גיליון 1 1, סתו 2008 נִגְזֶרֶת גיליון 2 2, חורף 2008 סָלוֹן גיליון 3 3, אביב 2009 סַף גיליון 4 4, קיץ 2009 מֶשֶׁק גיליון 5 5, סתו 2009 סֻכָּר גיליון 6 6, חורף 2010 פַּסְקול גיליון 7 7, קיץ 2010 לִילָדֵינוּ גיליון 8 8, קיץ 2011 מִשְׂחָק גיליון 9 9, אביב 2013 שֵׂיבָה גיליון 10 10, חורף 2015 נָּשִׁים גיליון 11 11, קיץ 2015 גְּבָרִים גיליון 12 12 סתו 2015 קרקס גיליון 15 15, סתו 2017 מחבואים גיליון 14 14, סתו 2016 מעברים גיליון 13 13 חורף 2016 יין ושיכר

זִקנה

היא ישבה על כיסא-הנדנדה שלה מול המראָה בחדר העלוב. מבחוץ עלו קולות העיר אך היא בקושי שמעה אותם. קרני השמש המועטות שפילסו את דרכן דרך מסך הערפיח וחדרו דרך החלון הפתוח למחצה, האירו את הקירות הדהויים וזהרו ברשת קורי העכביש שנמתחה באחת הפינות. אחר-כך ליחכו את רגלי מיטת הברזל, את שולחן הטואלט וליטפו את פניה המצומקים. חיוורון ירקרק נמשך עליהם, וקווים של מרירות התפתלו בתוך הקמטים הרבים החרושים בהם שכמו נצרבו בתנועות חיות. פיה הקפוץ נראה כחיה זעירה ומאיימת שקפאה בתוך פניה, ועיניה נצטמצמו בחוריהן וצפו החוצה מתוך חורבת גופה הנפוח, שכמו התאבן בתוך כסא-הנדנדה וקיבל את צורתו.

פעם אחת ניתן היה להבחין בזיק של חיים מזדחל מתוך מבטיה הכבויים. אז גם נשמע בחדר רעש מחריד של זכוכית שבורה, ומתוך המראה הסדוקה החלו לפסוע לתוך החדר כמה דמויות. אצבעותיה הגרומות התפתלו על מסעד הכיסא ופיה נרעד והתעוות. היא ניסתה להרים את ידיה ולכסות את חריצי עיניה אך ללא הועיל. הדמויות נראו לה ברורות ובהירות. תחילה יצאה מן המראה ילדה קטנה בשמלה ירוקה. עיניה היו גדולות עם כתמים מנומרים שתאמו את צבע שמלתה. היא חייכה. מיד אחריה הבחינה בדמותו של גבר גבה קומה ובעל גוף חסון. שערו היה מבריק וגזוז למשעי והבזקים אדמדמים בערו בעיניו הגדולות והכהות. לרגעים נראתה לה דמותו קרובה אליה עד כי הייתה יכולה לחוש את הבל נשימתו. הוא התיישב ליד שולחן הכתיבה, שספרים שדפיהם מצהיבים מונחים עליו, ורכן מעל דפים בכתב-ידו. עיניו היו לטושות בעשן שעלה ממקטרתו הדולקת הלפותה באצבעותיו. מדי פעם קירב אותה לשפתיו, שאף בשקיקה ופלט את העשן הכחלחל והחריף שהיה ממלא את החדר. הוא כתב משהו ובתוך הדממה ניתן היה לשמוע את רחש העט על הנייר. אז הבחינה בארשת מסתורית וממתיקת סוד שכיסתה את פניו. ברגע אחר השתנתה דמותו של הגבר לנגד עיניה, ודמותו נראתה גרומה וכחושה בבגדיו חסרי הצורה שהיו נדבקים אליו עם זיפי זקן שצמחו על פניו הצנומים והעגמומיים. נדמה היה לה שהיא מבחינה בו בחרדה נזעמת. עווית קלה אחזה בו, ונשמתו נראתה מרחפת בעולם מרוחק ושוב היה מתעשת, ועליצות שובבה הייתה חוזרת ומהבהבת בפניו. אחר-כך הבחינה בילדה שטיפסה על מיטת ברזל, נשכבה בתוכה ועיניה נעצמו. הגבר קרב והתיישב בשולי המיטה, ידו ליטפה את ראשה של הילדה, קווצות שערו השחור צנחו על מצחו כמצילות על מחשבותיו. עיניה של הילדה נפקחו לפתע ועיניו הכהות ננעצו בעיניה, עגולות ומלטפות. באוזני הזקנה עלה צחוקו המתנגן, הד לצעירות בלתי נלאית, והיא שמעה אותו מפנק את הילדה במילות חיבה. הוא העטה על את ידיה נשיקות צפופות. "יונה קטנה שלי", אמר לה, או שלחץ את פניה הקטנות אל פניו ומלמל שבחים סוערים רבים. הוא סיפר לה סיפור שלפני השינה. ובסיפורו הוא חזר להיות ילד קטן בכפר הולדתו שבערבות רוסיה הלבנה.

הכפר התנשא על רמה במרחק של כחמש שעות הליכה מהיער הקרוב. אשוחים כהים ענקי גזע ניצבו דמומים ומזרי אימים, מטילים צללי מפלצות על סביבותיהם. הדרך הייתה עולה בשיפוע ועוברת ליד בית-קברות קטן. שורות של צלבי עץ בגובה אדם היו מלווים אותה עד שנעלמו, ואז הייתה נמשכת בין שטחי שדות חומים וזהובים. השדות היו מתחלפים לסירוגין עם כרי דשא ועשבי בר. מדי פעם הייתה נתקלת העין בדחליל שניצב דומם, כובעו שמוט בקצה ראשו, וסמרטוטיו נישאים ברוח. בגבול השדות ניצבו במפוזר בקתות עץ ולידן גני ירק קטנים. שורות של כרובים עם עליהם הכסופים, בצלים ירוקים, דלועים וצמחי תפוח-אדמה היו מציצים מבין סורגי הגדרות. פה ושם התפתלו פרחי קישוא צהובים על סבכה או חבלבּל סגול שצמח פרא והשתפל וירד מגג בקתה.

בשולי הגנים ניתן היה להבחין בבאר מים ובשוקת אבנים להשקיית הבהמות, לידה נראה סוס מלחך עשבי בר או פרה חולבת. במרכז הכפר התנוסס מבנה אבן אפור עם צריח ופעמונים וצלב ברזל פשוט בראשו – הכנסייה.
בחורף עטה הכול שלג: הצלבים, השדות, הבקתות וגני הירק והפכו חדגוניים, מדבריות לבנים ושוממים. רק במזרח הייתה בוהקת רצועה זוהרת ואדמדמה, המסמנת את השחר הנפרש לאיטו מעל המרחבים החיוורים והעצומים. לעתים נדירות קטעה איזו ארובה מעשנת בגג בקתה את הערבה הלבנה העצלה הזאת. משום-מה בכל סיפוריו הוא זכר את עצמו ילד קטן בחורף. כאילו ששאר עונות השנה התפיחו את דמותו והרחיבו את ממדיה, עמעמו את הצלבים והשדות והבקתות, כיסו אותם בדוק ערפילי והפקיעו ממנו את זיכרונות ילדותו.

עטוף היה במעיל עבה עם בטנת פרווה, צווארונו מוגבה מעל צעיפו, ירמולקה מכסה את ראשו סביב סביב, משאירה פתח צר לעיניו, ומכנסי צמר תחובים בתוך מגפיו. המגפיים השחורים והמבהיקים תאמו בדיוק את אלה שלרגלי אביו.
ישוב בעגלה ליד אביו הרודה בשני הסוסים השחורים המובילים אותה. הוא מכווץ את עיניו מבעד לירמולקה ומביט בסוסים ורואה בעיני דמיונו חיות פרא שחורות ואצילות, נושפות ורושפות, עיניהן אדמדמות ומבריקות כצבעי השחר, נחיריהן רוטטים. זנבותיהן השעירים מתנופפים ברוח, ופרסותיהן מתבוססות בשלג. עוד מעט, הוא חושב, יפרשו כנפיים זהובות ויעופו מעלה מעלה בשמי הערבה הלבנה הזאת. הפעמונים שעל הרתמה מצלצלים במונוטוניות לפי קצב הדהירה. הסוסים מובילים עצים מהיער הקרוב. עצי האשוח ניצבים לצידי הדרך ומחטיהם מכוסים פתיתים לבנים – כענקים מכושפים. עוד מעט יפרשו הצידה את ענפי זרועותיהם הסבוכים וינסו ללכוד אותו בחיבוק מפחיד. כרותי ענפים מתמוטטים, הענקים על גזעיהם האדירים עתירי הטבעות, ומועמסים על העגלות. מגיע להם, הוא חושב. כשיגיעו לכפר הם ינוסרו לגזרים וייערמו בערימות בחצרות הבתים. להבות אש יאכלו בהם בכל פה, וחום נעים יתפשט במטבחי הבקתות.

הוא מביט בגניבה בפניו של אביו. עורו כהה, פניו חרושות קמטים, לחייו שקועות, עיניו מצומצמות תחת כובע הפרווה הגדול ונשמתו מרחפת בעולם אחר. אביו שותק. מדי פעם מצליף בסוסים, גוער בהם, שפתיו מאבדות את צורתן ומצטמצמות לכדי קו. העגלה כורעת תחת עומס העצים וזמנו דוחק. אין לו זמן לשיחות בטלות, למבט, לחיוך. עליו להאכיל שבעה פיות של בני המשפחה ושני סוסים. "הורה", הוא מזעים בקולו ומצליף במפלצות השחורות והאצילות, והללו מאיצות את קצב פעימות פרסותיהן, מנפנפות בזנבותיהן השעירים והשחורים. הסוסים שועטים קדימה. העגלה חורקת, גזעי העצים חובטים זה בזה, מאיימים להתרסק.

באמצע היער, כמו הופיעה משום-מקום, התגלתה לפניהם אישה-נערה, צנומה מאוד וחיוורת. היא לבשה שמלת קיץ לבנה ודקה למרות הקור הנורא, הילכה יחפה בשלג. שערה הבהיר התנופף ברוח והיה זרוע פתיתי שלג, והריסים הארוכים שהצלו על עיניה הגדולות והבהירות היו קפואים ולבנים. היא חייכה אליו חיוך חיוור. אביו עצר בבת-אחת את הסוסים, קרא בשמה, והושיט את זרועו כדי לאחוז בה, אך בו ברגע נמוגה דמותה כלא הייתה, והשלג שהחל לרדת הקפיא את הדמעות שזלגו על לחייו. עתה היו כבר עיניה של הילדה עצומות לגמרי ונשימתה כבדה, והיא שקעה בשינה עמוקה. לעתים כשהקיצה בבוקר הייתה נזכרת באותם סיפורים ובמוחה היו עולות שאלות רבות שלא הציגה לאביה. היא שאלה את עצמה האם הם הצליחו להגיע למחוז חפצם, אל הכפר, או שהעגלה התמוטטה בדרך, ואם כן מה אירע לשניהם וכיצד נחלצו מהיער? האם תקפו אותם שודדים, וכיצד נחלצו מהם, ומה עלה בגורלו של אביו, והיכן הייתה אמו, ומדוע מעולם לא הזכיר אותה? (אם כי פעם שמעה אותו מספר לחברו כבדרך אגב שאמו נפטרה משחפת בהיותו בן חמש שנים והוא גדל כבן יחיד עם שש אחיותיו), ומי הייתה אותה נערה-אישה בשמלה הלבנה הדקה?