גיליון 1 1, סתו 2008 נִגְזֶרֶת גיליון 2 2, חורף 2008 סָלוֹן גיליון 3 3, אביב 2009 סַף גיליון 4 4, קיץ 2009 מֶשֶׁק גיליון 5 5, סתו 2009 סֻכָּר גיליון 6 6, חורף 2010 פַּסְקול גיליון 7 7, קיץ 2010 לִילָדֵינוּ גיליון 8 8, קיץ 2011 מִשְׂחָק גיליון 9 9, אביב 2013 שֵׂיבָה גיליון 10 10, חורף 2015 נָּשִׁים גיליון 11 11, קיץ 2015 גְּבָרִים גיליון 12 12 סתו 2015 קרקס גיליון 15 15, סתו 2017 מחבואים גיליון 14 14, סתו 2016 מעברים גיליון 13 13 חורף 2016 יין ושיכר
החלף שפת יצירה

חוט שנפרם ממגבת

אחרי שהשיחה נותקה עוד עמד במטבח והחזיק בשפופרת הטלפון בין הכתף לצוואר עוד דקה ארוכה, כאילו אם ישהה את השבתה למקומה יוכל לאחוז במילים שעדיין נתלו מאוזנו כמו חוט ממשות שנפרם מתוך משהו שבעצם לא היה.

זה היה טלפון ישן, עם חוט פלסטיק שהסתלסל מהשפופרת למכשיר על הקיר ועם חוגה. אשתו קנתה אותו אחרי חיפוש ממושך בשווקי פשפשים וחנויות יד שניה. הם אהבו אותו משום שנתן להם הרגשה של פעם, כמו ריח קלוש של נשימות שנספג בריהוט ובקירות הבית.

הוא פגש את הבחורה לפני שלושה חודשים בהפגנה למען זכויות בעלי חיים. הוא בא כדי לצלם, אם אפשר למכור לעיתון ולכמה אתרי אינטרנט תמונה של עימות בין מפגינים לשוטרים, כי זה מה שהולך עכשיו. ולכן הלך בחזית עם המפגינים נושאי השלטים כשאחד השוטרים דחף אותה על המדרכה ובמקום לצלם הניח למצלמה להתלות על הרצועה שעל צווארו ומיהר להושיט לה עזרה.

היה לה שפשוף בברך, עור מקולף, לא ביג דיל, ופרק היד, כשהושיטה ידיים קדימה כדי לבלום את הנפילה, כאב אבל לא נראה שנשבר. אולי יהיה לך נקע, אמר לה, יש לך איך לחבוש את זה בבית? היא אמרה שהיא לא בטוחה. שיש לה תחבושת אלסטית אבל היא בספק אם תצליח לחבוש את עצמה עם יד אחת, השמאלית שלה.

 הם הלכו למכונית שלו והוא הסיע אותה לביתה: בית צמוד קרקע עם חצר קטנה בלב העיר. לא היו לה חיות מחמד ומהרישול המוקפד של פרטי ביגוד וחפצים שהיו מפוזרים פה ושם ניחש שהיא גרה לבד. בראשו חלף לרגע חדר השינה שלו ושל אשתו, הכאוס התמידי של חדר הילדים, המטבח, הסלון, יום אחרי שהיתה מנקה ואיבדה להם את כל חפציהם על ידי השלטת סדר. אולי עשרים דקות נסיעה הפרידו בין שם לכאן ועדיין הרגיש כאילו נכנס לעולם אחר, נוח, פרטי, מנותק.

הוא התיישב על הספה וחלץ את נעליו. היא הלכה להביא את התחבושת מחדר האמבטיה, תוך כדי ההתנצלות הנהוגה בכאלה מקרים בנוגע לאי סדר בבית שלה – הוא שמע אותה מרימה בגדים ונעליים מהרצפה בחדר השינה. דלת של ארון נפתחה ונסגרה. כשחזרה לסלון חלצה את הכפכפים שלה והושיטה לו את התחבושת ואת היד הפגועה שעכשיו ראה שבנתיים הכחילה מעט והתנפחה. זה יכאב בלילה, אמר, ויתנפח יותר אם התחבושת תהיה הדוקה. הוא חש את נשימתה מרפרפת על פניו כשליפף את התחבושת על פרק ידה וגם חש בריח סבוני כלשהו, ספוג בריחו הטבעי של עורה.

כשסיים קם והביא נייר טואלט שהרטיב בכיור המטבח וניגב בעדינות את השפשוף בברכה. הוא חש בצמרמורת שעברה בגווה כשקמה ממקומה ושאלה אם בא לו בירה קרה, והוא הנהן וסקר את קישוטי הקירות ואת הספרים על המדפים בחיפוש אחר רמזים לאופיה. היא הוציאה שתי בירות מהמקרר, פתחה אותן והתיישבה לצידו על הספה. היא הדליקה את הטלוויזיה ושניהם נשענו לאחור ושתו את הבירה ישר מהבקבוק במין הקלה. היא זפזפה בין הערוצים ואז התייאשה וגלגלה לשניהם סיגריות מהטבק שלה. הוא סיפר לה על עבודתו ועל אשתו וילדיו, על הקטן שגילו לו עכשיו איזו בעיה מוטורית או נוירולוגית והם נסחבו איתו כל הזמן לבדיקות, ושמאז שכל הסיפור החל הפחד עבר לגור איתם וישן איתם במיטה בכל לילה, ועל רגשות האשמה שהיו לו כלפי הבן הגדול שנזנח, ופתאום הוא תפס את עצמו וחשב שאולי בעצם הוא משעמם אותה ושתק.

היא היתה צעירה ממנו בשמונה שנים, בשש מאשתו, וסיפרה לו על מעורבותה בארגונים חברתיים ועל עבודתה בעיתון אינטרנט כעורכת החדשות. היא בכלל למדה סוציולוגיה ופסיכולוגיה והתגלגלה לזה במקרה דרך אחד האקסים שלה. כשאמרה את זה ראה את מבטה נתקע לשניה בנקודה נעלמת מעבר לכתף שלו. היא בלעה רוק ורוקנה את הסוף של הבירה שלה.

אחר כך היה מגיע לשם כמעט בכל ערב, למעט בסופי השבוע. עכשיו כבר היה מביא בכל פעם משהו: שישיית בירות, בקבוק יין, לחם טרי עם בצל או זייתים או אגוזי מלך. או שהיה מתקשר מהדרך לשאול אם להביא איתו ארוחת ערב בטייקוואי. הם היו יושבים על הספה מול הטלוויזיה הדלוקה ומדברים, או סתם מפנים את הקרטונים שבהם היתה ארוזה הארוחה ומעשנים בשתיקה.

 אחרי איזה חודש ככה היא שאלה אותו ערב אחד אם לא מפריע לו קצת הדבר הזה שקורה בינהם, והוא אמר, מה קורה בנינו? והיא אמרה, אתה יודע, הדבר הזה שהולך ונוצר. והוא הביט בעיניה וראה את ההשתקפות הכפולה הזעירה של עצמו ואמר, אני לא מבין למה חייבים להגדיר כל דבר. אבל אחרי שיצא מביתה בערב ההוא התיישב על המדרכה ליד מכוניתו ובכה. רעד חזק של התרוקנות טלטל אותו שם פתאום בחושך בחוץ, על המדרכה, כשהעטלפים חגים בין עלוות העצים מעליו.

 זה נמשך עוד חודשיים, תמיד בקצב זהה. הם יכלו לדבר על כל דבר לבד מהדבר עצמו. עד היום הזה שבו התקשרה אליו לביתו –תמיד היתה מתקשרת לניד למרות שנתן לה גם את המספר של הבית. אשתו ענתה ואמרה לו, בשבילך, המאהבת שלך, והוא לקח את השפופרת, נשען על הקיר והקשיב לתוכה. מעברו השני שמע את העצב בקולה כשסיפרה לו שהיא הכירה מישהו לפני כמה שבועות ושהיא צריכה לנתק את הקשר הזה שלהם, כי למרות שלא היה בינהם שום דבר, אצלה בלב זה מרגיש לא לגמרי בסדר כלפי הבחור החדש.

ואחרי שהשיחה נותקה עוד עמד במטבח והחזיק בשפופרת הטלפון בין הכתף לצוואר עוד דקה ארוכה, כאילו אם ישהה את השבתה למקומה יוכל לאחוז במילים שעדיין נתלו מאוזנו כמו חוט ממשות שנפרם מתוך משהו שבעצם לא היה.