גיליון 1 1, סתו 2008 נִגְזֶרֶת גיליון 2 2, חורף 2008 סָלוֹן גיליון 3 3, אביב 2009 סַף גיליון 4 4, קיץ 2009 מֶשֶׁק גיליון 5 5, סתו 2009 סֻכָּר גיליון 6 6, חורף 2010 פַּסְקול גיליון 7 7, קיץ 2010 לִילָדֵינוּ גיליון 8 8, קיץ 2011 מִשְׂחָק גיליון 9 9, אביב 2013 שֵׂיבָה גיליון 10 10, חורף 2015 נָּשִׁים גיליון 11 11, קיץ 2015 גְּבָרִים גיליון 12 12 סתו 2015 קרקס גיליון 15 15, סתו 2017 מחבואים גיליון 14 14, סתו 2016 מעברים גיליון 13 13 חורף 2016 יין ושיכר

חביתה עם פטריות

הכול התחיל כשהיא ירדה למטה לפגוש את הנציג של "עדי יהווה". אמרתי לה שלא תלך, ובכל זאת הלכה. התעקשה. אל תפתחי לו את האינטרקום, אמרתי לה, בשביל מה לך. אבל היא אמרה שנמאס לה לשבת בבית ולהירקב מול הטלוויזיה, ואם יש הזדמנות לקצת חברה, אז למה לא, ובכלל, היא לא מבינה את ההתנגדות שלי. סתם תשב איתו בגינה מול הבית, תשמע מה יש לו לספר על היהווה הזה שלו. מה כבר יקרה?
זהו. שהכול עלול לקרות. שבוע לפני כן היה איזה מקרה מוזר בבניין שלידנו. שמעו בחדשות שמשפחה שלמה מתה בקומה השמינית. כעבור שעתיים ציינו את הכתובת, ממש לידינו – בית ליד! חיותה אמרה שהיא יורדת לראות. בשביל מה לך לראות את כל הסמטוכה – הבלשים ומד"א והעיתונאים – שאלתי אותה. והיא אמרה שהיא רוצה לראות אם הזעיקו גם את זק"א, כמו שעושים בפיגועים. הזכרתי לה שלפי מה שרואים בחדשות, זק"א זה רק לאנשים שמתפוצצים לחתיכות, כי החבר'ה הדתיים הם היחידים שמוכנים ללכלך את הידיים לשם שמיים. וחיותה אמרה: "בטח, מכירים את הדתיים האלה, כולם נקרופילים אחד אחד. כבר סיפרתי לך על האדוק ההוא שהכרתי בבנק? זה שעבד רוחץ-גופות בחברה קדישא. את זוכרת, נכון?"
בטח שזכרתי. בכל פעם שלא היה משהו מעניין בחדשות או איזה סרט מתח טוב כמו שהיא אוהבת, חיותה הייתה מספרת לי על אהבת הסתיו שלה: הדתי ההוא שהיה לקוח שלה בבנק, שעבד כרוחץ גופות.
"איזה אדם מבוגר עובד בכזאת עבודה?" הייתה שואלת, ספק אותי, ספק את עצמה. היא אמרה שהיא משוכנעת שכשהוא שם עליה את הידיים שלו, את כל הגופות שהוא רוחץ היא מרגישה. וכשהוא ביקש ממנה לשכב בלי לזוז כשהם שוכבים, היא ראתה בכך הוכחה מוחצת לסטיות המיניות שלו. ועכשיו היא הלכה לפגוש את הנציג מ"עדי יהווה". עוד אחד שהיא מקווה לכבוש לפני שתסגור את הבסטה סופית-סופנית.
באותה שבת, כשזה קרה, כשמשפחה שלמה הלכה לעזאזל בבית שלידנו, ואף אחד לא ידע למה, איך, מתי, איך קורה שמשפחה שלמה – אבא, אימא ובן ימותו יחד – חיותה חזרה מתנשמת כעבור חצי שעה ואמרה שהמשטרה כיתרה את האזור ולא נותנת להיכנס לבית. מלמטה היא הצליחה לראות רק את הכרבולת של החתול הפרסי הלבן שלהם שהציץ מהמרפסת, אחרי שהמשטרה נכנסה, פתחה את החלונות ואווררה את הדירה מכל הגז שהיה בה. איך החתול נשאר בחיים? לא היה ברור לבלשים. גם לא היה להם צל של מושג למה משפחה שלמה מתאבדת, אם זאת בכלל התאבדות, כמובן, ולא פשע פלילי. הרי לא חסרים כאלה בעיתונים.

עד שחיותה תחזור, החלטתי להכין ארוחת ערב. ידעתי שייקח לה זמן לפלרטט עם העדי יהווה שלה, אז הכנתי הכול לאט לאט. אין בשביל מי לרוץ. זה לא כמו בימים של נוח שלי. שכשהיה בא מהעבודה, חסר לי אם האוכל לא היה מוכן פיקס על השולחן, מזלג ליד כף ליד סכין ליד כפית קטנה לקינוח. וחסר לי אם לא היה בשר בעיקרית.

אולי אני אטגן לי ולחיותה חביתת פטריות? נוח שלי לא רצה לשמוע על מזון שלא נלקח מתוך קרביים של פרה. לפעמים חשבתי לי מה יקרה אם הפטריות שאני מטגנת לו ליד הכבד, לא יהיו כאלה כשרות וצחות ותמימות כמו שהן נראות, והוא ילך נוח שלי, לעולם האמת. האם יאשימו אותי ברצח, או יגידו שזו הייתה סתם הרעלת מזון תמימה? אחרי הכול, לא חסרות כאלה בעיתונות. כשהוא נפטר, יהי זכרו ברוך, נשמתי לרווחה, עכשיו כבר לא יהיה צריך להתכונן למסדר ארוחת הערב. לי מספיק קצת גבינה לבנה ולחם, ולפעמים איזו ביצה קשה.

אבל אז חיותה נפרדה מאהבת הסתיו שלה, הדתי רוחץ הגופות, ובאותה הזדמנות יצאה לפנסיה מוקדמת. אז חשבתי לי, למה שנגור כל אחת בבית משלה, לבד עם ארבעה קירות, מה גם שהרבה יותר כלכלי לגור ביחד, היא עם הפנסיה שלה ואני עם הקצבה והפנסיה של נוח ממשרד העבודה. אז הצעתי לה שנגור יחד, ולהפתעתי היא הסכימה מיד. כנראה שגם היא התייאשה מאהבות הסתיו שלה. "וחוץ מזה," התוודתה פעם בצער, "החשק כבר לא מה שהיה פעם…" אז מה היא רצה למטה כולה מגונדרת לפגוש נציגים של עדי יהווה??
לפני שנתיים, קצת אחרי שהיא עברה לגור איתי, היא התחילה לרדת למטה בכל פעם ששמעה סירנות של שח"ל או של הבלשים ממרחב ירקון. הייתה מסיירת בכל השכונה למצוא את הבית שבו ארע המקרה, וחוזרת קצרת נשימה לדווח לי את כל הפרטים. אחר כך, בארוחת ערב, היינו מנתחות אותם אחד אחד ומנסות להבין מה ולמה, כמו במקרה עם המשפחה המתאבדת מהבית שליד.
חיותה אמרה שזה בטח עניין של בגידה, אולי אפילו כפולה. הבעל או האישה גילו שהצד השני פוזל לצדדים, אז החליטו לסגור עניין באלגנטי, בלי לכלוכים מיותרים, קצת גז וחסל.
"טוב", אמרתי לה, "אבל למה היה צריך לחסל גם את הבן שכבר הולך לצבא? ככה מתנהגים הורים? הרי הם יכלו למצוא יום שהבן לא נמצא בבית, אם היה להם כל כך דחוף להתאבד יחד כמו רומיאו ויוליה."
אבל חיותה הסבירה שזה לא הולך ככה, ורוב הפשעים וההתאבדויות על רקע רומנטי מתבצעים בלי שום שיקול דעת. הרי בגלל זה קוראים לזה crime of passion. כל היצרים גואים בשעת האהבה ובשעת המוות גם יחד. "או כמו אצל הדתי הנקרופיל שלי," צחקקה בקול נמוך, "שאצלו הכול הלך ביחד."
אני הצעתי את הסברה שאולי אחד מבני הזוג התגלה כחולה סרטן, ואין כמו מוות רומנטי בצוותא. אבל חיותה הציעה בִמקום את האופציה ההגיונית יותר, לטענתה, למקרה של רצח בתוך המשפחה: איידס. האישה גילתה שהגבר חולה איידס, נתקפה פרץ של כעס וקנאה והחליטה לסגור עניין.
"לא הגיוני", אמרתי לה, "היום איידס זה כבר לא כזה אישׁו. אנשים חיים עם זה. וחוץ מזה, כמה שאת לא רומנטית. את לא קולטת שזה על-בטוח היה התאבדות על רקע מחלה סופנית? וגם הבן, בטח כל כך אהב את ההורים, עד שהחליט להצטרף להתאבדות כי לא רצה לחיות בלי אימא ואבא."
"וכמה שאת רומנטית," צפצפה חיותה, "כמו ילדה קטנה. אני חוזרת ואומרת לך: רצח, לא התאבדות! מישהו מבני הבית הרעיל בגז את שני הדיירים האחרים. אולי אפילו הבן. כבר קראתי על מקרים כאלה. יצרים מעבירים אנשים על דעתה. קנאה מעבירה אנשים על דעתם. כסף מעביר אנשים על דעתם. הגיון את מחפשת בעולם שלנו, מרתה?"
בתוך כל המחשבות על המשפחה שמתה בבית שלידנו, פתאום שמתי לב שהטלפון מצלצל. "למה לא ענית, מרתה?" התלוננה חיותה. הסברתי שאני מתחילה להכין ארוחת ערב ולא שמעתי את הטלפון, למרות שלמעשה לקחתי את האלחוטי והנחתי אותו לידי במטבח. אבל לא רציתי להזכיר לה את המקרה של המשפחה המתאבדת-נרצחת מהבית שליד, שלא תתחיל לתת לי בטלפון פרשנות חדשה שתיקח שעה לפחות, ומי ישלם אז על הזמן-אוויר של הסלולרי שלה, אה? בטח שלא אני. כמה שאני לא מסבירה לה שעם הקצבאות הדלוחות והפנסיות העלובות שלנו אי אפשר להמשיך לחיות כמו רוטשילד, היא לא קולטת שהיא כבר לא פקידת בנק בכירה שמנהלת רומנים עם לקוחות שרמנטיים, אלא פנסיונרית שסורקת את השכונה במעקב אחרי פשעים חדשים.
"תשמעי מרתה," אומרת לי חיותה בטלפון. "אני מביאה את הנציג של עדי יהווה לארוחת ערב. תכיני מנה נוספת ותפתחי את השולחן בפינת אוכל. ותשימי את הסרוויס שלך מהחתונה. שלא יחשוב שאנחנו זקנות עלובות. הוא גבר מקסים. את תשמחי להכיר אותו."
מ-מ-ש! א-נ-י! אני אשמח להכיר עוד אחד מאהבות החורף שלה! בטח, צנון ורתח! צובעת את השיער בחינה, מתלתלת את שיער הערווה, וחושבת שהיא נערה מתבגרת שמביאה הביתה בנים מהכיתה.
בדיוק כמו כשהיינו בתיכון, כשהגיברת-מגונדרת מצאה יום אחד מכתב אהבה שכתבתי בעילום שם לילד מהכיתה שנורא אהבתי, אבל כמובן שלא העזתי לשלוח לו את המכתב. כשחיותה מצאה את המכתב היא עשתה מזה חגיגה שלמה, נפנפה בו וזרקה אותו מצד לצד ואחר כך עוד הלכה וסיפרה להורים, כאילו זה עניינם בכלל. ומילא זה. אבל הפוסטמה לא הסתפקה בלעשות ממני צחוק ולגלות להורים, איזו בושה!
כעבור חודש היא מבקשת לדבר איתי דחוף בצד. אומרת לי בפנים חמורות ומלאות השתתפות שיש לה משהו חשוב לספר לי על הבן שאני מאוהבת בו. ואני, הלב שלי בתחתונים. מה היא שמעה עליו? מה הוא עשה? מה הוא אמר? אולי גם הוא מאוהב בי?
והיא, בפנים של מלאך, אומרת שהתברר לה שהבן הזה בוגדני ולא כדאי לי להסתבך איתו. ואני על קוצים מבקשת ישר פרטים. ממי היא שמעה? איך היא יודעת? נו, שתשפוך כבר את כל הפרטים… וזאת, בפנים של חסיד חב"ד, מספרת שהלכה לספר לבחור שאני אוהבת אותו, לעזור לי, יעני, לשדך בינינו. והבחור אפילו לא הקשיב, התחיל לשים עליה ידיים מיד בהתחלת הפגישה. מן הון להון, בסוף יצא שהיא התמזמזה איתו על הספסל בלי שום בושה, ועכשיו באה לספר לי שהוא מנוול בוגדני!
אחרי שטיגנתי את הפטריות טוב טוב והוספתי גם מלח שום, הגלשתי פנימה את הביצים אחת אחת, שיהיה אומלט גדול, אולי העדי יהווה רעב כמו כלב וירצה תוספת.

מעניין אם אני אירש את הפנסיה של חיותה בתור שארת הבשר היחידה. חיים מהביטוח-חיים בטח יידע. אני אתן לו צלצול מחר-מחרתיים. אולי הייתי טיפשה שהצעתי לה לעבור לגור יחד מיד אחרי שנוח שלי נפטר? יכולתי כבר אז לנסות משהו עם חיים מהביטוח-חיים… גם לי מגיעה אהבת חורף, לא?