בעבודתה ׳חצץ׳ מציגה טליה דימרי צילום ועבודת קול. דמות מחזיקה בידה המושטת לפנים שלוש אבני חצץ, מתי מעט מתוך שדה החצץ המקיף אותה. צל ידה מייצר צללית של חמסה, או מעיין כתר של עמוד בהשפעה מזרחית, כמעט הודית או אסייתית. גם הבד שבתחתית השמאלית אומר אסיה, תאילנד ליתר דיוק.

בחלק העליון של התמונה צל של עץ, נוכח באמצעות השמש היוקדת, שמש ישראלית שורפת. הצל מסותת ואסתטי ,מוסיף לתחושה המדברית הצורבת.

אנו שומעים צעדים על חצץ, גריסת סוליות בתוך גרגרי אבן חדי חיתוך. קשים, אפורים, רבים. שמאל, ימין, שמאל, ימין, שמאל.

המקום: שביל הגישה ל׳החלל הרואה׳ של ג׳יימס טורל בגן האמנות (הפסלים), מוזיאון ישראל בירושלים.

גן האמנות שנוצר על ידי איסאמו נוגוצ'י בשנת 1965, נדמה לרגעים כמו מעיין גן זן עצום בגודלו- כולו חצץ, ובינות לחצץ עומדים דברים שונים ומשונים, אם ׳פסלים׳, אם ׳מיצבים׳ אם ׳יחידות אומנותיות׳ (׳אהבה׳ יש רק אחת!). רגלי המבקרים מייצרות בחצץ משיכות מדודות הנידמות למשיכות בגני מקדשי הזן היפניים. אך בניגוד לסדר המוחלט והאדיקות היפנית, בגן הירושלמי אין סדר ואין מסדר, ישנן רגליים צועדות בים החצץ ומשייטות בין המראות.

בולט (או מסתתר) הוא ׳החלל הרואה׳ שיצר האומן ג׳יימס טורל בשנת 1992.

המבנה לכאורה פשוט. חלל שבו יש ספסל משיש חברוני, עם חלון ריבועי בתקרתו. החלל שמידותיו 10 על 10 על 7 מטרים ׳קבור׳ בטראסה שנחפרה במיוחד בשבילו על צלע הר גן האמנות, שביל הגישה ומשקוף הכניסה לחלל פונים למזרח, לצד הפונה לכיוון קריית הממשלה- הכנסת ושכונת שערי חסד ולא לכיוון המוזיאון. בעת ההליכה, מפנים גב ו׳עוזבים׳ את גן האמנות ופוסעים בירידה מסביב לגבעה אל עבר ה׳מוזולאום הפירמידי׳, החלל עצמו. 

שם, בעצירה לרגע בתוך התוואי המזכיר תוואי קדום, בפעולה פשוטה וחכמה, מציגה האמנית שאלות ומחשבות.