גיליון 1 1, סתו 2008 נִגְזֶרֶת גיליון 2 2, חורף 2008 סָלוֹן גיליון 3 3, אביב 2009 סַף גיליון 4 4, קיץ 2009 מֶשֶׁק גיליון 5 5, סתו 2009 סֻכָּר גיליון 6 6, חורף 2010 פַּסְקול גיליון 7 7, קיץ 2010 לִילָדֵינוּ גיליון 8 8, קיץ 2011 מִשְׂחָק גיליון 9 9, אביב 2013 שֵׂיבָה גיליון 10 10, חורף 2015 נָּשִׁים גיליון 11 11, קיץ 2015 גְּבָרִים גיליון 12 12 סתו 2015 קרקס גיליון 15 15, סתו 2017 מחבואים גיליון 14 14, סתו 2016 מעברים גיליון 13 13 חורף 2016 יין ושיכר

וידוי ראשון / פרנק או'קונור

 

כל צרותיי החלו כשסבי נפטר וסבתי – אם אבי – באה לחיות עמנו. היחסים בבית אחד מתוחים בזמנים הכי טובים, אך כדי להחמיר את המצב, סבתי היתה כפרייה זקנה אמיתית, ומאוד לא הייתה רגילה לחיים בעיר. היה לה פנים מקומטות שמנות וזקנות, והיא התהלכה ברחבי הבית יחפה, דבר שהרגיז את אימי מאוד. המגפיים גרמו לה להרגיש נכה, אמרה. ארוחת הערב שלה הייתה מורכבת מבקבוק בירה שחורה* וסיר תפוחי אדמה ולעתים מעט דג מלוח. היא הייתה שופכת את תפוחי האדמה על השולחן והייתה אוכלת אותם לאט, בתענוג גדול, משתמשת באצבעותיה במקום מזלג.
בנות אמורות להיות אנינות, אך אני הכי סבלתי מכך. נורה, אחותי, פשוט התחנפה לאישה הזקנה בשביל לזכות בפרוטה שקיבלה בכל יום שישי מהפנסיה שלה, מה שאני לא יכולתי לעשות. הייתי כן מדי, וזו הייתה הצרה שלי. כשהייתי משחק עם ביל קונל, בנו של הרב סמל, וראיתי את סבתי הולכת בשביל עם בקבוק הבירה הבולט מתחת לשמלתה, נבעתתי. תמיד המצאתי תירוצים מדוע אינני יכול להזמינו לבקר בביתי, משום שמעולם לא יכולתי לדעת מה היא תעשה כשנכנס.
כשאמי הייתה בעבודה וסבתי הכינה את ארוחת הערב, לא הייתי מוכן לגעת בה. נורה פעם ניסתה להכריח אותי, אך התחבאתי מפניה מתחת לשולחן ולקחתי את סכין הלחם עמי להגן על עצמי. נורה כעסה מאוד (לא באמת, כמובן, אך היא ידעה שאימא קראה אותה כספר פתוח, אז היא צידדה בסבתא) ורדפה אחריי. תקפתי אותה בסכין הלחם, ולאחר מכן היא עזבה אותי לנפשי. נשארתי מתחת לשולחן עד שאימא חזרה מהעבודה והכינה לי ארוחת ערב, אך כשאבי נכנס מאוחר יותר, נורה אמרה בקול המום: "אבאל'ה, אתה יודע מה ג'קי עשה בארוחת הערב?" אז כמובן התגלה הכל; אבי הכה אותי, אמי התערבה ובמשך ימים לאחר מכן הוא לא דיבר איתי ואימא בקושי דיברה עם נורה.
והכל בגלל הזקנה הזאת! אלוהים יודע, הרגשתי פגוע. אז, נוסף על כל זאת, הייתי צריך להתוודות לראשונה ולבלוע את לחם הקודש. אישה זקנה ושמה ראיין הכינה אותנו לכך. היא הייתה כמעט בגילה של סבתא; היא הייתה מבוססת, חיה בבית גדול במונטֶנוטה, לבשה גלימה שחורה וכובע שנקשר מתחת לסנטר, באה כל יום לבית הספר בשעה שלוש כשהיינו צריכים ללכת הביתה, ודיברה אתנו על הגיהינום. אולי היא הזכירה גם את המקום השני, אך ודאי היה זה באופן מקרי, משום שנראה כי הגיהינום חימם את ליבה.
היא הדליקה נר, הוציאה חצי-כתר חדש, והציעה אותו לנער הראשון שיתחוב אצבע אחת, רק אצבע אחת! – לתוך הלהבה למשך חמש דקות לפי שעון בית הספר. היות והייתי שאפתן מטבעי התפתיתי להתנדב, אך חששתי שאראה תאב-בצע מדי. אז היא שאלה אם אנו מפחדים להחזיק אצבע אחת-רק אצבע אחת! – בלהבה הקטנה של הנר למשך חמש דקות ולא פוחדים להיצלות באש הגיהינום לנצח. "לנצח! רק חשבו על זה! חיים שלמים עוברים והם שום כלום, אפילו לא טיפה בים של סבלכם." האישה הזו באמת התעניינה בגיהינום, אך תשומת לבי הייתה ממוקדת בחצי הכתר. בסוף השיעור היא הכניסה אותו לארנקה. זו הייתה אכזבה גדולה; אישה דתייה כל-כך, לא היית חושב שתעשה עניין כל-כך גדול מחצי כתר.ביום אחר אמרה שהכירה כומר שהתעורר לילה אחד ומצא בחור שלא הכיר נשען מעל קצה מיטתו. הכומר היה מפוחד מעט, וכמובן שאל את הבחור מה הוא רוצה, והבחור אמר בקול צרוד ועמוק שהוא רוצה להתוודות. הכומר אמר שזה זמן לא טוב, והאם זה לא יכול לחכות עד הבוקר? אך הבחור אמר שבפעם האחרונה שהלך להתוודות, היה חטא אחד שעליו לא סיפר, בגלל שהתבייש להזכיר אותו, ועתה איננו יכול להסב ממנו את מחשבתו. אז הכומר ידע שזה היה מקרה רע, בגלל שהבחור היה אחרי וידוי גרוע וביצוע חטא כבד. הוא קם להתלבש, ואז קרא התרנגול בחצר בחוץ, וראו זה פלא! – כשהכומר הסתובב הבחור נעלם כאילו בלעה אותו האדמה, רק ריח של עץ שרוף נותר, וכשהכומר הביט על מיטתו, האם לא ראה סימן של שתי ידיים צרובות בה? והכל בגלל שהבחור עשה וידוי גרוע. הסיפור עשה עליי רושם בל ימחה.
אך הכי גרוע היה שהיא הראתה לנו איך לבדוק את המצפון שלנו. האם נשאנו את שם האל, אלוהינו, לשווא? האם כיבדנו את אבינו ואת אמנו? (שאלתי אותה אם זה כולל גם את הסבתות והיא אמרה שכן.) האם אהבנו לרעינו כמונו? האם חמדנו את חמשת הטובין של שכנינו? (חשבתי על הדרך שבה חשתי בקשר לפרוטה שנורה קיבלה בכל יום שישי.) החלטתי, שמפה לשם, ודאי הפרתי את כל עשרת הדברות, והכל בגלל הזקנה, ועד כמה שיכולתי לראות, כל זמן שתישאר בביתנו, אין לי תקווה לעשות משהו בנושא.
פחדתי עד מוות מהוידוי. ביום שבו כל כיתתי הלכה, העמדתי פנים שיש לי כאב שיניים, וקיוויתי שחסרוני לא יורגש, אך כשהגיעה השעה שלוש, ובדיוק כשכבר הרגשתי בטוח, הגיע בחור עם הודעה מגברת רייאן שעליי ללכת לוידוי בעצמי בשבת, ולהיות בכנסייה לטקס אכילת לחם הקודש עם כולם. וגרוע מכך, אימא לא יכולה הייתה לבוא ושלחה את נורה במקומה.
לילדה הזו היו דרכים להתעלל בי שעליהן אימא לא ידעה דבר. היא החזיקה בידי כשצעדנו במורד הגבעה, מחייכת בעצב ואומרת כמה היא מצטערת בשבילי, כאילו הייתה מביאה אותי לבית החולים לניתוח.
"שאלוהים יעזור לנו!" היא גנחה. "לא חבל שלא היית ילד טוב? אוי, ג'קי רחמיי נכמרים עליך! איך תיזכר בכל החטאים שביצעת? אל תשכח שעליך לספר לו על הפעם שבעטת ברגל של סבתא. "
"תעזבי אותי!" אמרתי, מנסה להתרחק ממנה. "אני לא רוצה בכלל ללכת לוידוי."
"אבל אתה חייב ללכת לוידוי, ג'קי!" היא השיבה בקול מלא צער. "אם לא תלך, הכומר יבוא הביתה, לחפש אותך. אלוהים יודע, זה לא שאני לא מצטערת בשבילך. אתה זוכר את הפעם שניסית להרוג אותי בסכין לחם מתחת לשולחן? והשפה בה השתמשת כלפיי? אני לא יודעת מה הוא יעשה בך כלל, ג'קי. אולי הוא ישלח אותך לבישוף."
אני זוכר שחשבתי במרירות שהיא לא יודעת חצי ממה שהייתי מספר – לו סיפרתי . ידעתי שלא אוכל לספר זאת, והבנתי למה הבחור של גברת ראיין עשה וידוי גרוע; זאת נראתה לי בושה גדולה שאנשים לא הפסיקו למתוח עליו ביקורת. אני זוכר את הגבעה התלולה שירדה לכנסייה, ואת המורדות המוארים של הגבעות מעבר לעמק הנהר, שראיתי ברווחים בין הבתים כמו מבטו האחרון של אדם לעבר גן העדן.
כשהיא הורידה אותי בגרם המדרגות הארוך לחצר הכנסייה, נורה שינתה לפתע את גוון קולה. היא הפכה לאכזרית ולמרשעת השטנית שהיא באמת.
"הגעת!" היא אמרה בתרועת נצחון, דוחפת אותי דרך דלת הכנסייה "ואני מקווה שהוא יעניש אותך בקריאת תהילים, אידיוט קטן ומלוכלך."
ידעתי שאני אבוד, נתון בידי הצדק הנצחי. הדלת עם הויטראז'ים הצבעוניים נסגרה מאחורי, אור השמש נעלם ופינה את מקומו לצללים עמוקים, והרוח יללה בחוץ כך שהשקט בפנים התפצח כקרח מתחת לרגליי. נורה ישבה לפני לצד תא הווידויים. שתי נשים זקנות היו לפניה, ואז בחור מסכן ומעורר רחמים ניגש ודחף אותי פנימה מאחור, כך שלא יכולתי לברוח אפילו אם היה לי האומץ. הוא שילב ידיים ושלח מבט בכיוון הגג, ממלמל משאלות בקול מיוסר, ותהיתי אם גם לו יש סבתא. רק סבתא יכולה הייתה לגרום לבחור להתנהג בדרך כה מעוררת רחמים, אך הוא היה במצב יותר טוב ממני, משום שלפחות יכול היה להתוודות על חטאיו; בעוד אני אעשה וידוי גרוע, אמות בלילה ואשוב מהמתים שוב ושוב לשרוף ריהוט של אנשים.
תורה של נורה הגיע, ושמעתי קול של משהו נטרק, ואז קולה הקר כקרח, טריקה נוספת, ואז היא יצאה החוצה. אלוהים, הצביעות של נשים! עיניה מושפלות, ראשה מורכן, וידיה משולבות נמוך על הבטן, והיא הלכה במעלה המעבר למזבח הצדדי ונראתה כמו קדושה. מעולם לא ראית כזו הצגה של דבקות; זכרתי את הנבזות השטנית בה עינתה אותי כל הדרך מדלת ביתנו, ותהיתי אם כל האנשים הדתיים הם ככה באמת. כשהפחד מן הגיהינום בנשמתי נכנסתי, דלת תא הוידויים נסגרה מעצמה מאחוריי. החושך היה סמיך כזפת ולא יכול הייתי לראות את הכומר או שום דבר אחר. ואז באמת התחלתי לפחד. באפלה היה זה עניין שבין אלוהים לביני, והוא החזיק בכל הקלפים. הוא ידע מה היו כוונותיי עוד בטרם התחלתי; לא היה לי סיכוי. כל שנאמר לי על הוידוי התערבב בתודעתי, כרעתי לפני קיר אחד ואמרתי: "ברכני, אבי, כי חטאתי; זהו וידויי הראשון." חיכיתי מספר דקות, אך שום דבר לא קרה, אז ניסיתי לחזור על כך לפני קיר שני. שום דבר לא קרה גם שם. הייתי לכוד.
ואז כנראה הבחנתי במדף שהיה בערך בגובה של ראשי. היה זה באמת מקום בו מבוגרים יכולים להשעין את מרפקיהם, אך במצבי המבולבל חשבתי שוודאי היה זה המקום לכרוע. כמובן, שהוא היה גבוה ולא מאוד עמוק, אך תמיד הייתי טוב בטיפוס והצלחתי לעלות. להישאר למעלה הייתה הבעיה. היה מקום רק לברכיים שלי, ולא היה שום דבר שניתן להאחז בו חוץ מפיתוח עץ, שהיה מעל המדף. החזקתי בקישוט וחזרתי על המילים בקול רם יותר, והפעם משהו אכן קרה. תריס נטרק לאחור; מעט אור נכנס לתא וקול גברי אמר "מי שם?"
"זה אני, אבי," אמרתי מפחד שלא ראה אותי ויסתלק. לא יכול הייתי לראות אותו כלל. המקום ממנו בא הקול היה מתחת לפיתוח, בערך בגובה הברכיים שלי, אז נאחזתי בקישוט ונתליתי כלפי מטה עד שראיתי את פניו ההמומות של כומר צעיר מביטות אליי כלפי מעלה. הוא היה צריך לשים את ראשו בצד אחד כדי לראות אותי, ואני הייתי צריך לשים את ראשי בצד השני כדי לראות אותו. כך שבערך דיברנו הפוך. חשבתי שזו דרך מוזרה לשמוע וידוי, אך לא חשתי שאני בעמדה המתאימה למתוח ביקורת.

"ברכני, אבי, כי חטאתי; זהו וידויי הראשון." פלטתי הכל בנשיפה אחת, ונדנדתי את עצמי כלפי מטה כדי להקל עליו.
"מה אתה עושה שם למעלה?" הוא צעק בקול כועס, והמתח של הנימוס הִקשה על אחיזתי בקישוט, וההלם מכך שפנו אליי בצורה כה לא מנומסת, היה יותר מדי בשבילי. איבדתי את האחיזה, מעדתי, ופגעתי בדלת בעוצמה לפני שמצאתי את עצמי שוכב על גבי באמצע המעבר. האנשים שחיכו ניצבו בפה פעור. הכומר פתח את הדלת של התא האמצעי ויצא, דוחף את כומתתו אחורה ממצחו; הוא נראה נורא. אז נורה באה בריצה במורד המעבר.
"אידיוט קטן ומלוכלך!" היא אמרה. "הייתי צריכה לדעת שתעשה זאת. הייתי צריכה לדעת שתבייש אותי. אינני יכולה לעזוב אותך לרגע אחד."
לפני שיכולתי לעמוד ולהגן על עצמי היא התכופפה ומרטה את אוזני. זה הזכיר לי שהייתי כל-כך בהלם ששכחתי לבכות, כך שאנשים עלולים לחשוב שלא נפגעתי, כשלמעשה אני ודאי משותק לכל החיים. נתתי צרחה.
"מה קורה פה?" נשף הכומר שהתרגז עוד יותר ממקודם ודחף את נורה מעליי. "איך את מעיזה להכות כך ילד, מרשעת קטנה?"
"אך איני יכולה לבצע את עונשי איתו, אבי", קראה נורה, ושלחה אליו מבט זועם.
"לכי ובצעי את עונשך, או שאתן לך לעשות עוד," הוא אמר, והושיט לי את ידו. "באת לווידוי, מסכן שלי?", שאל.
"כן, אבי," יבבתי.
"או-הו," הוא אמר בנימה מלאת כבוד "לבחור גדול כמוך ודאי יש חטאים נוראיים. זהו הווידוי הראשון שלך?"
"כן, אבי," אמרתי.
"עוד יותר גרוע," אמר בעגמומיות. "פשעים מתקופת חיים שלמה. אני לא יודע אם אפטר ממך בכלל היום. חכה שאסיים עם כל הזקנים. אפשר לראות לפי המבט שלהם שאין להם הרבה מה לספר."
"אמתין, אבי," אמרתי בשמחה מתגברת והולכת.
ההקלה הייתה באמת עצומה. נורה הוציאה לשון לעברי מאחורי גבי, אך לא טרחתי להגיב. ידעתי מהרגע שהאיש פתח את הפה שהוא יותר חכם מהממוצע. כשהיה לי זמן לחשוב, ראיתי עד כמה אני צודק. היה זה רק הגיוני שלבחור שמתוודה אחרי שבע שנים יהיה הרבה יותר מה לספר מאלה שבאו להתוודות כל שבוע. פשעים של תקופת חיים שלמה, בדיוק כפי שאמר. והיה זה כפי שצפה, צחקוקה של אישה זקנה ונערות עם שיחתן על הגיהינום, הבישוף, ועונשי התהילים. היה זה כל מה שידעו. התחלתי לבדוק את מצפוני, ומעבר לעניין הרע עם סבתי, הדברים לא נראו כל-כך גרועים.
בפעם הבאה, הכומר הכניס אותי לתא הוידויים בעצמו והשאיר את התריס פתוח כך שיכול הייתי לראות אותו נכנס ומתיישב בצד הרחוק של השבכה מולי.
"עכשיו," אמר, "איך קוראים לך?"
"ג'קי, אבי," עניתי.
"ומה מטריד אותך, ג'קי?"
"אבי," אמרתי, חש שעדיף לגמור עם זה כל עוד הוא במצב רוח טוב, "תכננתי להרוג את סבתי."
הוא נראה קצת בהלם ממה שאמרתי, משום שלא אמר דבר זמן מה.
"שכה יהיה לי טוב," אמר לבסוף, "זה דבר איום ונורא. מה הכניס לך את זה לראש?"
"אבי," אמרתי, וחשתי צער רב על עצמי, "היא אישה נוראית".
"באמת?" שאל. "באיזה אופן?"
"היא שותה בירה, אבי", אמרתי, היות וידעתי היטב מהאופן שבו דיברה על כך אמי, שזהו חטא כבד, וקיוויתי שזה יגרום לכומר לראות את הדברים מנקודת המבט שלי.
"איום ונורא!" אמר, ויכולתי לראות שהוא התרשם.
"וטבק הרחה, אבי," אמרתי.
"זה בהחלט מקרה גרוע, ג'קי", אמר.
"והיא הולכת ברגליים יחפות, אבי," המשכתי בשטף של רחמים עצמיים, "והיא יודעת שאני לא אוהב אותה, והיא נותנת פרוטות לנורה ולא לי, ואבא שלי מצדד בה ומכה אותי, ולילה אחד כל-כך נפגעתי שהחלטתי שעליי להרוג אותה."
"ומה תעשה בגופתה?", שאל בעניין רב.
"אני חושב שאקצוץ אותה ואשא אותה הרחק במריצה שלי," אמרתי.
"אללי, ג'קי," אמר, "אתה יודע שאתה ילד נוראי?"
"אני יודע, אבי," אמרתי, משום שחשבתי אותו הדבר בעצמי. "גם ניסיתי להרוג את נורה עם סכין לחם מתחת לשולחן, רק שפיספסתי אותה."
"זו הילדה הקטנה שהכתה אותך עכשיו?" שאל.
"אכן, אבי."
"מישהו יתקוף אותה בסכין לחם יום אחד, והוא לא יחטיא," אמר בנימה ממתיקת סוד. "ודאי יש לך אומץ רב. בינינו, יש הרבה אנשים שהייתי רוצה לתקוף גם, אך אין לי אומץ. תלייה היא עונש כל-כך נוראי".
"באמת, אבי?" שאלתי מתוך עניין עמוק – תמיד מאוד התעניינתי בתליות. "אי פעם ראית מישהו נתלה?"
"עשרות," אמר בכובד ראש. "וכולם מתו בזעקה".
"וואו!" אמרתי.
"מוות איום!" הוא אמר בסיפוק רב.
"רבים מהבחורים שראיתי גם כן הרגו את הסבתות שלהם, אך הם אמרו שזה לא היה שווה את זה."
עמדנו ודיברנו שם עשר דקות תמימות, ואז יצא עמי לחצר הכנסייה. הצטערתי מאוד להיפרד ממנו, משום שהיה הדמות המבדרת ביותר שאי פעם פגשתי בקרב אנשי הדת. בחוץ, אחרי האפלולית בכנסייה, אור השמש היה כמו גלים הניתכים אל החוף; הוא סינוור אותי; וכשהשקט הקפוא הפשיר ושמעתי את רעש הטראם מהרחוב לבי המריא.
ידעתי שלא אמות הלילה ואחזור, מותיר סימנים על הריהוט של אמי. זה היה מדאיג אותה מאוד, והמסכנה סבלה מספיק.
נורה ישבה על הגדר וחיכתה לי, ופניה עטו ארשת עצובה מאוד כשהיא ראתה את הכומר איתי. היא מאוד קינאה כי הכומר מעולם לא יצא איתה מהכנסייה.
"ובכן," היא שאלה בקרירות, אחרי שעזב אותי, "מה הוא נתן לך?"
"לשאת שלוש פעמים את תפילת "אווה מריה"
"שלוש פעמים אווה מריה," היא חזרה בספקנות. "ודאי לא סיפרת לו דבר."
"סיפרתי לו הכול," אמרתי בביטחון.
"על סבתא והכול?"
"על סבתא והכול."
(כל מה שהיא רצתה היה להיות מסוגלת ללכת הביתה ולומר שעשיתי וידוי גרוע.)
"סיפרת לו שתקפת אותי בסכין לחם?" שאלה במבט זועף.
"סיפרתי לו ליתר ביטחון."
"וכל מה שהוא נתן לך זה שלוש אווה מריה?"
"זה הכל."
היא ירדה לאט מהגדר מבולבלת. ברור, כל זה היה יותר מדי עבורה. כשצעדנו לדרך הראשית, היא הביטה בי בחשדנות.
"מה אתה מוצץ?", שאלה.
"סוכריית מנתה."
"הכומר נתן לך אותם?"
"כן."
"אלוהים אדירים," היא אמרה במרירות, "יש אנשים שהם כל-כך ברי מזל! אין טעם לנסות להיות טובים. עדיף שאהיה חוטאת כמוך."

*במקרה הזה בירה אלכוהולית.