גירל או גריל, גירל או גריל, גירל או גריל? איך אומרים את זה, איך אומרים, גירל או גריל? לא הצלחתי לזכור. לא הצלחתי להבדיל. גירל או גריל? זה עף לי במוח, נחבט בקירות של הגולגולת, התהפך וטס לצד השני. בום. גירל או גריל. גירל או גריל. תופים בתוך הראש. בום, בום, בום. צלילים של חבטה, הטחה, תעופה. גירל או גריל. גירל או גריל, בקצב של הנסיעה, בתוך הגולגולת. הולם הלוך וחזור. הלוך וחזור. איך אומרים את זה, איך אומרים. מה הנכון, מה עדיף, מה אני?
***
ישבתי בהסעה של בית הספר. לצידי ישבה האחות הגדולה שלי. האוטובוס התקדם. היינו בתנועה. האוטובוס של ההסעה, האוטובוס שבית הספר שלח כדי לאסוף אותנו מהבית ולהביא אותנו אליו, היה ישן ומאובק וקולני והכבישים עליהם נסענו היו רחבים ופרומים בקצוות, השוליים שלהם התערבבו בשבילי עפר, האמצע שלהם היה מחוספס מחורים ואבנים קטנות. חלונות הזכוכיות רעדו בתוך המסילות שלהן, הגלגלים חרקו בסיבובים. כל העולם צרח לי בתוך המוח: גריל או גירל, גריל או גריל, ילדה, מה את, גריל או גירל.
ואני לא ידעתי. לא ידעתי. ידעתי שזה אחד מהשניים. ידעתי שאחד נכון והשני לא. השני מצחיק: בדיחה, עלבון, מבוכה. השני לא נכון. אבל לא ידעתי איזה. לא ידעתי להבדיל. לא הצלחתי לזכור. שתי המילים נשמעו לי אותו הדבר. הצלילים שלהן היו זרים לי באותה מידה. לא הצלחתי לשייך צליל אל משמעות. לא בוודאות. לא בבטחון. גירל או גריל. או גירל או גריל. מילה אחת זה ילדה. מילה אחת זה משהו שעושים לבשר. אבל איזה מילה היא מה? למילים עצמן לא היתה משמעות. הן היו ריקות. רק צליל. ובכל זאת, אחת היא אני, אחת היא שגיאה. ואני הייתי חייבת לדעת. גריל או גירל, איך אומרים אותי? גריל או גירל.
***
היה לי אז שער קצר בתספורת של סיר, תספורת שעשו לי בקיבוץ. והייתי גבוהה ורזה. לא ראו עלי את המין. זה לא שינה לי בכלום. במילא כולם הכירו אותי וידעו מי אני. אבל כל זה השתנה עם הנסיעה, ממש מההתחלה של הנסיעה. בבת אחת הפכתי לשאלה. בארץ החדשה לא ידעו מי אני ולא ראו עלי אז שאלו ואני הייתי צריכה לענות. הנסיעה עשתה אותי לא ברורה. כזאת שלא רואים עליה. הייתי צריכה לדעת להגיד שאני בת ולא בן. אבל לא ידעתי. לא ידעתי. זה היה היום הראשון של הלימודים ולמרות כל ההכנות שעשיתי לא ידעתי את התשובה. אני גירל או גריל?
התאמנתי על זה בכמה שבועות שהיו לנו בבית החדש בארץ החדשה לפני התחלת הלימודים. ההורים שכרו מורה פרטית. היא נפגשה לשיעורי אנגלית עם כל אחת מאיתנו: אמא, אחותי הגדולה ואני. אותי היא לימדה להגיד גירל וגריל. היא לימדה אותי את שתי המילים. למה היא לימדה אותי להגיד גריל? אני לא יודעת. זה מה שהיה. מלא להכיר אף אחת מן המילים עברתי, בבת אחת, להכרות עם שתיהן. שתי המילים צפו לי בתוך המוח. רק שהחוטים הסתבכו. לא היה לי את החוט שמחבר בין המילה והמשמעות שלה.
עשינו על זה חזרות, אני והמורה. היא העמידה פנים שהיא לא יודעת מי אני ושאלה אותי באנגלית אם אני בן או בת, ואני עניתי לה. חזרתי על התשובה בראש שלי וחזרתי עליה וחזרתי עליה ובלבלתי אותה. שאלתי את ההורים ושאלתי את אחותי וכולם הזכירו לי אבל אני לא הצלחתי לזכור. זה ברח ממני. גריל או גירל? זה כל כך דומה. איזה מהם הוא הנכון? איזה מהם הוא אני?
***
"תראו", מישהו צעק "תראו, הילד הזה מחטט באף ואז שם את זה בפה".
מאיפה הגיע הקול הזה? מי זה הצועק?
עמדתי בחצר של בית הספר. שמעתי את הצעקה אבל לא ידעתי מאיפה היא מגיעה. לא ידעתי את מי היא מאשימה. חיפשתי את המקור שלה. רציתי לדעת על מי היא. רציתי לדעת שהיא לא עלי. שלא ראו אותי. עמדתי בחצר בית הספר וחיפשתי בעינים את הצועק.
עד שנכנסנו אל תוך חצר בית הספר הייתי צמודה אל אחותי הגדולה. בבוקר אמא ליוותה אותנו מהבית אל תחנת ההסעה של בית הספר. היא לא נסעה איתנו. היא נשארה עם אחותי הקטנה. היא אמרה שהיא והקטנה יגיעו מאוחר יותר אל הגן והיא תישאר איתה כל היום, כל הימים הראשונים. היא אמרה שככה עושים את זה עם קטנים. שהם צרכים עזרה. שלא מצפים מהם להיות לבד ביום הראשון. אמא אמרה שהיא סומכת עלינו ושהיא יודעת שנסתדר, שנהייה בסדר. היא נתנה לכל אחת נשיקה והלכה חזרה אל הבית.
האוטובוס הגיע. היה לו שלט מקדימה עם השם של בית הספר. אחותי הגדולה זיהתה אותו. היא עלתה על האוטבוס ואני עליתי אחריה. היא נתנה לי לשבת בכסא שליד החלון. התחלנו לנסוע. הסתכלתי על האחות שלי. היא לא הסתכלה עלי. היא הסתכלה דרכי אל החלון והחוצה. היא ישבה לידי ויכולתי לשאול אותה אבל התביישתי. כבר שאלתי אותה. כבר שאלתי אותה אלפי פעמים והיא אמרה לי. זה לא אשמתה שלא זכרתי.
חצר בית הספר היתה רחבה ושטוחה, מוקפת בבניינים נמוכים, חדרי הכיתות, קצת מתחבאת קצת מוצלת מתחת ליער של עצים ירוקים וגובהים מאוד. כולם נראו קטנים לעומת העצים האלה, הבניינים שמסביב לחצר, המתקנים שבחצר, הילדים האחרים, המבוגרים. בתוך החצר הזאת איבדתי את אחותי. היא נעלמה לי. נתתי לה להיעלם. לא כי רציתי, כי הרגשתי שאני חייבת. יש גבול לכמה אפשר להיצמד אל אחות גדולה. זה היה גם היום הראשון שלה. עמדתי בחצר בית הספר והתאמצתי לשמור על הפנים שלי חלקות, שלא יתעוותו ולא יתקמטו.
מסביבי היום פרח. חצר בית הספר התמלאה בילדים, פנים סמוקות, עינים בוערות, רגליים וידיים זזות מהר, התרגשות של יום ראשון, חדווה של פגישות מחודשות. לי לא היה מה לעשות. הסתובבתי בין הילדים בחצר של בית הספר החדש והסתכלתי לכל הכיוונים והתפללתי בלב שמשהו יקרה. שמישהו יקח אותי. מישהו יגיד לי משהו. מישהו יכוון אותי. ואז שמעתי את הקול, את הצעקה, וישר ידעתי. ידעתי שזה עלי. שהצעקה הזאת היתה עלי.
הילד שצעק היה על עץ גבוה. הוא ישב על העץ, בתוך העץ (מה הוא עשה על העץ? למה היה צריך להיות שם ילד על עץ? ילדים הם ילדים, אני מניחה. תמיד יהיו ילדים. תמיד יהיה איזה ילד שישב על איזה עץ). והוא הצביע עלי. הוא משך חוט מהעץ הגבוה אל הקרקע, עד אלי, עד איפה שאני עמדתי. החצר הוחשכה ואור גדול הקיף אותי.
החצר נעצרה. הילדים הפסיקו עם שמחת הפגישה המחודשת שלהם והסתכלו וחיפשו על מה הצעקה? על מי צועקים? הם חיפשו את הגורם, את הסיבה, את הנקודה עליה הוא הצביע. הם הסתכלו על קצה היד שלו וחיברו קווים ממנה אלי. הם מצאו אותי. הם ראו אותי ואני הרגשתי. הרגשתי את זה כמו שמרגישים את השמש על העור.
***
זה מה שאני זוכרת: גירל או גריל. הצעקה של הילד שישב בתוך העץ. צינה קרה. עור רטוב. רעש של כל הציפורים בעולם עפות ממני. רעידות ברגלים. עצים מכסים את השמש. אפלה קרירה. חצר הפתוחה. אימה.
זה מה שאני זוכרת.
שתי תמונות. סצינות. חלקים של סצינות. קרעים של תמונות. כמו שריטות על זכוכית ישנה. חלקיקים ברצף של שלם שאני לא זוכרת.
זה היה היום הראשון של הלימודים. עליתי אז לכיתה ב’. זה לא היה דומה בכלום לכיתה א'. לא היה שום קשר בין כיתה א' לכיתה ב'. לא היתה המשכיות. בכיתה א’ למדתי בקיבוץ ביחד עם ילדים שהכרתי כל החיים שלי. לכיתה שלנו קראו כיתת דרורים. אל כיתה ב' בבית הספר הבינלאומי בקוסטה–ריקה הגעתי לבד. לא הכרתי אף אחד. לא ידעתי אם לכיתה יש שם. לא ידעתי להגיד את השם של בית הספר. לא ידעתי איפה זה קוסטה–ריקה. לא ידעתי למה אני שם.
***
כל זה קרה לפני הרבה מאוד שנים. אני כותבת את הילדה ההיא ואני אשה שמבוגרת ממנה בכמעט ארבעים שנה. אני לא יודעת מה נשאר בי ממנה, מה יש בי היום שהוא שלה מלבד הידיעה. אני יודעת שהיא מפעם זאת אני מהיום.
זה היה היום הראשון של הלימודים בארץ החדשה. זה מוזר, איך שהזיכרון עובד. הדברים שאני זוכרת הם לא בהכרח הדברים החשובים. הם גם לא בהכרח הדברים שהיו באמת. אני לא זוכרת איך היום הזה המשיך. מה היה. אני לא זוכרת את השם של המורה, את המבנה של הכיתה, את הנסיעה חזרה הביתה. זה גם לא משנה. זה לא הפרטים שחשובים לי, זאת התנועה. הדברים התרחשו, אני מניחה. הדברים תמיד מתרחשים. עם הזמן ידעתי איך לענות על השאלה, אם אני בת או בן. גידלתי שער. למדתי את השפה. הכל קרה בזמן אחר. הכל קרה בזמן שלו.
מה שאני לא מבינה, מה שאני לא זוכרת, זה איך ידעתי מה הוא אמר, הילד על העץ, איך הבנתי?
