העלבון עתיק ומוכר, מרפד כמו שמיכה מבפנים, מחלל הבטן ועד לגרון הוא מרפד, לא נעים וגם נעים. נעמה בת ארבע וחצי והיא כבר מזהה אותו בשמו. גם להפיג תחושה בתחושה היא כבר יודעת. שוקולד, טופי פירות של עלית, ואם אין אז טופי של כרמית עוזרים להפיג את העלבון. אכילתם נעימה וגם לא נעימה. הטופי של עלית קשה לפעמים ומותיר בגרון חמיצות ומתיקות מופרזות כשאוכלים ממנו הרבה. הטופי של כרמית גרגרי ויבש בגרון ורק לקראת סוף הלעיסה הופך בפה לעיסה חלקה. אמא העליבה. נעמה אמרה משהו ואמא בהתה בחלל. קולה של נעמה נעשה חלול, כמו תמיד כשלא מקשיבים לה. היא קמה והלכה לחדרה.נעמה יושבת עם הבובה בקצה המיטה. היא תולה מבט בחלון ומן השמים שהאפירו, שמעציבים, היא יודעת שעכשיו עוד מעט ארוחת ערב ושהדרך אל מגירת הממתקים חסומה. קצה הזרת שלה נוגע בגומות הפלסטיק שמשני צדי שפתיה של הבובה, הקו הגלי שבין השפתיים עושה אותן מתוקות. טריזי הזכוכית היפים של עיניה הכחולות, הקליק כשהן נפקחות ונעצמות, מנחמים מעט. מחשבותיה נודדות אל פסי השתי וערב של שמיכת הצמר על המיטה. היא עוקבת אחר מסלול הפסים הצצים ונעלמים, מנסה להבין איך אורגים שמיכה. הכחול, האדום והירוק יוצרים פעם ריבועים חלקים בצבע אחד ופעם ריבועים מטושטשים יותר, שהצבעים מעורבבים בהם – ריבוע כחול-אדום, ריבוע ירוק-אדום, ריבוע ירוק-כחול. אולי תהיה אורגת כשתהיה גדולה, בגן ארגה שטיחון זעיר בנול קרטון. אמא אמרה שחבל שהוא יצא צר יותר במותניים ושצריך למתוח פחות את החוט. נעמה מלטפת את השמיכה הנעימה, מעבירה את אחד הגדילים בין קצה האגודל וקצה האצבע המורה ואחר כך, לראשונה, במפשעה שבין האצבע המורה והאמה. נעים לה, העלבון יוצא מגופה, רק בשפתיים עוד נשאר.
אמא נכנסת לחדר ומושיטה לה יד מפייסת. נעמה כבר שכחה מה העליב אותה, אמא בטח זוכרת. נעמה בטוחה שאמא כל יכולה, מודעת לכל גל במחזוריות העלבון והפיוס שזורמת בתוכה.
נעמה אוחזת ביד המושטת, יש לה יובש מיוחד ליד של אמא, יובש וגם חלקוּת, עצמת אחיזה מיוחדת רק לה, לא רפה מדי ולא חזקה מדי. הרוחב שלה מתאים בדיוק לידה. ידיהן מתפייסות, אבל שפתיה של נעמה אינן מתפייסות, העלבון עוד מטה אותן כלפי מטה, מטה חזק.

אמא יוצאת מן החדר, בחלון חושך עצוב. "בואי לאכול," היא קוראת אחרי דקות ארוכות. נעמה מתיישבת, העלבון עוד מהדק את שפתיה. "אבא ואמא יאכלו מאוחר יותר," אומרת אמא והרכּוּת המלאכותית שבקולה מסקרנת ומטרידה. היא מניחה על הצלחת של נעמה סלט וחביתה מקופלת למשולש. נעמה ממהרת להרחיקם זה מזה, אבל הרוטב של הסלט כבר השיג והרטיב ושינה את טעמיהם. אמא מניחה לידה כוס שוקו קר, נעמה לוגמת ממנו, שמנוניות החביתה שעל לשונה משנה את טעמו. נעמה אוהבת שוקו אבל לא עם חביתה ותמיד עם חביתה שותים שוקו.

אבא יוצא מחדר השינה, "אפשר?" הוא שואל את נעמה ובלי לחכות לתשובה קורע חלק מן החביתה שנשארה בצלחת שלה ובולע אותו. "אנחנו אוכלים אחר כך," אומרת לו אמא וקולה החד דומה לקול הרך מדי שבו דיברה קודם אל נעמה. "תמיד הוא חושב שהכול מגיע לו," אמא ממלמלת אחרי שהוא הולך ואז שואלת את נעמה בקול הרך למה היא לא גומרת את החביתה. נעמה לא עונה, במקום לענות היא מערסלת בתוכה את קולה של אמא, חדש לה, מרגש אותה לא לענות. "רק ההצגות של הילדה עוד חסרות לי עכשיו," ממלמלת אמא. נעמה מתעשתת, מחשבותיה מתעשתות, העלבון שלא הרפה נעלם באחת. לא, היא לא עושה הצגות וגם לא נעלבה. בסך הכול נסחפה במשחק החדש – לא לענות, בבטן נוצר הדהוד מכך שלא ענתה והיא פשוט הקשיבה לו. אבל איך תסביר את זה לאמא שמתיישבת מולה, כפות ידיה מליטות על עיניה?
"מצטערת נעמה," גם אמא מחליפה רגש, קולה רך, רך באמת. נעמה יודעת שעליה לומר משהו מפויס. היא כבר יודעת שאחרי הופעה מוחאים כפיים ואחרי שקמים מהשולחן אומרים תודה ואחרי שמישהו אומר שהוא מצטער מנחמים אותו כדי שידע שהכול בסדר. במקום זאת היא מתבוננת בידיה של אמא, שעוד מליטות על עיניה, בציפורניים החזקות והמוארכות, בווריד הבולט, החוצֶה את יבשת גב כף היד כמו נהר תת קרקעי, כמו חלמון של ביצת עין הפוכה המכוסה בשכבת חלבון לבנה ודקה. כשנמאס לנעמה להתבונן בכפות הידיים היא מבקשת בינה לבין עצמה שאמא תוריד אותן כבר, ואמא קוראת את מחשבותיה ומניחה את כפות הידיים על השולחן, אבל אחר כך מביטה קדימה, אל החלל שמאחורי נעמה.

אמא ממלאת לנעמה מים באמבטיה. המים תמיד חמים מדי בהתחלה, אבל נעמה כבר יודעת שהם מתקררים אחר כך. "אני כבר חוזרת," אומרת אמא בקול הרך מדי ולא חוזרת, גם כשהמים כבר קרים מדי. נעמה מתהפכת על הבטן ומתרגלת שחייה. האמבטיה הקטנה מספיקה לשתי תנועות שחייה צפרדעיות. כמו שחיינית אמיתית היא מרגישה.
באמצע הלילה נעמה מתעוררת משנתה. אבא ואמא רבים. הצעקות חודרות את בשרה, הוא דק מדי. המישוש של בטנה העגולה לא מנחם אותה הפעם. לא עלבון היא מרגישה עכשיו אלא תחושה אחרת, דומה ולא דומה לעלבון, גם אותה יכול השוקולד להפיג. השוקולד במטבח, אבל אם היא תרוץ לשם מהר היא תכף תהיה בחדר בחזרה ושוקולד מנחם בפיה. רק שלא תיתקל באבא ובאמא, רק שצעקותיהם לא יבהילו אותה. היא חולפת במהירות על פני הסלון החשוך, הספר על גוף האדם בכוננית שלימינה. רק באור יום היא מעזה לעיין בו, לשניות מבוהלות, ובלילה פוחדת שמא ייפתח מאליו והדמויות מהתמונות, חשופות גידים, דם ועצמות, יצאו ממנו ויצעדו לעברה. היא לא מבזבזת זמן על הדלקת האור במטבח, מאתרת בקלות את השוקולד במגירה וחוזרת לחדרה. שש קוביות נותרו. שאר העטיפה מסתלסלת, ריקה, כמו נשל של נחש. היא לועסת קובייה אחת, הכובד בבטן שוכך, כל תשומת לבה מרוכזת עכשיו במתרחש בפה. את השוקולד שנותר היא מוצצת, כדי להאריך את הנחמה, טעמו שונה לגמרי כשמוצצים אותו. והנה שארית הקובייה האחרונה נמסה ונבלעה. נעמה נושמת עמוקות, מרימה את המועקה מעל החזה, מרחיקה אותה לרגע וכשהיא נושפת המועקה שוב צונחת וחונקת. השוקולד מנחם, אבל רק למשך זמן אכילתו.

אבא ואמא שוב רבים. נעמה מתיישבת על ציפת הכותנה העבה. בחלקה העליון פתח מעויין שבעדו מכניסים את שמיכת החורף הכבדה. היא משתחלת פנימה. אמא תמיד אומרת שזה קורע את הציפה, אבל לנעמה לא איכפת. הציפה היא עכשיו בית המכסה את אוזניה, את ראשה כולו. היא לא שומעת את הצעקות. כשהיא מתעוררת אחרי דקות אחדות, שעות אחדות – בזמן היא עדיין לא מבינה – קשה לה לנשום בתוך הציפה. היא מוציאה את ראשה ממנה. מחוץ לציפה שקט וחשוך, עוד הרבה שעות לילה לפניה. היא יוצאת מן הציפה בזהירות, כדי לא לקרוע אותה, והולכת לחדר ההורים. לא צריך לעבור בסלון כדי להגיע אליו. היא מתיישבת בקצה הצד של אבא, שיתעורר רק לרגע ויזוז לאמצע. תמיד הוא מתנדב לישון באמצע, בחיבור העץ המכאיב של שתי המיטות. הפעם לא, אין תזוזה במיטה. אבא איננו, היא מבינה פתאום. היא מתרווחת על המזרן הנוח, מתכסה, מרגישה מרחוק את חומה של אמא. אבא איננו, היא מבינה יותר, ועכשיו ההבנה משיבה לגרונה את המועקה. אמא מסתובבת אליה, לאמא אין עיניים של בובה, הן לא משמיעות קליק כשהן נפקחות ונעמה לא רואה אותן בחושך ובכל זאת היא יודעת שהן פקוחות. "אל תדאגי, נעמה," קוראת אמא את מחשבותיה, "אבא ואמא בסדר, כל ההורים רבים לפעמים." קולה של אמא רדום, ידה המלטפת איטית וכבדה. אבא ואמא בסדר, מתנחמת נעמה, בסדר כמו חביתה ושוקו. זה מספיק.