הייתי צעירה. הזקנים נראו לי אז לא שייכים ולא מבינים ענין. ידעתי אמנם שהזיקנה היא הדרך היחידה להשאר בחיים אבל הזקנים עצמם וגם הזקנות נראו לי לא שייכים לחיים האמיתיים. כשהחברות שלי הפמיניסטיות התחילו לדבר על זיקנה חשבתי שזה לא הענין הכי חשוב ולא הצטרפתי. בכלל הגיל הכרונולוגי שלנו לא הרשים אותי אף פעם. חברה רב-גילית ומגוונת כמו שיצרנו בארגון הפמיניסטי שלנו, אשה לאשה, נראית לי אידיאלית. כשהייתי ממש קטנה אהבתי חברת מבוגרים ובבית שגדלתי בו היו רק אנשים מבוגרים ממש ואף לא ילד או ילדה אחת. זה לא נראה לי מוזר או חסר. זה היה העולם שלי.
אז מי הם/ן בעצם אלו שחושבות/ים שהזיקנה היא דבר רע מיסודו והסוגדים/ות לעל מה שצעיר. אסתכן ואומר כולנו. גם אני בסתר ליבי תוהה לפעמים האם הזיקנה איננה ענין מפחיד. ואז אני ממהרת להזכר כמה קשים היו הנעורים ובכמה יסורים התיסרתי כדי לצלוח אותם ולהשאר בחיים. אז ממה בעצם פוחדים/ות כולם/ן. אולי מן המוות עצמן. מן האין הזה, החידלון המוחלט שקשה לדמיין אותו. שהרי כל מה שאנחנו יודעים/ות וחווים/ות בא מתוך היותנו קיימים. כאמור קשה לנו לדמיין את עצמנו לא קיימים כלל. בנוסף ולא פחות מאיימת היא הדרך אל המוות שאצל רבים/ות ולא רק אצל הזקנים/ות היא דרך של ייסורים וסבל.
בחברה שלנו שמסרבת לדבר על המוות ולהתמודד איתו ושאינה מכבדת את הזיקנה בכלל ואת הזקנים/ות בפרט אין להתפלא שהצעירות קיבלה כוח וסטאטוס שאולי לא היו לה מעולם. אז, כן זה הם כולם שמפארים וסוגדים לצעירות ואנחנו כולנו שמשתפים איתם פעולה. קונות קרמים שאמורים לשמור על צעירות העור, מסתירות את הגיל, צובעות את השער ומנסות בכל מחיר לשמור על מראה צעיר. רוצה להגיד צעיר ורענן כי צמד המילים הללו כבר חרוטות יחדיו במחסן המילים שלי. למה צעיר הוא בהכרח רענן? למה צעיר הוא בהכרח גם יפה וגם טוב? הערצת הצעירות גורמת לנזקים אדירים לנשים זקנות וגם לגברים. מעל גיל 50 קשה למצוא עבודה ואנשים זקנים ובמיוחד נשים הן על פי רוב יותר עניות. כן, זה נכון, אבל זה לא חייב להיות כך.
אני יודעת היטב שהזיקנה איננה מצרך מבוקש במקומותינו. למרות שכולם רוצים להמשיך לחיות אף אחד אינו רוצה להזדקן. ההנחה הרווחת היא שהזיקנה הינה מחוז של חולשה, של מחלה ואובדן ובמיוחד של עוני. הזקנים אינם אמורים להנות מן החיים ובוודאי אינם נהנים ממין ומיניות. העולם שייך לצעירים שהם גם בהכרח יפים וגם עשירים. כך מצטיירת החברה בטלויזיה, בפרסומות ובכל מקום שבו אנו לומדים את הסדר החברתי. בכלל המילה זיקנה טוב לה שתשאר בארון, מוסתרת. במקומה יצאו לאור העולם מילים ממש יותר יפות ממנה כמו גיל הזהב, הגיל השלישי ועוד. הזיקנה מתארת את הקירבה אל המוות ולכן עדיף לא להזכיר אותה. המוות כל כך מאיים ועליו אסור בכלל לדבר. הזיקנה אינה תקופה של יצרנות ולכן הזקנים ובמיוחד הזקנות שאינן יכולות עוד ללדת אין בהן שום תועלת. הזקנות הן מכוערות, שער לבן אין בו יופי ואת הקמטים יש להסתיר בכל מחיר. אנחנו מוקפים גברים ובמיוחד נשים שלעולם לא יספרו לנו מה גילן האמיתי. שמתביישות בסימני הזיקנה שלהן ושחוות את ההשפלה הכרוכה באובדן הנעורים.
באמת אני לא יודעת למה ואיך הגיעו הזקנים והזקנות להיות מעמד מדוכא. אולי אחזור ואקרא בספר של שולמית שחר על זיקנה בימי הביניים. אולי זקנות וזקנים אינם בכלל מדוכאים אם יש להם כסף ובריאות? אני לא יודעת בעצם למה בחרתי לכתוב על זיקנה. אני בעצם הרי מתנגדת לכל גילוי של גילנות (אג'יזם). מה בעצם חשוב גילו של האדם, הרי מה שבאמת קובע הוא מה אנחנו חושבים, כמה אנחנו טובים/ות וגם חשוב בעיני כמה אנחנו נדיבים ומוכנים לעזור לזולת. אני ממשיכה לחפש ספרות על זיקנה. פותחת את הספר נשים לגופן. ספר עב כרס כמעט 800 עמודים. הזקנה בסוף. הזקנה היא הטרוסקסואלית. מה חדש? לסביות זקנות ישנן והן בפרק על לסביות. בסופו. ואני? מעולם לא רציתי להיות שייכת לקבוצת הגיל שלי וגם הלסביות כקבוצה לא היתה ענין קל בשבילי.
אני שואלת את עצמי האם לסרב לראות בזיקנה חסרון יכול לשמש אותי ברצון שלי לייצר התנגדות לעולם הסובב אותי ולדרך שבה הוא מתנהל. ההתנגדות שלי היא רבת פנים ואין אולי עניין או נושא אחד שאינם מעוררים בקרבי התנגדות. קחו למשל את ענין הצוואה בחיים. הכנסת דחתה את ההצעה לאפשר לא/נשים להחליט בעצמם להפסיק את חייהם. אז לא רק שבגלל השלטון הזה אנחנו נמצאים בסכנה מתמדת הרי שכאשר אנחנו עצמנו קצנו בחיים אנחנו לא רשאים להפסיק את הסבל הזה. באמת יש גבול להתערבות של המדינה בחיים הפרטיים שלנו. הענין של הזיקנה הוא לא רק סתם ענין של גיל. הענין של הזיקנה תלוי הרי ישירות במיגדר שלנו וכמובן בכל המרכיבים האחרים של החופש או הדיכוי שאותו אנחנו חוות. זיקנה אינה עומדת לבדה בעולם, היא בדרך כלל באה בצירוף מילים נוסף של אשה זקנה או אשה זקנה ענייה או חולה וכיוב'. והמדינה יודעת היטב כיצד להתעלם ממצבים של עוני וזיקנה. ההבנה הזו קוראת לנו להיות חלק פעיל מעולם המאבק וההתנגדות לסדר הקיים.
אולי במקום לחפש בספרים נכון יהיה להקשיב לנשים עצמן. אתחיל בסיפור קטן על אמא שלי:
חווית הזיקנה שלי שייכת כולה בעצם לה ולזיכרונות ממנה. אני גרתי שנים רבות באנגליה ויום אחד נקראתי בדחיפות אליה והודיעו לי שהיא עומדת למות. הגעתי אל בית החולים ישר משדה התעופה ופגשתי את רופא המחלקה. מה ערך יש לחיים כאלה הוא אמר לי. לא הססתי ועניתי לו במצח נחושה שעל אמא שלו הוא יכול לשאול מה ערך יש לחיים שלה, לא על אמא שלי. הזיקנה של אמא שלי והמחלה שלה לא נראו לי רלוונטיות. אני רציתי אותה בחיים ולתמיד. היא, אמא שלי, חיה בקרבי ואיתי כל יום וכל רגע ולכן הזיקנה היא בת לוויה שלי לפני שאני עצמי הגעתי ממש לגיל זיקנה וחוויתי את ההשפלה הכרוכה בלהיות אשה זקנה וחולה. אמא שלי העדיפה לחיות לבד ולא ללכת לבית זקנים בטענה שמספיק זקנה אחת לא צריך הרבה זקנות בבת אחת. למה בדיוק התכוונה? בכל מקרה ההתעקשות שלה על חיים עצמאיים למרות מחלה קשה שפגעה בה בשנות חייה האחרונות עזרה לה להמשיך לנהל את חייה על פי רצונה ולמות במיטה שלה הפרטית. ראיתי אותה שם שוכבת כמו ששכבה תמיד כאשר הגעתי לבקר. הפעם לא היה חיוך של שמחה על פניה. הם היו נוקשים וקרים. זהו הרגע שבגללו אנחנו מפחדים מהזיקנה. רגע המוות.
הנה עוד שלושה סיפורים של נשים זקנות בגוף ראשון:
פלונית: האמת נמאס לי כבר מהחיים. כמה שנים אפשר להתבונן בעולם הזה ובאכזריות שלו מבלי להרגיש הרגשת מיאוס. אני תובעת מהביטוח הלאומי שיחזיר לי כל גרוש ששילמתי ויעזוב אותי בשקט. כל זאת למה? כי הביטוח הלאומי רוצה לדעת אם אני חיה כאן או שמא, חלילה, נסעתי לארץ אחרת ואז הוא ישמח להפסיק לי את קיצבת הזיקנה. נו באמת. את הכסף שאני שילמתי ביושר ובלי שמישהוא שאל אותי ובלי שנתתי את הסכמתי, אני יכולה לקבל רק אם נשארתי לגור כאן? ואם החלטתי שבאמת נמאס לי כבר מהמקום הזה. ולמרות שאין אולי מקום טוב בכלל הרי טוב לגור הרחק מכאן. אז את הכסף ששילמתי כל חיי לא מגיע לי? לא. האמת לא מגיע לי וגם לא לך שום דבר. הכל זו המדינה והצרכים שלה. אנחנו באנו ואנחנו נמות אבל המדינה לעולם נשארת. אז למה לקח לי כל כך הרבה שנים לגלות את השקר והמרמה של כל זה. כי הייתי בתוך תבנית נוף מולדתי הציונית. כי הייתי צריכה להתאמץ, ללמוד, לקרוא, להקשיב לחברות, להשתנות, להפסיד את זהות ילדותי ונעורי ולהמציא את עצמי מחדש. והתהליך הזה לא נפסק ולא נגמר. והכעס הזה רק הולך ונעשה גדול יותר עם הזמן ותחושת אוזלת הזמן. מה כבר ניתן לעשות בענין הזה. להתעצבן על הביטוח הלאומי ולרצות את הכסף בחזרה.
סבתא שולה: אני כבר בת 92. זה לא ענין פעוט. חייתי המון שנים ולמרות שבתוך תוכי אני מרגישה צעירה הרי שבמציאות לוח השנה ומחוגי השעון ספרו כל רגע. התגלגלתי בחיי לא מעט, לא תמיד ברצוני ולא מתוך בחירה. בודאי העובדה שהגעתי לכן לא היתה משהוא שחשבתי שיקרה לי בכלל. אני הרי הייתי גרמניה מוחלטת. הורי וגם ההורים שלהם נולדו על אדמת גרמניה ואבא שלי נלחם במלחמה הראשונה וזכה אפילו לעיטור כבוד של הצבא הגרמני. נכון שהיינו יהודים אבל זה בפני עצמו לא נראה לי מוזר או יוצא דופן. כל ענין הדת היה מיושן ולא רלוונטי. אז כאשר נסע אחי הבכור לפלסתינה כשהייתי בת 14 לא דמיינתי לעצמי שזה יהיה גם גורלי. גורל טוב בסופו של דבר. כי הצלחנו כולנו להגר לארץ הזו החמה והשונה כל כך. נכון שהליפט שההורים שמו בו את כל הרהיטים והרכוש שלנו הגיע בסופו של דבר לארץ ריק לגמרי. אבל תוך זמן קצר היה הבית של ההורים מרוהט בסגנון דומה לבית הישן בגרמניה רק שהפעם זה היה בתל-אביב. אני הייתי דור חדש וקניתי את כל מה שמכרו לי – עם ללא ארץ לארץ ללא עם – דיבורים רעים על הגלות ועל היהודים הגלותיים ועוד ענינים כאלו ואחרים. השלתי מעצמי כל סממן שקישר אותי למקום ולתרבות שבה נולדתי. מלאתי את חובותי לחברה ושילמתי ביטוח לאומי ומס הכנסה כל החיים. עכשו אני יושבת בבית וקשה לי לצאת. אני רואה טלויזיה מגרמניה והשפה שבה נולדתי ובתוכה גדלתי חזרה לשלוט בחיי. חבל שהילדים והנכדים לא יכולים לדבר איתי בשפה הזו. לצערי עשיתי כל חיי מה שאמרו לכולנו לעשות ולא דברתי גרמנית עם הילדים. נכון שהבן שלי שהוא בעצמו כבר איש בא בימים נסע לגרמניה ולמד את השפה אבל הוא בכלל לא מעונין לדבר איתי. השפה כבר לא משנה בכלל. אין לנו פשוט שפה משותפת ואף פעם לא היתה וזה לא ענין של הזקנה.
– – –
– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –
אחותי טובה: אני יודעת שבזיקנה אנחנו שבירים ורגישים יותר אבל הנפש שוכחת לעיתים קרובות את הגוף. כמה טבעי לקום בבוקר מהמיטה וללכת אל המקלחת. אבל התחושה הטבעית או אולי נכון יותר ההרגלים הישנים כבר עזבו אותי והגוף אינו עומד יותר לרשותי. זהו תהליך פרידה עצוב. אני נפרדת מכל ההרגלים שלי ולאט לאט אני מקוה יהיה לי קל להפרד מהחיים עצמם. כמה מוזר לחשוב שאני לא אהיה. העולם בודאי ימשיך להסתובב כהרגלו. את זה כבר הבנתי לפני הרבה זמן. אבל לא להיות זוהי מחשבה מוזרה ומעט מטרידה. מה באמת קורה עם הנפש שלנו לאחר המות. לא יתכן שהיא לא תהיה קיימת בדרך כלשהיא. הנפש והרוח הם הדברים היחידים שנשארו שלמים בגוף שלי. כל השאר כבר איננו כמו שהיה. הגוף החולה שלי מצולק ופגוע מכל תלאות המחלה. עכשו כבר אבדה לי גם תאוות החיים. אבל הזיקנה מביאה איתה הפתעות שונות. אחת מהן היא הלילה ההופך להיות זמן של עירנות. זמן מיוחד שבו המחשבות אין להן מפריע. הן יכולות לשוטט להן כאוות נפשן בתוך ההוויה האנושית שלנו ולהוליך אותנו לתובנות שאינן קורות בשעות היום. לפעמים הקושי להירדם מכעיס אותי ואני מצטערת שבכלל הגעתי לגיל זיקנה ואילו לעיתים אני שמחה על הזכרונות שמציפים אותי והמחשבות המלוות את הזמן הזוחל לאיטו. חרדה מציפה אותי גם עכשו כשאני שוכבת לי ערה בלילות וחושבת כיצד זה יהיה למות. כיצד יתכן לדמיין את האין. כל חיי אני רגילה להיות נוכחת ופתאם עלי להתמודד עם החסר. במיוחד אני דואגת לאהובים עלי. אני חושבת הרבה על שני הבנים שלי ועל הבנות. הם כולם גדולים אבל בכל זאת התרגלתי לדאוג להם. ויש לי גם אחיות שאני אוהבת ואח שאהבתי לדאוג לו כל חיי כאילו היה בני שלי. פתאם עלי לחשוב על עצמי ובמיוחד מציקה לי המחשבה שלא אתקיים בכלל. מחשבה קשה במיוחד. אני כל כך רגילה לחיות ולא לתת את הדעת על השאלות הפילוסופיות של הקיום. קשה להאמין אבל אני קרובה מאד ליום מותי. אולי אפילו משתוקקת שהוא יגיע במהירות. למות נראה לי הכרחי וגם נכון, אבל לסבול בדרך אל המוות זה מיותר לחלוטין. אני סובלת יום יום ושעה שעה. ואם לא די בכך מתברר לאט לאט שאין בעצם מרפא למחלה שתקפה אותי. מחלה אוטואימונית נשמעת לי כהגדרה הכי טובה לחוסר הידע המוחלט שהרפואה המודרנית מגלה כאשר מדובר בדברים החשוכים הנמצאים עמוק בתוך הגוף. אני חושבת שמה שעובר עלי עכשו הוא מטאפורה נהדרת לחיינו כאן ובמיוחד לציונות שפעם האמנו בה כולנו. תקפה אותה מחלה אוטואימונית והיא הולכת למות. חבל שעלי לחזות בכל זאת עוד בחיי שלי. אני מייחלת למות שיבוא במהרה.
רוח רעה מנשבת על פני העולם. רוח של הערצת הנעורים והגוף הצעיר. הכניסה מותרת רק למי שהם צעירים ומוטב בכל מקרה שיהיו גם גברים (עדיף לבנים, אם אפשר). הרוח הזו מפחדת מפני המוות ומפני המחלה והזיקנה. היא אינה רוצה שנדבר על המוות. למרות שהיא אינה מרשה לנו לדבר עם המוות ועל הזיקנה היא גם משכנעת את כולם להתעלם מקיומו של המוות ולהאריך חיים עד כמה שניתן. על המוות כתבה אליזבט קובלר רוס… באמת מה היא כתבה? אני יודעת שהיא החלוצה של הדיון במוות כחלק מן החיים והרעיון פורץ הדרך הזה היה קשה לעיכול בחברה המערבית. המוות הוא נושא של טאבו וממנו סובלת גם הזיקנה. אין לה יחסי ציבור טובים. חבל. בכל מקרה עוד לפני שנמות ועד אז אין לנו ברירה אלא להזדקן ואין ספק בענין הזה שאמא שלי צדקה. אם להזדקן עדיף בחברתן של נשים בנות כל הגילים. זה יסית את נושא הדיון מהזיקנה אל החיים עצמם. כי מה היא בעצם הזיקנה אם לא תהליך פרידה מן החיים. נשים סובלות כל החיים ובאופן מיוחד בהיותנו זקנות. מעטות הנשים המוכנות להכריז את גילן בכל גדול ולהרגיש גאוה בו. נשים רבות מפחדות מן הזיקנה ורואות בה רק את הקושי והסכנה. יחד עם זאת אף אחת איננה רוצה למות. זהו כאמור דבר והיפוכו. מי שלא מתו בגיל צעיר – וטוב שכך – יזכו להיות זקנים/ות. אבל יש בזיקנה גם כוח. יכולת להתבונן בחיים נכוחה ולומר דברים שלא העזנו להגיד אותם קודם לכן. את האומץ הזה אני רוצה לאמץ.
אז מה, אני שואלת את עצמי, במה טובים חייה של בתי הצעירה מחיי שלי? גם היא כמוני קמה כל בוקר וצריכה להתמודד אל מול מוסכמות החברה. למה אין לך חבר, מה, בת שלושים ועוד לא התחתנת. את לא רוצה ילדים, השעון הביולוגי מתקדם, שימי לב. ואני בתחילת ימי זיקנתי יכולה לקום בבוקר ואיש לא שואל אותי למעשי. זאת איננה התעלמות ממני, זוהי פשוט הידיעה שמוסכמות החברה אין להם יותר כח עלי. לא מה יאמרו, ולא מי יאמרו וכמה. אני לא צריכה שום דבר אני יכולה רק רוצה. איך אחיה הוא עניני הפרטי בלבד והתחושה של היופי גם היא ענין של בחירה. הזיקנה היא פשוט לא מה שלמדנו לחשוב עליה. הזיקנה היא תלוית מעמד ומוצא, היא מגדרית והיא תלוית בריאות וכל זה נכון גם בגיל הצעיר הנערץ. אם שפר עלינו גורלנו ויש לנו מעט בריאות וגם קצת כסף הרי הזיקנה היא תענוג אמיתי. היתרון העיקרי שלה שאפשר להנות מהליכה איטית. כבר אין לאן לרוץ. אני כבר לא יכולה לחכות עד שאהיה זקנה, ממהרת להגיד לי בתי הצעירה. כי אני מרגישה שכאשר אהיה זקנה אוכל לעשות כל מה שאני רוצה. אם היא יכולה, בגילה הצעירה, להשתוקק ליתרונות הטמונים בזיקנה אולי בכל זאת יש תקוה לשינוי.
עלינו לשנות את המצב מן היסוד ולגרום לכך שהצעירים והצעירות יקנאו בזקנים ובזקנות וישמחו להאריך חיים ולהזדקן. הזיקנה היא דבר נפלא. היא מעידה בראש ובראשונה על היותנו חיים ועל כך שחיינו לאורך זמן. היא מאפשרת לנו תקופת חיים של חופש וחירות (תמיד יחסית כמובן). הזיקנה יכולה להיות מקור של כוח ועוצמה. השחרור מחובות החיים ומן המוסכמות טומן בחובו אפשרויות רבות. בראש ובראשונה הוא מתיר לנו לעשות ככל העולה על דעתנו מבלי להתחשב במה יחשבו האחרים. בגיל הזיקנה אנחנו פטורים בדרך כלל מהצורך לעשות מה שההורים שלנו רצו או ציפו שנעשה. בדרך כלל אנחנו כבר יתומים/ות ויכולים לחיות בעולם בלי להתחשב בצרכים של ההורים. מן הצד השני בדרך כלל אין לנו כבר (ואולי מעולם לא היו לנו) ילדים/ות קטנים/ות. ואם שפר עלינו גורלנו אנחנו לא צריכים/ות לדאוג לאף אחד מחוץ לנו עצמנו. אנחנו גם לא ממהרים לשום מקום. הרי כבר הגענו. הגענו אל השלווה וההבנה שאין לאן לרוץ. זוהי שלווה שאין כמותה לענג את הנפש. בעולם שבו הזיקנה תהיה משאת נפש החיים עצמם יהיו טובים יותר.