גיליון 1 1, סתו 2008 נִגְזֶרֶת גיליון 2 2, חורף 2008 סָלוֹן גיליון 3 3, אביב 2009 סַף גיליון 4 4, קיץ 2009 מֶשֶׁק גיליון 5 5, סתו 2009 סֻכָּר גיליון 6 6, חורף 2010 פַּסְקול גיליון 7 7, קיץ 2010 לִילָדֵינוּ גיליון 8 8, קיץ 2011 מִשְׂחָק גיליון 9 9, אביב 2013 שֵׂיבָה גיליון 10 10, חורף 2015 נָּשִׁים גיליון 11 11, קיץ 2015 גְּבָרִים גיליון 12 12 סתו 2015 קרקס גיליון 15 15, סתו 2017 מחבואים גיליון 14 14, סתו 2016 מעברים גיליון 13 13 חורף 2016 יין ושיכר

מות מילו

התבוננות / פטיה פתאח

בד זה הוא מאותן התמונות שצריכות מולן כורסא, כדי לאפשר לצופה תנאים נאותים למסע ההתבוננות הצפוי לו. הציור מתאר דמות גברית השרועה, ככל הנראה, על גבי מיטתה והנתקפת על ידי אריה. העירום, המבוצע באותה הפלטה הבהירה של המצעים, איננו אחיד בייצוגו והופך באיזור הבטן והחזה לביעבוע מופשט של ענני-בשר צבעוניים. הבעת הדמות פעורת הפה והמגלגלת עיניים עומדת בין הסבל להתענגות, כשם שהגרוטסקה של התמונה בכללותה מכפילה, כמו בסיוטנו הכמוסים, את האימה באיווליות. האמביוולנטיות הזו מחוזקת, בין היתר, על ידי הספירלות הירקרקות המסתלסלות סביב המעמד האלים במעין סרפנטין קרנבלי – אחת ההחלטות הקישוטיות המפרות את טבעו הרפרזנטטיבי של הציור. האריה, המקיף את קורבנו והתוקף אותו מאחור, דווקא במוקד עניינינו הנרטיבי בתמונה, היכן ששיניו אמורות להנעץ בבשרו של מילו, הופך לגיבוב גושי של משיכות מכחול כהות. אם אכן היחס בין הדמות לרקע הוא אחד האלמנטים הציוריים המעסיקים ביותר את עלמה יצחקי (בטקסט המלווה את תערוכתה בסדנאות האמנים, שבה התמונה הוצגה, היא מצהירה שהציור תלוי באפשרות ההבחנה ביניהם), כאן הוא צריך להתנסח במושגים נרטיביים כשלעצמם: הרקע טורף את הדמות.

ספק אם גם הצופה הבקיא בתולדות יוון העתיקה יקל לשלוף מנבכי זכורונו את סיפור האתלט האגדי מהמאה ה-6 לפנה"ס, מילו מקרוטון, שנטרף על ידי אריה לאחר שנלכד תחת גזע אלון. שם הציור, המתיחס לנרטיב איזוטרי שמעולם לא היה בעל חשיבות כלשהי בתולדות האמנות, אף שזכה לכמה יצוגים, יותר מהיותו הבהרה של תוכן התמונה מהווה זעקה על הבעיה הדוחקת של מציאת התמה. אם האיזכור המיתולוגי הזה, הוא דבר מה שהאימפקט הרגשי והאסתטי של התמונה מאפשר להתעלם ממנו בקלות, הרי שההשענות הבולטת של האימפקט הזה עצמו על המסורת האמנותית היא דבר מה שדורש דיוק. הפנייה אל הציור הנרטיבי נשענת אצל עלמה יצחקי – ולא במקרה – לא על ציור הרנסנס בשיאו או, נאמר, על תור הזהב של הבארוק ההולנדי, אלא על הציור המניירסטי – הציור הפיורנטיני הפוסט-רפאליטי של המאה ה-16. בזרם זה, מכונת הייצוג הציורי, שאפשרה לתאר באופן ריאליסטי דמות אנושית בחלל תלת מימדי (הישגו הגדול של הרנסנס), זוכה לראשונה לפרובלמטיזציה ומולידה דימויים מעוותים ואקסטרווגנטיים. אך ל"מילו" יש גם רפרנס ישיר – הציור מבוסס על רישום של פונטורמו (Pontormo) – "השחקן הבועט", שבוצע כנראה בסוף שנות ה-30 של המאה ה-16. יש לאמר שהשימוש בסקיצה של פונטורמו אינו בדיוק ציטוט. מדובר במהלך חצוף בהרבה – יצחקי משתמשת בה כמו שצייר יכול להשתמש בסקיצה משל עצמו – לפרוע את הפוטנציאל ההבעתי שלה בציור שמן.

"מות מילו" הוא ללא ספק אבן דרך במגמה שמייחדת את עבודתה של עלמה יצחקי – החיפוש אחר "הציור הגדול" במובנו הישן והטוב, זה שבו הדימוי והמדיום אינם (רק) נלחמים זה בזה, אלא מאפשרים זה לזה להיות. החיפוש אחר "הציור הגדול", בימינו, הוא חיפוש הציור אחר הנושא – דימוי שיצדיק את קיום הציור בכך שעצמו לא יצריך הצדקה מלבד היותו מצוייר. הציור קורא לדימוי לבוא, אך אם תענה הקריאה, הדימוי יופיע בפני הצופה כזה שעורר את כוחות הציור להרתם להגשמתו.