גיליון 1 1, סתו 2008 נִגְזֶרֶת גיליון 2 2, חורף 2008 סָלוֹן גיליון 3 3, אביב 2009 סַף גיליון 4 4, קיץ 2009 מֶשֶׁק גיליון 5 5, סתו 2009 סֻכָּר גיליון 6 6, חורף 2010 פַּסְקול גיליון 7 7, קיץ 2010 לִילָדֵינוּ גיליון 8 8, קיץ 2011 מִשְׂחָק גיליון 9 9, אביב 2013 שֵׂיבָה גיליון 10 10, חורף 2015 נָּשִׁים גיליון 11 11, קיץ 2015 גְּבָרִים גיליון 12 12 סתו 2015 קרקס גיליון 15 15, סתו 2017 מחבואים גיליון 14 14, סתו 2016 מעברים גיליון 13 13 חורף 2016 יין ושיכר

סימון

סימון פקחה את עיניה כפי שפקחה אותן לראשונה לפני 43 שנה. אך עדיין, המפגש עם העולם היה כואב מדי עבורה. טראומטי. החמצן שוב נכנס בקושי רב לריאותיה, כפולש לאזור בלתי מוכר. אלימות האור הכתה בעפעפיה אשר היו רווים מוות עד לפני כדקה. רוח החיים ריחפה שוב על פני גופה, כחושך על פני תהום. היה זה עוד יום חדש של הבריאה שעמד מולה, עוד אפשרות נוסח סקרלט אוהרה להזדמנות מלאת אור והבטחה. היא קמה באחת ושכנעה עצמה כי היא חלק ממלאכת הבורא, מתוכנית בלתי ניתנת לפענוח, התיישבה על אדן המיטה לרגע, כדי שאותה הבחילה אשר מציפה אותה בפתאומיות רוטינית מוכרת לא תגיע גם היום. לשווא. היא כבר נכחה שם, אורבת בפינה, מחכה לבואו והבטחותיו של היום.
היא התרוממה, כנראה שגם היום תצטרך לארגן את עולמה. שמעתי דרך הקירות את המצית, כמשסעת באכזריות את השקט המערער שחיה בו תמיד. היא נטלה עיפרון ביד שמאל, ידעתי שהיא כותבת. חזרתי לחלום למענה.

אהבה גדולה לא יכולה להמשך יותר משלוש שנים. ההורמונים לא עומדים בזה. זה לא היה במקרה, תכננתי הכול. מעל לכל יעדיי האידיאליסטים, ידעתי שעליי להיות איתה, לחוש את חורי הסדין, את רגליה. עליה היה לחוש את גופי הכחוש הקר והמלוכלך. היא הייתה המין השני שלי, היא הייתה שלי בגלל גילי הצעיר, בגלל התמסרותי, בגלל אהבתי. ידעתי שהם שניהם אוהבים צעירות בפריחתן. אני אהבתי את ציפורניה האדומות, את שערה האסוף – שריד בורגני אחרון. אהבתי את הליכתה המתנדנדת מצד לצד. אהבתי להיות שם בין שניהם, בין כל המחברות, בין שתיים לארבע כשכתבו יחד, בין סיגריות, גאוֹנוּת ורעיונות.

סימון אמרה פעם שאת הדברים החשובים שיש לגיבוריה להגיד היא שמה בפיהם בשעה שהם במיטה ברגע אינטימי. מה יש בכך, בתנוחה מאוזנת זו הגורמת לדברים ולעולם להשתנות?
תנוחה המשגעת את בני האדם וגורמות לכל מועקות ליבם לצאת: לב, ריאות, גרון – כאב נורא התאפקתי לא לבכות.
סימון אמרה לי הערב שהיא אוהבת אותי, מדוע זה לא מספיק לי?

אני כל כך אוהבת לחיות במאוזן. למה רק למות ולהיקבר בתנוחה הזאת? נראה כי כל חיי ושהותי הממושכת במיטה היו לתרגול מייגע הממחיש מהו מוות. קליאופטרה שכבה במאוזן, כל נסיכות הודו נלקחו במאוזן על פיל, הבתולות הקדושות של הנצרות דווקא לא, אבל אלו מאז ומתמיד אהבו לסבול למען כל החוטאים החיים עלי אדמות.

שנים ביליתי במיטה, רחם אם, לא תמיד ערומה, לא תמיד נקייה וטהורה כפי שראיתי אותה ביום קבורתה.
אני מתגעגעת אליך, לריח הטבק החריף באצבעותיך המתערבב עם כתמי הדיו אשר חדרו לציפורניך. מתגעגעת לרעש האינסופי של כתיבתך בלילות. אני מתגעגעת לשקט שהציף את הבית שעה שמחשבותיך קדחו וסערת רעיונות התחוללה בתוכי.
נוודת בעיר שחורה לבנה, בעולם אילם, חיוורת ברחובות פריז, שוקלת ברצינות תהומית לצוף במאוזן בסיין בדרך אליך.

אני חוזרת לדירתך, סימון. מתפשטת וחוזרת לחיות במאוזן. מצפה למתנות, להבל פיך בבקרים, לתחתוני כותנה מחוררים. ריח הזיעה והשתן. החייאת נשמתך בכל יקיצה מאז שנקברת לצידו.
שם בגינה, יונים נחות על כתפך, מונומנט שלי, חיי שלי, שותקת במבט חכם מעבר לפינה.