גיליון 1 1, סתו 2008 נִגְזֶרֶת גיליון 2 2, חורף 2008 סָלוֹן גיליון 3 3, אביב 2009 סַף גיליון 4 4, קיץ 2009 מֶשֶׁק גיליון 5 5, סתו 2009 סֻכָּר גיליון 6 6, חורף 2010 פַּסְקול גיליון 7 7, קיץ 2010 לִילָדֵינוּ גיליון 8 8, קיץ 2011 מִשְׂחָק גיליון 9 9, אביב 2013 שֵׂיבָה גיליון 10 10, חורף 2015 נָּשִׁים גיליון 11 11, קיץ 2015 גְּבָרִים גיליון 12 12 סתו 2015 קרקס גיליון 15 15, סתו 2017 מחבואים גיליון 14 14, סתו 2016 מעברים גיליון 13 13 חורף 2016 יין ושיכר

עיון בקפקא "לפני החוק"

" קשיים כאלה לא צפה בן הכפר. החוק הרי חייב להיות פתוח לפני כל ובכל עת, הוא אומר בליבו, אבל עכשיו, כשהוא בוחן ביתר עיון את שומר הסף במעיל הפרווה שלו, את אפו המחודד הגדול, את זקנו הטאטרי השחור, הארוך והקלוש, הוא מחליט בכל זאת שמוטב לו לחכות עד שירשה לו להיכנס. "

מתוך ל"פני החוק", קפקא.

 

איש מגיע מהכפר אל החוק. אצל קפקא, החוק איננו מושג, או לפחות לא רק מושג; הוא גם מקום. שומר הסף מספר לנו שתוכו של החוק סדור אולמות- אולמות ומופקד בידי שומרים, אבל איננו זוכים להציץ פנימה אל תוך החוק. כל מה שחושף בפנינו קפקא הוא השרוי לפני החוק.

ובכן, מה נמצא לפני החוק? יש שער, שומר, שרפרף, כפר. וגם אם אין כפר, הרי היה על האיש להגיע מהיכן שהוא אל החוק. מדוע הוא מגיע? על מנת להיכנס בשערי החוק.

אם החוק הוא מקום שניתן להיכנס אליו, אזי יש לו גבול. הוא תחום. אם כך יתכן כי ישנו מקום שאין בו חוק, מקום לא חוקי, מקום פרה-חוקי, לפני החוק. סיפורנו מתרחש, כך נדמה, באותו איזור לא חוקי. לא האיש ולא אנחנו נכנסים בשערי החוק. טרגדיה.

ומצד שני, איך יודע האיש לקום ולעזוב את הכפר וללכת אל החוק? ולא סתם ללכת, כמו אברם אבינו, עם צו 8 אלוהי בכיס. האיש מן הכפר מגיע אל החוק והוא מניח מאליו שהחוק צריך להיות פתוח "בפני כל אחד, בכל עת". במילים אחרות, ואנחנו נזדקק למילים אחרות על מנת לדמיין את מה שקפקא אינו כותב, כבר בכפר ידע האיש על החוק: שהוא קיים, שהוא ממוקם בנקודות ציון מסוימות, ויש לחוק חוק, והחוק של החוק אומר שהחוק צריך להיות פתוח בפני כל אחד, בכל עת.

– – –
– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

אילו ידע האיש על החוק ולא ידע החוק על האיש, דיינו. אבל מה מגלה שומר הסף לאיש מן הכפר?
"שום איש זולתך לא היה יכול לקבל רשות להיכנס לכאן, כי הכניסה הזאת נועדה רק לך, עכשיו אני הולך וסוגר אותה."

אם הכניסה נועדה מראש לאיש מן הכפר, הרי החוק יודע מראש על קיומו של האיש. החוק יודע שישנו כפר ובכפר איש, והחוק קורא לאיש, מפתה אותו בדברי-מתיקות: "כל אחד, בכל עת". ואני שואל אתכם, האם אפשר לומר על כפר שהחוק מונה את אנשיו וקריאת החיזור שלו "כל אחד, בכל עת" מהדהדת ושולפת אנשים מבתיהם והם עולים אליו לרגל, האם אפשר לומר על כפר זה שהוא לפני/ מחוץ לחוק?

החוק, אם כן, נמצא בכל מקום; לא שיש הרבה מקום – בסך הכול חוק וכפר והמרחק ביניהם – ובכל זאת, בכל מקום. אבל החוק מעמיד פנים שתחום השפעתו מצומצם בהרבה. החוק מחיל את עצמו על האזור הלא-חוקי מתוך שהוא מגדיר את גבולות האזור הלא-חוקי. ואולי נכון יותר לומר, קיומו של איזור לא-חוקי מגדיר מרחב מסוים ושמור, קודש-קודשים, של חוק. ומדוע שהחוק יעשה כזה דבר?

 

בודריאר עונה על השאלה הזו. ב"סימולקרה וסימולציה" הוא כותב שדיסנילנד מוצג כאתר דמיוני על מנת לשכנע אותנו כי שאר אמריקה ממשית. הוא משווה את דיסנילנד לבית הכלא, שהתפקיד הסימבולי שלו הוא לגרום לנו להדחיק את העובדה שהמבנה החברתי עצמו בנוי כמו כלא. שער החוק הקפקאי הוא מעין דיסנילנד או בית כלא שכזה, המניח לנו לחשוב שהחוק כבר כלוא ומתוחם, ואם החוק כלוא, אי אפשר שאנחנו כלואים בחוק.

מלבד זאת, יש לחשוב על המימד הטקסי שבדבר: שער החוק הוא מקום אקסקלוסיבי, מסתורי, שמור היטב. כשהמרחב אקסקלוסיבי, הזמן שלו הופך לזמן חגיגי: אי אפשר לחשוב על המקדש בלי הפסטיבל, ועל היריד בלי הקרנבל.

ואכן, יש אלמנט קרנבלי בחוק של "לפני החוק": החוק היומיומי מתחפש לזמן-מרחב חגיגי; חוק שהוא דראג-קווין ודרמה-קווין.

 

על כל פנים, האיש מן הכפר מגיע אל שער החוק, ושומר-הסף מונע ממנו כניסה. לא באופן מוחלט, אבל בוודאי לא עכשיו. אולי אחר-כך. ורק כדי לבסס את החוק של מערכת היחסים בין השומר והאיש, מזהיר השומר:

"אם זה מושך אותך כל-כך, נסה להיכנס בכל זאת, למרות האיסור שלי. אבל שים לב: אני חזק מאד. ואני אינני אלא אחרון השומרים. ובין אולם לאולם עומדים שומרי סף שכל אחד חזק מחברו. וכבר השומר השלישי מראהו קשה מנשוא אפילו לי."

הכניסה בשערי החוק, רומז השוער, פירושה צרות. והשומר עצמו עושה לאיש צרות, משום שהוא דוחה את כניסתו המיוחלת של האיש בשערי החוק. וגם האיש מצידו עושה צרות, מפציר ומשדל ומשחד, והשומר נשאר באדישותו. לבסוף, האיש מת מבלי שבא בשערי החוק.

– – –
– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

קל לפרש את "לפני החוק" כסיפור של החמצה, כרוניקה של כישלון. אבל אם אנחנו מאמינים לשומר שהכניסה לחוק היא צרה צרורה – והיא תמיד כזו משום שלא נמצאה שעה כשרה לחציית הסף – האם לא מדויק יותר לדבר על "לפני החוק" כסיפור הצלחה?
אחרי הכול, השומר עושה צרות לאיש מן הכפר, אבל רק כדי למנוע ממנו להיכנס לצרות גדולות עוד יותר. אלא שהקריאה הזו מחייבת אותנו לבחון מחדש את דמותו של השומר. אם השומר מגדיר את החוק וגם מונע מן האיש להיכנס בו, אם השומר מקדם את פני הצרה בעזרת צרות – או ההבטחה לצרות – משלו, האם יכול להיות שהוא איננו שומר עלוב, אלא הריבון בכבודו ובעצמו? האין הגדרתו של הריבון מי שהחוק מתיר לו להשהות את החוק – כלומר להגדיר מרחב שהוא מחוץ לחוק או לפני החוק? והאין זה הרגל של ריבונים להתלות תמיד באיזה כוח גדול יותר מהם, איזה שם שבשמו יש לשלוט, כמו "אלוהים", או "העם", או "החוק"?

אם הפרשנות שהצגתי עד כה – כי החוק נוכח בכל והשומר הוא למעשה הריבון – נכונה, אפשר בהחלט שהאיש מן הכפר קיבל בדיוק את מה שביקש: מערכת יחסים ארוכה, אינטימית ודקדקנית – עד רמת הפרעוש – בין האיש ובין הריבון.

ומה היא מערכת היחסים בין הריבון והנתין, אם לא החוק בעצמו? בפרפראזה על ג'ון לנון, החוק הוא מה שקורה לנו בזמן שאנחנו עסוקים בלתכנן תוכניות אחרות.
אלא שאז אי אפשר לקרוא את המילה האחרונה של הריבון, המשפט שחותם את הסיפור – "שום איש זולתך לא היה יכול לקבל רשות להיכנס לכאן, כי הכניסה הזאת נועדה רק לך, עכשיו אני הולך וסוגר אותה." – בטון הקנטרני של נבל ג'יימס-בונדי המגלה את תוכניתו המרושעת לגיבורנו התמים.

מהות היחסים בין הריבון והנתין היא הדחייה של הכניסה בשער החוק, והכניסה בשער החוק היא-היא היציאה האמיתית מחוץ לחוק, היכן שמתאגדות המסות האנונימיות של הלא-נתינים – הפליטים, השב"חים, העצורים המנהליים, מי שהריבון לא הקצה להם, או שלל, מהם, שער משלהם.

היות-נתין פירושה שהריבון דואג שלא תרד מהמכ"ם שלו, שתישאר קרוב-קרוב, ובתמורה הוא שומר אותך בתוך החוק. ורק כאשר האיש מן הכפר נוטה למות מניח לו הריבון ללכת. סגירת השער שנועד רק לך איננה מעשה אכזרי, אלא מעשה של חסד, מכת-חסד, אם תרצו. היא משחררת את הנתין מיחסיו עם הריבון, מודיעה לו שהחוב שולם במלואו, בדקות וימים ושנים, שאפשר לסגור את השער ואת הבסטה. לא, אין כאן קנטרנות. יש לקרוא את המילה האחרונה הזו בטון היבשושי של מכתב ממשלתי: הריני להודיעך, חתום כאן וכאן, בברכה. כמו במשל הקטן של וולטר בנימין בתזה הראשונה על ההיסטוריה, מי מסתתר מאחורי הזקן הטטרי ומעיל הפרווה של שומר הסף? פופטיץ. בסך הכל, פופטיץ.