גיליון 1 1, סתו 2008 נִגְזֶרֶת גיליון 2 2, חורף 2008 סָלוֹן גיליון 3 3, אביב 2009 סַף גיליון 4 4, קיץ 2009 מֶשֶׁק גיליון 5 5, סתו 2009 סֻכָּר גיליון 6 6, חורף 2010 פַּסְקול גיליון 7 7, קיץ 2010 לִילָדֵינוּ גיליון 8 8, קיץ 2011 מִשְׂחָק גיליון 9 9, אביב 2013 שֵׂיבָה גיליון 10 10, חורף 2015 נָּשִׁים גיליון 11 11, קיץ 2015 גְּבָרִים גיליון 12 12 סתו 2015 קרקס גיליון 15 15, סתו 2017 מחבואים גיליון 14 14, סתו 2016 מעברים גיליון 13 13 חורף 2016 יין ושיכר

הקרקס הראשון של לוז'אן

פעם סיפר לי דויד שיפר, המתאגרף, על ברווז שהגיע מרומניה למאזוביה, לעיירה בשם לוּז'אן. קראו לו סשה והוא היה טייח. אף־אחד בעיירה לא ידע איך הוא בדיוק הגיע, כלומר, אם הוא עף כל הדרך או שנסע בעגלה, או ברכבת. השנה היתה 1924, כך שהאנשים האמינו שהוא היה חייב להגיע באחת מהדרכים הנ"ל. קשה להאמין שברווז יכול לעוף כל כך רחוק אבל הכנפיים של סשה היו נהדרות. זה נכון שהן לא שמשו אותו בכלל בתור טייח – המקור עשה כמעט את כל העבודה. היתה לו טכניקה יוצאת מהכלל. בעיירה היו הרבה אורגים, פרוונים, חייטים וסנדלרים, אבל בנאים היו רק מעטים, וביניהם לא היה אפילו אחד שידע לטייח כמו הרומני. כך שגם אם בתי העיירה היו ברובם הגדול בתי עץ, סשה מצא את עצמו עמוס בעבודה, אם כי יש להודות, ברוב הפעמים הוא נאלץ להסתפק בעבודות סיוד בלבד.

מוטל יז'ומבק לא זכר מתי בדיוק נכנס הברווז בפעם הראשונה לבית־המרזח. הוא רק זכר שזה היה בערך באותם הימים שבהם התחילה האולימפיאדה בפריז, כך שכנראה היה מדובר בימי האביב המאוחר. זה היה בערב וסשה היה גמור מיום עבודה. הוא התיישב בקושי על הבר וייצב את עצמו בזהירות עם מכת כנף. הוא ביקש בירה במין גיעגוע שבור שהזכיר לכולם את ימי המלחמה הגדולה שהחריבה את לוז'אן, כמו שהחריבה כל עיירה טובה.

מימי קדם של לוז'אן היה למשפחת יז'ומבק בית־חרושת לבירה ועל כך אפשר למצוא עדויות מהימנות בפנקס ועד ארבע ארצות. מוטל היה בן לדורי דורות של מבשלי יי"ש ויצרני בירה. הוא ניהל את בית־המרזח וזה לא היה קשה במיוחד. אמנם רוב הקליינטים היו גויים שיכורים, אבל למשפחת יז'ומבק היה בית־חרושת לבירה, וכבר הוכח שאהבתם של הפולנים למשקה היתה חזקה יותר מכל שנאה שהיא. זאת לא היתה הסיבה היחידה לכך שמוטל חיבב אלכוהול, כי לפעמים שותים מספיק מהדבר הזה בשביל שיתרחשו דברים שאחרת אי־אפשר אפילו לדמיין אותם. על כל פנים, ככל שמוטל זכר, מעולם לא קרה למישהו ממשפחת יז'ומבק שנכנס לבית־המרזח שלהם ברווז וביקש בירה. זה היה ברווז מסוג די נפוץ, בְּרֵכִיָּה, עם ראש מבהיק בירוק, מקור צהוב וחזה נפוח בארגמן.

פִּיבוֹ, חזר סשה וביקש. מָאוֵּה פיבו. הפולנית שלו לא היתה משובחת, וזה בלשון המעטה, אבל בירה הוא ידע לבקש מצויין.

מי אדוני? מזג לו מוטל כוס.

אני ברווז, משך סשה בכנפיו והשתעל. מרומניה, טייח. הוא לגם בתאוותנות ואז שוב השתעל. האבק של המלט גמר לו את הריאות, אבל גם הטבק בטח לא עזר.

אולי נכון יותר לקרוא לבית־המרזח של מוטל בית־אוכל. הרי לא לחינם הוא שכר את שירותיה הטובים של גברת בלום, ובכל זאת, אי־אפשר להכחיש שרוב המחזור הגיע מעסקי הבירה. התבשילים של גברת בלום אמנם היו מצויינים, ערבים לחכם של יהודים וגויים, אבל העז החוּמה שהיא גררה איתה התמחתה בנזקי רכוש וגוף שגרמו לכולם צער רב. לבעלה, זכר צדיק לברכה, היה בית־מלאכה לתיקוני אופניים ומכונות תפירה, ויש האומרים שלעז היה חלק גדול בכשלון המפעל. כשהיא לא היתה עסוקה בשום דבר אחר, עמדה העז בפינה ולעסה. באותו ערב, סשה קפץ פתאום וחילץ עיתון אחד מפיה של העז. הוא לא ידע קרוא וכתוב וכנראה שזאת היתה הסיבה לכך שהציל את העיתון. היה לו כבוד למילה הכתובה. מוטל יז'ומבק מעולם לא התעניין בפוליטיקה, אבל בפינה תמיד היה איזה עיתון בעניינים האלה. הוא בדרך כלל לקח אותם מהקלוב הציוני בלי שאף־אחד שם לב. כך לפחות הוא חשב. למעשה כולם שמו לב ורק העדיפו להעלים עין.

כשראה מוטל את הברווז, באותה פעם ראשונה, נזכר בנסיעה אחת ארוכה לגליציה, לפני עשרים שנה. אביו הרשה לו לנסוע לבן־הדוד העשיר ולבלות שם את חודשי הקיץ. הדודים שלחו עגלה במיוחד בשביל מוטל והוא שכב כל הדרך ודמיין לעצמו דברים שאסור לדמיין ובכל זאת קיווה שיתרחשו בחופשה. מוטל מתכנן תכניות ואלוהים צוחק וכשהגיע כבר היתה דעתו של בן־הדוד, הירשל, משובשת, נעליו נחות על ראשו והוא קורא 'גע גע'. אולי זה מה שחיבר את מוטל לברווז ובכל ערב שנכנס סשה לבית־המרזח, משהו ביניהם נרקם. זה קרה בערך פעמיים בשבוע, בדרך כלל בימים שהתקיים השוק בכיכר, שני וחמישי. ברוב הימים סשה היה כל כך גמור מהעבודה ונרדם מיד, בעמידה. רוב העבודה שלו היתה באזור של בית־הספר הפולני, בניין הדואר ובית־המשפט. בית־המרזח היה ממוקם קצת רחוק משם, ביציאה מהעיירה, על דרך "השלישי במאי" בואכה נחל לוז'אניצה ובית המטבחיים.

קשה היה לקרוא לזה חברות של ממש ובכל זאת המפגשים האלה קצת הפיגו את הבדידות. שניהם ידעו שכשיחלפו ימי הקיץ, כל אחד, בן־אדם או ברווז, ינסה לאחוז בכל החום שאפשר להשיג בעיירה. כי יש מי שאוגר עצי הסקה, ויש מי שאוגר לו נחמות. הוא היה רווק, מוטל, וכבר בן שלושים וחמש. הוא אף פעם לא אהב את היינגלעך מיט מיידלעך, בחורות עם בחורים ביחד, והוא נזכר בערגה בימים לפני שהגיעה אפנת בגדי־הים לעיירה והרחצות בנהר הנארֶב תמיד היו בעירום, נשים לבד וגברים לבד. זה לא רק שהוא לא נמשך לנשים, הוא ממש פחד מהמחשבה להישאר עם אישה לבד. בהקשר של גברת בלום, אפילו העז עזרה. אבל מה תעשה עם כזה דבר כשאתה תקוע בעיירה פולנית בשנות העשרים של המאה שעברה? גם סשה לא ידע. מה שהוא כן ידע, סשה, זה שטייח זאת לא עבודה מי יודע מה. אם הוא שכח את זה לפעמים, השיעול הטורדני הזכיר לו את זה מיד. בינו לבין עצמו הוא חשב לנסות איזה יום לצאת עם הנערים שמחפשים ענבר ביערות שבמורדות ההר שעליו מתרפקת לוז'אן. אולי יהיה לו מזל. ואם לא ענבר, שיהיו גרגירי־יער מתוקים לנחמה. איזה עתיד יש לי, שאל סשה, וגם מוטל לא ידע. מה שהוא כן ידע, מוטל, זה שמי שהיה במלחמה הגדולה, לא צריך לשאול אותו על העתיד. הוא סיפר לסשה על הצבא האדום שהופיע יום אחד וכבש את בית־המרזח והקים את הפורטים, הביצורים התת־קרקעיים, מסביב לעיירה. הוא סיפר על הפליטים שצבאו על מחסן המזון ורק צער היה להם בעיניים. איך לקחו את הגברים לחפור חפירות ולהקים גדרות תיל. הוא זכר את השמחה שתקפה את כולם כשהגיעו הכוחות הגרמנים, המשחררים, כאילו הבולשביקים לא שרפו את הכל בדרך נסיגתם. הוא זכר איך הוא עצמו שמח, כאילו לא היה הפגז הבולשביקי שקרע לו שתי אצבעות מיד שמאל ולקח גם את השמיעה באוזן שבאותו צד. הוא זכר את העיירה השרופה, שרופה ממש מבפנים. וגם אחר־כך, לפני ארבע שנים, שוב הגיעו הבולשביקים ולקחו את לוז'אן ואז שוב הפולנים וכמה אפשר כבר? איזה חורבן! הם הקימו את לוז'אן מחדש, אבל העתיד לא קם. המלחמה העניקה להם צלקת גדולה שאיפשרה להם להתעסק רק בעבר. מוטל רצה לשאול את סשה אם הוא יהודי, הוא הרגיש ביניהם איזו שותפות־גורל, אבל לא ידע כיצד ישאל. זה קצת מקביל, בימינו, ללשאול חתול אם יש לו טבע של בודהה, כלומר, אם יש לו סיכוי לזכות בהארה. בחוץ החל לרדת גשם קייצי וקליל, ופנימה חדרו ניחוחות של רפש ובוץ, עם ארומה של לילך ריחני.

איפה היית במלחמה, שאל אותו מוטל.

אני? משך סשה בכנפיו, אני ברווז צעיר, בן חמש. עוד לא נולדתי במלחמה.

הקיץ כבר היה בעיצומו, נהר הנארֶב נסוג ופינה לילדי לוז'אן משטח של חול רך לשחק עליו, כאשר יום אחד הגיע הקרקס לעיירה. זה היה יומיים לאחר שהתקיים היריד הגדול וברינעק המרובעת, בכיכר השוק, עדיין עמדה הקרוסלה הגדולה ופרשה מוטות ארוכים עליהם תלויים סוסי־עץ מנוקדים עם עיני ענבר. שואבי המים התגודדו מסביב למשאבת המים שבמרכז הכיכר, היחידה בעיירה, ובהו בעיניים פעורות בעגלות הגדולות שפרקו את מרכולתן. התכונה שם היתה עצומה ויש גויים שנשבעו לאחר מכן שראו את מריה הקדושה בעצמה יורדת מההר, ממריה גורה, זורקת את שני הנרות שבידיה, ובאה לעזור בהקמה. על כל פנים, כשהתפזרו ענני האבק נפעמו כל תושבי העיירה לראות את האוהל עומד בשיא תפארתו, צבוע באדום ולבן, בשטח שבין הרינעק לבין המאגיסטרט, בית־העירייה. מצד אחד השקיף בעניין מגדל הכנסיה, מצד שני כיפת בית־הכנסת התכנסה במבוכה. האדום הבוהק של האוהל התנשא מעל הצבע האדום הדהוי של גגות העיירה. הלבן הבוהק של האוהל התריס אל אפרוריות הקירות שמסביבו. זה היה הקרקס הראשון בתולדות לוז'אן ולמראה כמו זה הרגיש כל לוז'אנר כאילו עד היום מעולם לא קרה שום דבר חשוב בלוז'אן, אפילו לא בניית תחנת־החשמל העירונית שחיברה אותם חודש קודם לכן לחשמל. רק עכשיו, כן עכשיו, הם רשמית חלק מהעולם הגדול. צירקוס פרנצובסקי! כרזות נתלו בכל הרחובות כמעט, מבטיחות שני דובים, שני לוליינים, גמד אחד ואסקימואי אחד. היום יש כאלה שצורם להם שקראו לו אסקימואי ולא אִינוּאִיטִי – מזל שלא היה שם כושי, כלומר שחור, בחבורה – אבל צריך לזכור שבאותם ימים היו שֹמים אנשים כאלה גם בכלובים בגני חיות ולא רק בקרקס.

למנהל הקרקס קראו פרנץ, אבל יכול להיות שלא זה היה שמו האמיתי, כי השורשים שלו היו בכלל מצרפת. את הקרקס הוא אמנם קנה בגרמניה, שלוש שנים קודם לכן, וניהל אותו ביד רמה. הוא לא הבין הרבה בקרקסים, אבל הוא ידע לנהל, הרגיש טוב עם כסף, וידע להסתכל באנשים ולהבין מה הם צריכים. גם היה לו שוט, רחמנא לצלן. הגרמנית שלו, חשוב לציין, היתה לעילא ולעילא. המסע של הקרקס מזרחה היה סוג של הימור מבחינתו, רוב תעשיית הבידור נדדה כמה חודשים קודם לכן לכיוון פריז, לכיוון האולימפיאדה, אבל פרנץ החליט ללכת נגד הזרם ולנסות לדוג ממנו מה שאפשר. במזרח גם אפשר לקנות מהצוענים דובים מאולפים בזול ולמכור אותם ברווח נאה אחר־כך במערב. על דרך המקרה, שני הדובים שלו הגיעו ממש מאותו אזור של סשה, מהחלק המערבי של הקרפטים ברומניה, אבל זה פרט שלא יתגלה למי מהם לעולם.

החנייה בלוז'אן היתה טעות ניווט פשוטה שעתידה לגרור הפסד כספי לא קטן, הוא בכלל תכנן לחנות בעיירת המחוז, במאקוב, אבל פרנץ מעולם לא הודה בזה אלא פשוט ניווט את דרכו אל עבר בית־המרזח. היתה לו ברירה? אי־אפשר היה להשיג בירה בשום מקום אחר בעיירה והוא היה צריך נחמה. הוא הידק את המגבעת לראשו וצעד לאורך כל רחוב "השלישי במאי". הבעדער, הבלן, פתח את צינור הביוב של המקווה וזרם דלוח, פרי טיהור של ימים רבים, פרץ ושטף את התעלה היישר על מגפיו המבריקים של פרנץ. הוא קילל במרץ ופילס דרכו בין התלוליות שהשאירו הפרות שחזרו מן המרעה, בצעד כבד השלים את הדרך הארוכה וקרע את דלת בית־המרזח לרווחה, כאילו הרגיש מבחוץ כמה מחניק החדר בפנים. מין רוח רעה נכנסה איתו מבחוץ ושלהבות הנרות, בתוך העששיות המפוחמות, רעדו כולן. הוא הזמין בירה במין צעקה סמכותית כזאת, איין ביר! וטפח על הדלפק כאילו בכוחו לצאת למלחמה בעולם כולו, ועד שתבשיל לכך השעה, כל מי שמסביבו ראוי שירגיש מאוים. באותה שעה היו בחדר שלושה איכרים מהכפר הסמוך ואף על פי שהיו כבר מבושמים, הם באמת הרגישו מאוימים. הם היו מוכנים ללכת מיד לקרקס רק כדי לרצות את פרנץ, אלא שהאוהל רק הוקם, וההופעה הראשונה היתה אמורה להתרחש רק למחרת. למעשה פרנץ עדיין חכך בדעתו אם לא כדאי בכל זאת לפרק את האוהל ולהמשיך משם מיד אבל בסופו של דבר זה לא קרה. מוטל, על כל פנים, לא הרגיש מאוים. הוא ליטף את פרנץ בעין נבונה שאהבה את ההופעה המהודרת שלו. החליפה שמרחיבה את הכתפיים, המגבעת, המגפיים הכבדים, השפם המטופח. היו לו סיבות להניח שיש לפרנץ כסף כמו שאין לאף־אחד אחר בעיירה. האמת היא שהוא גם צדק, אבל קשה לקבוע אם זה משום שלפרנץ היה הרבה או שלהם היה מעט. מוטל הגיש לפרנץ כוס שיכר, בנוסף לבירה. הוא חיכה שהאלכוהול ישקע אצלו קצת ועשה קמעא־קמעא את תנועות התקרבותו, עם כל לגימה. המבט הביישני שלו היה מושפל. הוא הרגיש את קרקור הצפרדעים מבחוץ בתוך בטנו.

הגרמנית של מוטל היתה שבורה ולכן הוא צירף אליה תנועות ידיים עדינות.

ברווז מדבר, גיחך פרנץ בחוסר־אמונה, אני רוצה לראות כזה דבר! מיליון מארק אני אתן לך!

קשה היה לדעת למה בדיוק התכוון פרנץ, כלומר איזה מארק, גרמני או פולני, ובכלל בדיוק החליפו אז בפולין את המטבע לזלוטי, כך שהבלבול היה לא קטן.

הברווז בא לכאן די הרבה, אמר לו מוטל. אולי הוא יבוא מחר.

קח, אמר לו פרנץ, אם אתה רואה אותו שוב, תן לו את הכרטיס שלי. אשמח לשים את הידיים שלי על הברווז.

מוטל יז'ומבק הסתכל בכרטיס. הוא מעולם לא ראה קודם לכן כרטיס ביקור ולא הבין בדיוק איזה צורך יש בכזה דבר. הוא לא הצליח להבין מה שהיה כתוב עליו, על כל פנים, אבל לא חשב שזה יהיה קשה כל כך למצוא את פרנץ כל עוד הוא בלוז'אן, במיוחד לא עכשיו כאשר ריח מי־המקווה דבק במגפיו של פרנץ. מוטל הכיר את הריח הזה מצויין מימי ילדותו. בשל סגולותיהם המטהרות, לא קפאו המים האלה לעולם, והילדים היו עורכים עליהם ניסויים שעזרו להעביר את הזמן.

באותו לילה התהפך מוטל יז'ומבק על משכבו כאילו מישהו מנופף בשוט מעל ראשו. הוא דמיין, אולי הזה, מה אפשר לעשות במיליון מארק ואיך אפשר לבזבז אותם מהר לפני שהבולשביקים יבואו ויקחו לו גם אותם. הוא עודד את עצמו שכך או כך, כמה אפשר כבר לטייח בעיירה אחת, במיוחד כזאת קטנה שנקראת לוז'אן. הרי כל אחד צריך פרנסה. כל אותו יום שלמחרת אחזה חולשה מוזרה בברכיו ורעד כמעט בלתי־נראה תפס שליטה בידיו ובערב הקדים השיעול של סשה את כניסתו לבית־המרזח ומוטל  נדרך. הוא עצמו, מוטל, לא הלך להופעה של הקרקס בשל אותה חולשה שבברכיו, אבל לא היה ילד שלא סיפר עליה בעיניים נוצצות, אם ראה אותה וגם אם לאו. אי־אפשר היה לצאת מהבית בלי לשמוע על דובים שיודעים לרקוד, על לוליינים, גבר ואישה, שהם אקרובטים של ממש, על הגמד שמפליא לשיר ועל אסקימואי שלובש פרווה עבה אפילו שבתוך האוהל של הקרקס עכשיו כל כך חם. אף ילד לא תיאר לעצמו שכל מה שהאינואיטי רצה זאת הזדמנות אחת לחמוק מהשוט של פרנץ, לזרוק את הפרווה ולקפוץ לנהר הנארֶב הסמוך ולשחות איתו צפונה, שם יוכל לחפש את אשתו ושלושת ילדיו. זאת היתה שטות, כמובן, כי הנהר הזה לא הולך צפונה בכלל אלא מזרח-מערב.

מוטל הגיש לסשה את הבירה ביחד עם הכרטיס של פרנץ.

מה זה? סשה לא ידע קרוא וכתוב. בשום שפה.

זה של מנהל הקרקס, מוטל אמר לסשה, הוא היה פה אתמול בערב. הוא אמר שיש לו עבודה בשבילך.

באמת? נקר סשה את הכרטיס במקורו בסקרנות. תודה. הוא לגם מהבירה ושוב השתעל. כבר בשיעול השני הכרטיס עף מהדלפק ונדבק על הרצפה המלוכלכת. אפילו העז לא חשבה להרים אותו משם. אם קודם עוד היה כבוד למילה הכתובה, עכשיו הוא כבר נרמס. תגיד, סשה ליכסן אל מוטל מבט. הקרקס הזה… זה לא האוהל הגדול שאתמול שמו בכיכר?

כן, אישר מוטל. זה הקרקס.

אוהל! גיעגע סשה, תהרוג אותי אם אני יודע איזה עבודה יכולה להיות שם לטייח. אפילו לסייד אי־אפשר שם.

מוטל יז'ומבק עצם את עיניו. נדמה היה לו שאפשר להריח את החציר שקוצרים עכשיו בשדות ליד. פרנץ נופף בשוט ורקע בזירה. ניצוצות עלו ממגפיו והתעופפו לכל עבר, הדליקו את שמי לוז'אן מתחת לירח שנמלט בבהלה ונעלם במי הנהר. גבירותיי ורבותיי, צירקוס פרנצובסקי! גבר מזדקן, שתי צלקות עמוקות על מצחו, תפס את האקורדיון ודוב אחד נעמד על שתי רגליו. הדוב השני התכדרר על הרצפה והתגלגל בקו ישר בעוד השרשרת שלו מסתבכת סביב הצוואר. הלוליינית נכנסה על חד־אופן וחיוכה שלוח מקצה האוהל לקצה העולם. הלוליין, בעלה אולי, נעמד על שתי ידיו, על מוט ברזל דק. כך, כשרגליו זקורות אל על, הוא הצליח לכופף וליישר את מרפקיו, לכופף וליישר, ואחר־כך עשה זאת שוב עם שולחן שהחזיק בכפות רגליו. היה שם גם ליצן שעמד על גב סוס מנוקד עם עיני ענבר אף־על־פי שזה בפירוש לא נכלל בתוכניה. הגמד שר שירי ערש ביידיש והאסקימואי פתח מעט את המעיל והראה למוטל מה יש לו שם. היה לו בגד־ים והוא היה מוכן. הקרקס האמיתי הוא לא באוהל, לחשה גברת בלום באזנו של מוטל והוא נרתע ממנה, הקרקס האמיתי הוא בחוץ. הקרקס האמיתי הוא לוז'אן. באותו רגע הופיעה העז הסוררת של גברת בלום ונגחה באחוריו של פרנץ וכל מילוי נוצות האווז של המכנסיים התפזר על הקרקע. גם כל האוויר עזב את פרנץ בבת אחת והוא נשכב, איבריו פשוטים על האדמה. הגבר המזדקן, כדי להתגבר על המבוכה, נטש את האקורדיון והחל לסובב את הידית של תיבת הנגינה. קוף קטן עלה פתאום על השולחן שעל רגליו של הלוליין והחל לרקוד לפי הקצב האחיד של התיבה. הצלילים העליזים שטפו את כל רחובות לוז'אן, התערבבו בצניפת סוסים ושקשוק גלגלי העגלות. מוזר, אבל מוטל לא היה יכול לשמוע אף ברווז. יותר מוזר מזה, לא היה שם שום ברווז אפילו כשפקח מחדש את עיניו.

אפשר לחשוב שהברווז לא היה שם מעולם, אבל דויד שיפר, המתאגרף, טוען בתוקף שראה אותו במו עיניו.