גיליון 1 1, סתו 2008 נִגְזֶרֶת גיליון 2 2, חורף 2008 סָלוֹן גיליון 3 3, אביב 2009 סַף גיליון 4 4, קיץ 2009 מֶשֶׁק גיליון 5 5, סתו 2009 סֻכָּר גיליון 6 6, חורף 2010 פַּסְקול גיליון 7 7, קיץ 2010 לִילָדֵינוּ גיליון 8 8, קיץ 2011 מִשְׂחָק גיליון 9 9, אביב 2013 שֵׂיבָה גיליון 10 10, חורף 2015 נָּשִׁים גיליון 11 11, קיץ 2015 גְּבָרִים גיליון 12 12 סתו 2015 קרקס גיליון 15 15, סתו 2017 מחבואים גיליון 14 14, סתו 2016 מעברים גיליון 13 13 חורף 2016 יין ושיכר

לאורה

פרק מתוך הרומן "לאורה" הוצאת מודן 2009, המגולל קורותיה של נערה כבת חמש עשרה החיה בעיר הנמל מיסורטה שבלוב הקולוניאלית, הנתונה תחת הכיבוש האיטלקי ערב מלחמת העולם השנייה. לאורה היא בת למשפחה דתית מסורתית המתאהבת בלורנצו ,חיל איטלקי והרה לו. הרומן מתאר את נסיבות חייה של לאורה הילדה הפשוטה והתמימה במשך תשעת חודשי הריונה, בהם היא נאלצת להתמודד עם יחסה המשפיל והמכאיב של אימה, העלמותו של אהובה ומחלתו הקשה של סבה העיוור, הדמות היחידה התומכת ומלווה אותה משחקיה של לאורה בעלת הדמיון העשיר מצילים אותה מהנפילה אל תוך הייאוש ואובדן התקווה.
ספור המסגרת הוא אמנם ספור אהבה אסורה, אבל הספור האמיתי הוא ספור על אומץ לבה אמונתה והישרדותה של לאורה בתוך עולם מנוכר שאין לה בו הרבה סיכויים.
הלשון מותאמת ללאורה, שלא למדה בבית הספר והיא לשון מרובדת שזורה במילים לוביות ואיטלקיות.
הספר זכה במקום הראשון בפרס עירית חולון לספרות יפה (פרס קוגל) לשנת 2011

המשחקים של לאורי

מנואל לא עזב את אימא עד שהביאה את הרופא האיטלקי לבית שלנו, אבל הרופא לא נתן לסבא שום תרופה. "זאת מחלה של זקנים, סיניורה," ככה אמר לאימא כשגמר לדפוק לו על הגב ועל החזה.
"אין מה לעשות. רק אם יש חום תקראו לי. בינתיים תמשיכו לטפל בו ולשמור עליו שלא יעשה שטויות."
"זה הכול, דּוֹטוֹרֶה?!" מנואל קפץ.
והרופא רק מחייך לו בשקט ואומר: "אני יודע את העבודה שלי, צִ'יקוֹ. ואתה – אתה לא יותר מדי צעיר בשביל זה, הא?"
ואני מסתכלת על מנואל ויודעת שהוא לא כל כך צעיר בשביל כלום, איך נתן לאימא את כל החסכונות שלו בשביל הרופא, ואיך רץ בתוך הגשם והבוץ לחפש את הבית שלו, והחומוס שהוא מוכר לילדים, אפילו אלה ששכח בתוך הקערה מטפסים כבר על הקירות של המטבח שלנו ומקשטים אותם בירוק… ואיך הוא מלווה עכשיו את הרופא עד לשער ולוחץ לו את היד. מה הדּוֹטוֹרֶה הזה יודע בכלל, מנואל כבר ממזמן תפס את המקום של הגבר בבית הזה שכל הגברים שלו נעלמו בבת אחת, כמו קללה.
וככה עוברים להם הימים שלנו, בין צעקות ובכי ותפילות שקטות של סבא על יד החלון לבין הדפיקות שלי על הזינגר והדפיקות של הגשם על החלון, כמו אבנים.
לא כמו ציפורים עברו להם הימים. כמו צב, שכל צעד שלו כאילו חופר באדמה, והבית שמעליו נורא כבד, ואם הוא רוצה להיכנס לתוכו, אין לו מקום שמה, ואיך יהיה לו אם הראש שלו כל כך התנפח מרוב מחשבות ודאגות, הא?
אז ככה עברו להם הימים. לפעמים הייתי פותחת חלון ורואה עננים קלים ולבנים, כמו צמר של כבשה, והייתי אומרת: אין דבר, לאורי, עוד מעט רַבִּיע, אביב, אבל אז הייתי פתאום נזכרת בתוכנית של אימא, שמה במדבר, והייתי סוגרת מהר את הווילון, לא רוצה לראות כלום.
אבל אי אפשר לסגור את הלב במפתח, שלא ייכנס בו קצת אור…
אז מהשאריות של הבד בסינורים של אימא הייתי תופרת חולצות ומכנסיים קטנים, כמו של בובות. לפעמים הייתי צריכה לחבר כמה חתיכות ביחד בשביל הגב והרגליים. את הבגדים האלה הייתי תופרת מאוחר בלילה, שאף אחד לא יראה. ואחר כך שמתי מתחת למזרון שלי, בצד של הכרית, איפה שהספר הלבן של סבא.
וכשלא הייתי תופרת את הבגדים האלו הייתי ממציאה כל מיני משחקים, לא בשביל להעביר את הזמן, רק בשביל שהזמן יעבור בי לא כמו אוויר בצינור ריק. כמו מים שיעבור בי, כמו עג'ג'ייה של חול צהוב, שיסתובב ויסתובב בתוכי כמו במדבר עם אבא, עד שאני ייפול מעולפת ושיכורה. כמו שמה בדיונות עם לורנצו, כשהגוף מכוסה בחול ורק הראש מציץ, מסתכל בשמש, ככה אני רוצה.
משחק ראשון:
בין בעיטה לבעיטה של התינוק בבטן שלי הייתי אומרת את השם שלו, ככה:
בעיטה
– לורנצו…
בעיטה
– לורנצו…
וכשהבטן שלי זזה כולה לצד אחד הייתי אומרת את השם שלו הרבה פעמים, פעם אחרי פעם – בריצה, אולי יבוא. זה משחק מצחיק, אני יודעת, אבל דווקא הצחוק מזכיר לי אותו.
את המשחק הזה העתקתי מהסידור פרחים שהייתי עושה לכבוד שבת וחג, כשאבא היה חי. כשלא היו מספיק פרחים בגינה הבאתי קצת קוצים, ובין כל קוץ או שניים הכנסתי פרח לקישוט. לא שהתינוק שלי הוא קוץ חס וחלילה, דווקא הוא הפרח, השושנה בין החוחים, כמו שסבא היה אומר.
משחק שני:
לפעמים בערב, כשהשמש אדומה כמו אש, רוצה ליפול לים, הייתי יושבת שמה על יד הבאר, ועל האדמה הרטובה ציירתי שני מגן דוד, אחד על השני. ומסביב להם במעגלים רשמתי את השם שלו, אות-אות, בכוונה, כמו בתפילה:
הנה הלמ"ד כמו לב, והנה הווי"ו כמו ויקרא, והנה הרי"ש כמו ראש, והנה הנו"ן כמו נר, והנה הצד"י כמו ציפור, ואולי כמו צל, והנה עוד וי"ו, כמו ורד, שזה שושנה…
אפילו שאני מכירה את האותיות בעל פה, אני עוד רגילה מהעטרייה של סבא לזכור על ידם שמות, בלי שום כוונה מיוחדת, כמו שהייתי ילדה קטנה.
משחק שלישי:
יש לי מטפחת ישנה ירוקה, מלאה קשירות קשות, שבה אני סופרת את הזמן שעובר, ויש לי גם מטפחת ורודה בשביל המחשבות הרעות. פעם סבא אמר לי שלמחשבות יש כוח: מחשבות טובות עושות טוב ומחשבות רעות עושות רע, "שסוף מעשה במחשבה תחילה", ככה אמר. "תחשבי טוב, לאורי, לפני שאת עושה משהו." ואני – הרבה מחשבות טובות היו לי, באמת, וכלום לא עזר.
אז במשחק הזה שלי הייתי עושה ההפך. איך? הייתי מנקה את הראש שלי מהמחשבות הרעות, לוקחת אותם שמה על יד החבלים של הכביסה, באמצע הצהריים, אפילו שהשמש של החורף קצת קרה ויש לה שיניים. הייתי באה לשם וחושבת בכוונה את כל המחשבות הרעות, ועל כל מחשבה רעה – קשירה, שלא יברחו. כל יום קצת, שאם הייתי מביאה לשם את כל המחשבות של כל השבוע, אפילו סדין שלם לא היה מספיק לי, בחיי. וככה הייתי אומרת:
כמה החיים קשים!
– קשירה…
בא לי למות!
– קשירה…
הבית הזה נמאס!
– קשירה…
למה סבא עזב אותי לבד?
– קשירה…
הלוואי שאימא תישאר במדבר לתמיד!
– קשירה…
הלוואי שאף פעם לא יבוא האביב!
– קשירה…
לפעמים שתי מחשבות היו באות ביחד, ואיתם קללה ארוכה, אז הייתי קושרת שלוש קשירות בבת אחת. הרבה פעמים זה על אימא ואפילו על לורנצו, ואני לא רוצה להגיד אותם, מהבושה.
כשהמטפחת הייתה נגמרת הייתי מתקרבת לחבלים בשקט-בשקט ותולה אותה בשמש על החבל האחרון, ומתחילה מטפחת חדשה. מאוחר בלילה הייתי מורידה אותה וקוברת בחול. על האדמה הזאת בטח יגדלו רק קוצים, אני חושבת, וטוב שרק שמה…
לפעמים המשחקים עוזרים ולפעמים –לא, כמה מטפחות אני יכולה לבזבז על המחשבות הרעות שלי?
וגם השם שלו, שאני אומרת בין בעיטה לבעיטה כמו סידור פרחים, לא תמיד עושה לי טוב לפעמים הוא שורף כמו נַאר, כמו אש, בחיי.
ולפעמים משהו מחריב את המשחקים, כמו שקרה לרפאלי כשסבא צעק ובכה, והוא רץ מהר-מהר להביא את השם שלו שכתבתי פעם על נייר, ונתן לסבא, אבל סבא דחף אותו וקרע את הנייר. הבכי של סבא החריב את השמחה של רפאלי. ככה זה לפעמים.
אז בלילה, לפני שאני סוגרת את העיניים, אני מתפללת לאלוהים שייתן לי משהו, לא יודעת מה, שאי אפשר להחריב, שלא יהפוך פתאום את החיים מרעים לטובים, רק יעשה אותם יותר קלים. זה אפשר, לא? נגיד אם הם שוקלים שני קילו – שיהיו לפחות רק חצי קילו או קילו.
סבא תמיד היה אומר שבחיים שלנו קורים ניסים, לא כמו קריעת ים סוף או כד השמן שנשאר שמונה ימים במקדש, לא כאלו, רק ניסים קטנים שלא חושבים בהתחלה שהם ניסים בכלל. למשל אם אני חושבת על מישהו והוא פתאום מגיע, או אם חשבתי שנגמר כל הבצל בבית ואין לי מה לשים במרק, ופתאום אני מוצאת בצל אחד קטן שמתחבא במגירה ומחכה רק לי.
"גם זה נס," סבא היה אומר, ואני הייתי עונה לו: "זה סתם מקרה, סבא, זה לא ממש נס."
ואז היה עונה לי: "בעולם אין סתם מקרים, לאורי, גם המילה מקרה פירושה: מה' קרה. אם תהפכי את האותיות שלה תראי שככה זה, או אם תרצי תוכלי למצוא בה גם ה' רקם, זאת התוכנית של אלוהים, בתי. ואם תקראי את ה'נס' בפַתָּח ולא בצֵירֶה תראי שהוא בורח…"
"רק בא וכבר בורח, סבא?" הייתי מרגיזה אותו.
"בורח כשלא מאמינים בו, לאורי!" סבא היה כועס.
אם אימא הייתה שומעת אותו בטח הייתה עונה לו: בסוף, אבא, כל הדברים הטובים בורחים, עם נס או בלי נס… ואני הייתי מסכימה איתה קצת.
ואם הייתי מספרת לסבא על כל המשחקים שהמצאתי, בטח היה אומר לי:
די עם המשחקים האלה, לאורי, את כבר לא ילדה קטנה. תבקשי מאלוהים ניסים קטנים ותפתחי את העיניים בשביל לראות אותם.
ואני מבקשת ממנו בלילה, לפני שאני הולכת לישון, שיפתח לי את העיניים להרגיש בניסים שלו, שסבא אומר עליהם שהם "הנגיעה הרכה של אלוהים בכתף שלנו, אפילו שמה בחושך, כשאנחנו למשל מסדרים בגדים בארון וחושבים שאנחנו לגמרי לבד."
אז אני מתפללת בחושך עכשיו ואומרת לו: "שמע ישראל… תשמע גם אותי, תיגע בי קצת."
והוא נגע בי… בחיי שנגע! זה היה בלילה אחד, כשהגשם דפק חזק בחלונות, ובשמיים השחורים מעננים התפוצצו הרבה רעמים. האש בעששית זזה לכל הצדדים, והצל שלה רעד על הקירות. כל כך פחדתי וכיסיתי את הראש בשמיכה. סגרתי את העיניים חזק-חזק וניסיתי לישון, אבל גם הוא התחיל פתאום לבעוט מבפנים והפריע לי. התהפכתי מצד לצד, אבל כל צד היה יותר קשה מהשני, כאילו ישנתי על אבנים.
גם האש בעששית זזה כמוני, מצד לצד. מה יש לה, שאלתי את עצמי, אולי החלון נשאר פתוח, ובגלל זה היא ככה בלי מנוחה. קמתי לבדוק, אבל הוא היה סגור, האוויר לא זז, רק הנשימות שלי.
כל פעם שהרעם התפוצץ, הבטן שלי קפצה, והאש בעששית זזה גם היא בעצבנות, כאילו נבהלת מהרעש, וככה כשאני יושבת באמצע המיטה ומחזיקה את הבטן שלא תרעד, אני רואה פתאום הרבה בלונים של אור בכל מיני צבעים: ירוקים, סגולים, ורודים, אדומים… מיליון צבעים, יוצאים מהאש של העששית ורצים אלי.
כל כך שמחתי בהם. הנה הבלונים של הסבון חוזרים אלי. מאז הכביסה האחרונה של לורנצו, הגיגית שלנו כבר לא מוציאה אותם מתוכה. ואני מתקרבת לעששית לראות אם זה אמיתי, אולי אני חולמת. והבלונים מתקרבים אלי גם, עפים למעלה לתקרה ויורדים למטה לרצפה, אני מנסה לתפוס אותם, אבל לא יכולה. הם שוחים מהר באוויר, כמו דגים במים. אני מסתכלת על הבטן הגדולה שלי, שהיא בלי התחבושות, והנה הם שמה, שלושה כדורים ורודים נחים עליה – איזה בטן ורודה נהייתה לי אז! – וכשהזזתי את העיניים, גם הם זזו לכל מקום. הנה באו גם כמה ירוקים, כמו גרגירים של אפונה, ונחו לי על הרגליים ודיגדגו אותם. רציתי לגעת בהם, ואי אפשר. רציתי לפוצץ אותם כמו הבועות סבון של הגיגית, ואי אפשר.
הם היו בתוך האור של העששית, רוקדים בתוך האש, מטיילים על הקירות. בכל מקום שאני מסתכלת הם שם. ואם אני לא מסתכלת על האור, הם נעלמים. נשארים רק קצת בתוך העיניים הסגורות, ונעלמים.
בטח לזה סבא התכוון כשאמר שאני צריכה לפתוח את העיניים ולראות.
הלוואי שהרעמים לא יפסיקו לעולם. הלוואי שהאש תמשיך להתנדנד מצד לצד ותוציא מתוכה עוד ועוד כדורים של אור, הלוואי.
הלוואי שהלילה הזה לא ייגמר, אני מתפללת לתוך הכרית.
אבל בבוקר אני עוד פעם מתעוררת לקולות בכי של סבא. הבכי הצרוד הזה שלא מפסיק.
ואני יודעת שזה היה רק חלום. כל החלומות היפים שלי נשברים בבוקר, כמו הבועות של הסבון בגיגית שלנו, נגמרים עם הכביסה. אימא צודקת. גם העששית בבוקר שותקת, בלי אש ובלי צבע, לא מכירה אותי בכלל. הכול היה רק חלום. סבא והניסים שלו…
אם היה קם הייתי מספרת לו על הבלבולים של הלילה ואומרת לו ככה:
סבא, אתה זוכר שסיפרת לי פעם על המבול של נוח ועל הקשת בענן?
והוא היה עונה: כן, לאורי, אז מה?
"אז ככה, סבא," הייתי עונה לו, אמרת שהקשת היא כמו שבועה של אלוהים שהמבול לא יחזור אף פעם, נכון?
נכון, בתי.
והקשת הזאתי, היא עם צבעים או בלי צבעים, הא? הייתי שואלת.
בטח עם צבעים, לאורי, הוא היה עונה לי.
ואז הייתי מרימה את הקול שלי וצועקת לו:
יש ימים, סבא, שאני רואה אותה ככה בשמיים, סתם, בלי צבעים! רק קווים עקומים, אחד מתחת לשני.
והוא בטח לא היה עונה. הוא היה עושה פרצוף עצוב, והעיניים שלו היו בורחות ממני עוד פעם לארצות הרחוקות שלו.
אבל אני הייתי מושכת לו את היד, שיחזור, ועוד פעם הייתי צועקת:
אני חושבת שאתה טועה, סבא. הצבעים האלה הם בשביל לבלבל אותנו. אנחנו הולכים לישון בלילה עם צבעים וקמים בבוקר עם סתם קווים עקומים.
ככה הייתי אומרת לו, אם היה שומע. וישר הייתי רצה לקשור הרבה קשירות במטפחת המחשבות הרעות. אבל עכשיו אין לי זמן, אני צריכה לנקות את סבא ולהחליף לו בגדים, ולנגב את הזיעה מהמצח שלו, ולהרגיע אותו כשהוא מתנדנד מצד לצד, ואם… ואם יהיה לי קצת מזל, הוא יסכים לשתות את התה שהכנתי לו, בכפיות קטנות, לאט-לאט בתוך הפה שלו.
ואחר כך מחכים לי הרבה כביסה בגיגית והרבה סינורים לאנשים שעושים כל יום חאפלה של בישולים בכפרים. ככה זה.
סבא יושן כמעט כל הזמן כשהעיניים שלו פתוחות וריקות, והשחור שלהם תקוע בפינה, כמו בעונש. השתיקות שלו יותר ויותר ארוכות והבכי גם. פעם היה קם לכמה דקות, עכשיו פחות.
אבל אני, גם כשהוא לא פה אני מדברת איתו בלב. נזכרת במה שאמר לי פעם:
"את הדברים האמיתיים, לאורי, אי אפשר לראות בעיניים… רק מבפנים, בתי."
אז אני מדברת לידיים שלו, שיפסיקו לרעוד.
ולבכי שלו אני מדברת, בכל מיני שירים שאני ממציאה. שירים קצרים של אות אחת או שניים. למשל:
נַה, נַה, נַה… או שַׁה, שַׁה, שַׁה… או אַה, אַה, אַה…
מנגינה ארוכה שלא נגמרת, שמנצחת בסוף את הבכי ומבריחה אותו.
והנה דווקא באותו יום, כשקמתי מהחלום עצובה, באתי אליו אחרי שגמרתי את הכביסה והבישולים. הבכי שלו כאילו קרא לי, שבור וכואב, וככה כשאני עומדת על ידו ומדברת איתו, אני רואה אותם פתאום יוצאים מהשמש בחלון, יותר גדולים ויותר עגולים מאתמול, תופסים חצי חלון.
הנה הם רוקדים על הגוף של סבא, שמזמן-מזמן לא שמח, והנה כדור אדום, אחד על הפה שלו כמו פַּלְיַאצ'וֹ, ככה יוסיף היה אומר אם היה רואה.
איזה יופי! אפילו בכאב… ככה קול קטן אומר לי מבפנים. של מי הקול הזה? שלי? של סבא? לא יודעת.
תגידו לסבא, אני אומרת להם בלב, שלאורי שלחה אותכם, תגידו לו שצדק, את הצבעים אפשר לראות מבפנים, אם פותחים את העיניים לאור של החלון. תגידו לו… והמבול הוא גם מבפנים, הרבה מים רעים שהורסים הכול, אבל גם בתוך המים האלה אפשר להתגעגע לאדמה ובית, אני חושבת ונזכרת בלורנצו, שאולי כבר הגיע לבית שלו ולאדמה שלו ולפירנצה שתמיד אהב, ואולי הוא עוד מחפש אותה, לא יודע בכלל שיש בית אחר ואדמה אחרת שמחכים לו…
אז אני שולחת שלוש כדורים סגולים להגיד לו את זה, ולא יודעת בכלל אם ייצאו מהאור של החלון לחפש אותו, או רק יישארו בתוך העיניים העצומות שלי עד שייעלמו. בחיי שאני לא יודעת.פרושי מילים:עטריה- חנות תבלינים בלובית
עג'גיה –סופת חול
פליאצו- מוקיון באיטלקית