גיליון 1 1, סתו 2008 נִגְזֶרֶת גיליון 2 2, חורף 2008 סָלוֹן גיליון 3 3, אביב 2009 סַף גיליון 4 4, קיץ 2009 מֶשֶׁק גיליון 5 5, סתו 2009 סֻכָּר גיליון 6 6, חורף 2010 פַּסְקול גיליון 7 7, קיץ 2010 לִילָדֵינוּ גיליון 8 8, קיץ 2011 מִשְׂחָק גיליון 9 9, אביב 2013 שֵׂיבָה גיליון 10 10, חורף 2015 נָּשִׁים גיליון 11 11, קיץ 2015 גְּבָרִים גיליון 12 12 סתו 2015 קרקס גיליון 15 15, סתו 2017 מחבואים גיליון 14 14, סתו 2016 מעברים גיליון 13 13 חורף 2016 יין ושיכר

לואיזיכן

לואיזיכן שומעת ואגנר.
לואיזיכן שומעת גם ריכארד שטראוס.
לואיזיכן נוסעת לגרמניה בכל שנה, רק תנסו לעצור אותה.
לואיזיכן נהגה (כשעוד יכלה) ב B.M.W 342 – סדרה שתיים.
B.M.W היא מכונית טובה לכול הדעות.
על זרועה של לואיזיכן מוטבע המספר 7341265.
אחותה אלזה מתה משחפת במחנה.
הוריה נרצחו לנגד עיניה בידי שלושה איכרים גרמנים שבועיים אחרי השחרור כשעשו את דרכם ממאידנק לברלין.
חיילים אמריקאים תפסו את הרוצחים.
לואיזיכן ביקשה להוציא אותם להורג. ביקשה וקיבלה.
היא ירתה לכול אחד כדור אחד במצח.

בתאריך 10.6.65 תבעה לואיזיכן את הרפובליקה הפדרלית של גרמניה. תבעה וקיבלה. היא זכתה מחדש בדירת הוריה, וקיבלה פיצוי נומינלי עבור מפעל לבגדי נשים שהיה להוריה בבון.
עתה יש לה דירה רחבת ידיים ברחוב אונטר דן לינדן בברלין.
לואיזיכן מקבלת רנטה נדיבה ממשלת גרמניה. בשנת 1973 בקשה לואיזיכן תוספת של עשרים ושניים אחוזים וקיבלה.
בכספים שהיא מקבלת היא נוסעת לגרמניה פעמיים בשנה, בסוף יולי ובתחילת מאי. בכל פעם היא שוהה כשלושה שבועות.
לואיזיכן היא אלמנה בת 88.
ללואיזיכן יש ארבעה ילדים, שלושה בנים ובת.
יש לה שישה נכדים, לכולם היא מסדרת אזרחות גרמנית.
שיהיה לכם לאן לברוח אמרה.
הילדים אומרים לנו אין צורך אנחנו לא בורחים לשום מקום.
לואיזיכן אומרת מצידי זה בסדר.
להישאר זה לא טוב ולא רע.

הילדים לא רוצים לנסוע לגרמניה.
הם שואלים
את אוהבת גרמנים?

היא מסבירה
דוגמא
לואיזיכן לא אוהבת אוכמניות.
לואיזיכן לא שונאת אוכמניות.
לואיזיכן לא אוכלת אוכמניות.
היא אומרת: אוכמניות הן אוכמניות.

לואיזיכן לא אוהבת גרמנים.
לואיזיכן לא שונאת גרמנים.
גרמנים הם גרמנים.

הנכדים פוחדים לנסוע לגרמניה.
לואיזיכן אומרת
החיידקים הרגו את דודה אלזה.
החיידקים לא טובים ולא רעים.
חיידקים הם חיידקים.

הגרמנים הרגו את סבא ארנסט.
הגרמנים לא טובים ולא רעים.
גרמנים הם גרמנים.

הילדים נוסעים לגרמניה וחוזרים מלאי רשמים.
שמענו ואגנר עם פון קאריאן.
מוסיקה היא לא טובה ולא רעה.
בעיתונים כתבו
פון קאריאן ככה ככה, לא טוב, אבל לא רע.
היינו גם בקרקס באלכסנדרפלאץ.
בקרקס יש אוהל צבעוני גדול ובמה עגולה.
אנחנו הראשונים בתור.
אבל מאבדים את הסבלנות.
סבתא אומרת כבר עמדתי בתור הרבה פעמים, אני יכולה לעמוד כך לנצח.

הקופאי הזקן אומר לסבתא בגרמנית
בקרקס הזה אין חיות.
אסור להתעלל בחיות.
יש שלושה גמדים טורקים.
סבתא אומרת לנו בעברית
כאן אין חיות.
יש שלושה גמדים טורקים.
גמדים זה לא טוב ולא רע.
אנחנו מתפלאים
כאן? בגרמניה? אין חיות!?
סבתא מושכת בכתפיה.
לא יודעת, ככה אומרים.

הקופאי הזקן אומר לסבתא בגרמנית
כאן אין תזמורת. זה יקר תזמורת. יש פסקול.
סבתא אומרת לנו בעברית
כאן אין תזמורת, יש פסקול.
פסקול זה לא רע.

הקופאי הזקן אומר לסבתא בגרמנית
מספרי הכיסאות שלכם הם 1,2,3,4,5,6.
בבקשה שכל אחד ישב במקומו.
הוא מסביר לנו לאט כאילו שאנחנו מבינים.
אדון מספר אחד, ליד אדון מספר שניים, ליד גברת צעירה מספר שלוש, וכן הלאה…
לך גברת יש כיסא בחינם, כיסא מספר 7.
סבתא צוהלת – אלה מספרי המזל שלי.
היא אומרת ומראה לקופאי הזקן את המספר שמקועקע לך על הזרוע.
הקופאי הזקן מחייך חיוך עקום של כאב שיניים ואומר.
יש לך באמת מזל גברת.

בקרקס הגרמני חם. חם מאוד.
גברת מספר 39 אומרת לסבתא
חם, ממש מחניק פה, אי אפשר לנשום, אפשר למות, ויש פה ילדים.
סבתא אומרת לה
נכון, מחניק, באמת אפשר למות פה, ועוד ילדים, אבל תמיד היה פה ככה.

בקרקס הגרמני יש פסקול.
פסקול זה כאילו תזמורת, יש בו כאילו כלי נשיפה, כאילו כלי מיתר וכאילו כלי הקשה.
בהופעה יש להטוטנים, אקרובטים, קוסם שחותך לשניים, בולע אש, בולע חרבות ולועס זכוכיות.
בסוף ההופעה יש הצגה.

בהצגה יש אדון גרמני שמן ושלושה גמדים טורקים עם שפם גדול ומסולסל.

האדון הגרמני הוא כאילו אדון גרמני רשע.
שלושה גמדים טורקים הם כאילו שלושה כלבלבים טיפשים, מתוקים.
ההצגה מתחילה.

מערכה ראשונה.

האדון הגרמני השמן ישן, נוחר. כלבלב מספר אחד מנפנף מעל לראשו במניפה.
זבוב נח על לחיו של האדון הגרמני.
כלבלב מספר אחד הורג את הזבוב במכה אחת.
האדון הגרמני מתעורר, כועס. הוא מלטף את הלחי הכואבת, וכולנו צוחקים.
האדון הגרמני בועט לו באחוריים ומעיף אותו עד לקצה הבמה.
הפסקול נובח בעצב, ואנחנו מוחאים כפיים.

מערכה שנייה.

האדון הגרמני יושב בכורסה, אוכל נקניקיה ושותה כוס בירה.
כלבלב מספר שניים מלקק לו את כפות הרגליים.
האדון הגרמני מצחקק מרוב עונג.
כלבלב מספר שניים נושך לו בטעות את האצבעות.
האדון הגרמני מתקפל מרוב כאב.
הבירה נשפכת, הנקניקייה נופלת ומתגלגלת על הרצפה.
האדון הגרמני כועס. הוא בועט לכלבלב מספר שניים באחוריו ומעיף אותו לקצה הבמה.
הפסקול נובח בעצב, ואנחנו מוחאים כפיים.

מערכה שלישית.

האדון הגרמני מחפש את הנקניקייה על הרצפה.
לאדון הגרמני בטן גדולה שמפריעה לו להתכופף.
עכשיו הוא אדום וקשה לו לנשום.
כלבלב מספר שלוש מוצא את הנקניקייה ובולע אותה.
האדון הגרמני כועס מאוד מאוד. הוא תופס את כלבלב שלוש ברגליים ומנער אותו.
הנקניקייה לא יוצאת.
האדון הגרמני בועט לכלב מספר שלוש באחוריו ומעיף אותו לקצה הבמה.
הפסקול נובח ואנחנו מוחאים כפיים.

בסוף ההצגה כולם עומדים ומשתחווים לנו.
ביציאה גברת מספר 45 אומרת לסבתא
הנביחות האלה פשוט נוראיות, אני כל כך רגישה לכלבים שלא יכולתי לסבול את זה.
סבתא אומרת לה
נכון מזל שזה היה פסקול.