גיליון 1 1, סתו 2008 נִגְזֶרֶת גיליון 2 2, חורף 2008 סָלוֹן גיליון 3 3, אביב 2009 סַף גיליון 4 4, קיץ 2009 מֶשֶׁק גיליון 5 5, סתו 2009 סֻכָּר גיליון 6 6, חורף 2010 פַּסְקול גיליון 7 7, קיץ 2010 לִילָדֵינוּ גיליון 8 8, קיץ 2011 מִשְׂחָק גיליון 9 9, אביב 2013 שֵׂיבָה גיליון 10 10, חורף 2015 נָּשִׁים גיליון 11 11, קיץ 2015 גְּבָרִים גיליון 12 12 סתו 2015 קרקס גיליון 15 15, סתו 2017 מחבואים גיליון 14 14, סתו 2016 מעברים גיליון 13 13 חורף 2016 יין ושיכר

עבות הבשר

הנשים עבות הבשר מתנמנמות באוהל, אחר קמות ורוחצות זו את שערה של זו בבצל החי.

מואיז מגלגל חבית עץ בחוץ וצורח ״רק חונים כאן, רק חונים״. הן צוחקות לו וקוראות: ״מואיז, כבר לילה, תרגע, אתה לא רואה ששקט? לא שומע כוכבים״. הוא מחוויר ומקלל אותן וחודר אל האוהל ואל בשרן, ובעיניים סתומות ולב חיוור, הוא צועק בהן חשכה, כי רק על גבן ימצא נחמה.

בחוץ השומר הישיש דופק בקופסת פח של הקרן: "שקט שם תרגעו, תנו למות בשקט" ומואיז נחרד ממנו ונחבא בפיסת ראש הדב שלו, וחורק את שיני הזהב, וסופר בהן את טבלת היאוש:  ״שהשמש לא תעשה רושם, שלא תשוויץ כאן מחר, רק ראש הבצל של החשכה יביא נחמה, האור הרי יבוא, אנחנו ניסע, להקה נודדת, רק אני ועבות הבשר, השומר הישיש והבצל. יש לנו את המסורת שלנו, מנהגים וכיבודים, יש לנו את הנוהג שלנו, היופי עם הצעקות והבצל, ואנחנו מתנים כאן חיים שלמים בחולות, והדיונות כאן חוזרות ומכסות עלינו, וגם כן, ראש הדב, כמובן, ובחניה הזו אולי טעינו קצת, אבל באמת, טפיחת שכם, וכבר מחר ניזרק לעולם הבא, ודור צעיר יקום בוקר וישתה קפה וישרת אחרים ויצחק. וגם אנחנו נצחק לעצמנו ונאמר כאילו עלומים. ויהיו לנו ההרגלים והחמודות תמיד להתפאר בהן, ואקח אותן לכאן ולכאן״.

והוא שב וחודר אליהן ועיניו סתומות וליבו שב ומחוויר, והוא צועק, הלהקה חנתה הלילה, חנתה, אולי, לשישים או שבעים שנה, ושב וחושב, מתכרבל בפיסת הדוב, נחבא בראשו, והן בוררות שערותיו וצוחקות עליו, ואין לו נחמה, ואין בו שקט, והוא חושב שהיה רוצה לישון בתוך התחת העצום שלהן, והן היו לו נחמה, למואיז, והוא שב וצועק חשכה, והן אומרות לו "מואיז, תרגע מה יש לך?" ומואיז לא יודע, כבר אין לו דמעות בשבילן, ומרוב מפתחות שכח את כל המנעולים. הוא רק בטוח שליבו החוויר והירח כבה, והנשים הדובות חובקות אותו, באוהל הצבעוני, ומחר קמים לעבוד ולשרת אחרים ואת בורא העולמות, ואין נחמה מלבד תחת החשכה, והרכות, ועובי הבשר והלחם, והנשים החולמות. הן אומרות לו: "מואיז מה קרה לך? למה אתה צועק?" והוא משיב: "כזה אני, לא יכול להירגע". והן מסתובבות והוא מצייר מפה על גבן, ועץ ושורשים ומוצא מקום ונרגע. "אתן רואות? מחר ניסע לכאן, ולכאן". והן צוחקות שכן יודעות שכבר אינן. רק מואיז עדיין כאן. והוא צועק חשכה.