משה מירסקי, משכן לאמנות עין חרוד בציורים הלבנים של משה מירסקי הדימוי על הבד מסתמן כמו מעצמו, ללא נזילות ושכבות צבע, לכאורה נעדר מאמץ, בדומה לרישום במחברת לבנה פתוחה על שולחן. מירסקי מצייר במכחול על הבד הלבן המונח על הקרקע. הבד אינו מחברת, המכחול אינו עיפרון, ואין אופי יומני לרישום בציור, שנראה כמו קרעי תבנית חוזרת המבליחה על הבד, אחוזה ברקע חלבי עמום המכסה על שאריות דימויים מחוקים.
מרחב הדימויים בסדרה מתכתב עם טבע מבוית הקושר בין דימויי "החצר", מחוז המפלט של הילד, לקלישאה של נוף "ישראלי" עטור גבעות נמוכות, תבנית של שייכות מקומית מוכללת. בציור מככב עולם חי שנעדר ממנו מקסם של טבע פראי מאיים, חצר ללא תן או שועל או נמר, אך אין גם אינטימיות בוטחת של בית, חתול מתכרבל או כלב שומר בחצר. בציור חוזר אותו דימוי של טבע "תמים", "אוניברסלי", המתוּוך לילד כשהוא חף מהקשר: במבי, סייח, דוכיפת וברווז.
דימוי של נוף מקומי מרחף ברקע, שורת גבעות כרוח רפאים של שיר מסביב למדורה, "גבעות שייך אברק" למשל (בציורים מוקדמים מ-1985, צייר מירסקי חיילים במנוחה, ציור על בד רחב מידות שהקדים לאתגר אלבומי ניצחון). אולי זהו צלו של מוסר השכל, שגוף סיפורו כבר אבד ונשכח לבלי-שוב.
דימוי החיה, עולם מבוית שאליו נמלט הילד, הוא מרחב של נתק ודרך לקשר עוקף-אדם: בחיה צריך למשל, לטפל, להחליף מים לדגים בצנצנת. ברישום המהלך על גבול דק שבין הדרכה למגדל לבין איחוי סיזיפי של קרעי זיכרון שאבד, עולה אפשרות שאכן ניתן בציור לשחזר חלום שנגוז, או אולי לסמן אחרית עגומה לתחילתו של קשר, שלא שרד את החלפת המים.
בציורים נוספים, עוקבת פעילותו של הילד המכונס בעצמו, מטאטא, אוחז במגב וסמרטוט אחר שורת מטלות שאינן פורצות את מובלעות עולמו. ילד שוכב על בטנו ומכוון בריכוז למטרה כשבידו רובה עשוי ענף-עץ עירום מבדיו ועליו, סדרת ציורים של גדמי עץ כרותים בשורה ארוכה, חזרה על דימוי, הסטה ומחיקה. התנועה בדימוי החוזר ונמחק, בדומה לסרטי אנימציה, מחזקת תחושה שהדימוי הוא יתום מהקשר, דימוי שהוא מעין "העברה" המשכפלת את עצמה כמו שיבה נצחית שאין לה מקור מכונן.
גם אם הדימוי אינו אלא נגזרת קלישאית מתגלגלת, לא אבדה הרגישות העצבית, המכוונת האזנה לתדר שאין בו וידוי יומני, אין בו אבא ואין בו אמא ואין בו סיפור. בכל-זאת, היסוד הפרטי אחוז בו ללא מוצא בשוליה הזניחים של תודעה וזיכרון קולקטיבי, מבליח שברירי להרף עין ברקע חלבי עמום של סימני מחיקה, הלוט עדיין רמז לפשר שבלעדיו אי-אפשר.
– גליה בר אור
