גיליון 1 1, סתו 2008 נִגְזֶרֶת גיליון 2 2, חורף 2008 סָלוֹן גיליון 3 3, אביב 2009 סַף גיליון 4 4, קיץ 2009 מֶשֶׁק גיליון 5 5, סתו 2009 סֻכָּר גיליון 6 6, חורף 2010 פַּסְקול גיליון 7 7, קיץ 2010 לִילָדֵינוּ גיליון 8 8, קיץ 2011 מִשְׂחָק גיליון 9 9, אביב 2013 שֵׂיבָה גיליון 10 10, חורף 2015 נָּשִׁים גיליון 11 11, קיץ 2015 גְּבָרִים גיליון 12 12 סתו 2015 קרקס גיליון 13 13 חורף 2016 יין ושיכר גיליון 14 14, סתו 2016 מעברים גיליון 15 15, סתו 2017 מחבואים גיליון 16 16, קיץ 2020 קַיִץ זֶה

לפני שמתים חיים

מה שמטריד במוות זה לא מה שהולך, אלא מה שנשאר. מה שנשאר ממך, בלעדיך. שלם יותר היה המוות ומשאיר אחריו פחות מבוכה מושגית, אילו היה הגוף מתנמס, נשפך ומתאייד ברגע המוות.

כל מה שאנו יודעים על המוות, היא רק התמונה. אותה תמונה מזכרון ילדות ראשון של לוויה, מות בן משפחה. כל מה שאנו יודעים על המוות במפגש ראשון איתו, הוא הבושה, חוסר האונים, הפסיביות, הכניעה, של החבילה העטופה והמוטלת לפנינו של המת, עד כדי ביטול מוחלט ורווי דמעות של הסובבים את נוכחותו.
אחר כך, מתוך עדויות מצטברות, אנו מבינים שאין מוות, אלא יש חיים בתוך מסגרת זמן. לפני שמתים חיים. וזהו.

יש מוות ועוד איך שיש מוות. מוות זו המבוכה המושגית הקשה מאוד להכלה, של זיווג פני המת עם היותו ועם אינו.
הנה, העבר שב לתחייה, הפה הזה אפילו דיבר את שפתי, האיש הזה ידוע לי מסיפורים ולראשונה רואה את פניו כשהוא כבר קרוי מת. פתאום חי פה המוות. את השומרים על גופו אני לא ממש רואה, כי אני יודע שכבר מתו מזמן ואת "ארלוזורוב" אני רואה משום הזעזוע שהוא מת. אין המוות יכול לבוא על תמונת המת, אבל המוות כבר בא מזמן על תמונת החיים ולכן הם לא נחקקים בי.
ותראו את תנוחת פני האלמנה, למרות הכאב, הפחד והאהבה האפשריים, הראש נופל על הגוף בהתמסרות סקרנית ופלאית לזיווג פני המת עם היותו ואינו.
(אני מתארח אצל דדה דה לרונטה. מתוך 'המוות המושלם, הזמן לפני שנולדנו')