היא קמה כשהג'ינג'י שלה התעורר וביקש אוכל. שעה ארוכה ישב והתבונן בה, חיכה שתבין לבד מה הוא רוצה. בסוף היא הבינה. כלומר, כבר בהתחלה ידעה מה הוא רוצה, אבל לקח לה זמן עד שהצליחה להביא את עצמה לידי תנועה, לקום. היא הייתה עטופה בכתונת לילה, ובכל זאת הרגישה חשופה אל מול היום החדש שבא.

השעון המעורר צלצל כשהיא כבר הייתה בעיצומה של התארגנות הבוקר. החתול במרפסת השירות גרס את האוכל היבש שהוקצה לו בתיאבון רב. מחדר האמבטיה היא סיננה קללה, הוא הולך להעיר את כל הבית, חשבה ורצה עם מברשת השיניים ופה מלא קצף לחדר השינה לכבות אותו. לא שזה משנה, ממילא עוד דקה היא תעיר את הבנות, אבל היא רצתה לעשות את זה בדרך שלה, עם חיבוק ונשיקה. לא שהיה לה מצב רוח לזה הבוקר, אבל יש הרגלים שאי אפשר לשנות. אסור לשנות. אסור שיידעו שאמא במצב רוח רע. אסור שישאלו שאלות. אסור.

תמי שטפה את הפנים, נתנה מבט חטוף במראה והידקה את ידיה סביב מתניה בחיבוק עצמי נגד הקור. היא העירה את הבנות, פנתה למטבח, ארוחת בוקר, פרוסה מרוחה שכבה דקה של גבינה לבנה ועוד אחת עם שכבה של שוקולד. הילדות לא עשו בעיות, רק הקטנה עיקמה קצת את האף. תמי חיכתה שהיא תגיד משהו, קטן, המילים עמדו לה בגרון, חיכו לגפרור, לנאום הידוע מראש, שאם אבא שלה היה משלם מזונות… היא רק חיכתה לסיבה להתפרץ והקטנה ידעה להתאפק.

אחרי שהבנות יצאו, ותמי התגברה על הצביטה של הגעגועים לגדול שלה, ולא התקשרה אליו, היא חזרה לחדר שלה ופתחה את ארון הבגדים. הייתה לה פגישה הבנק והנציגים שלו. היא לא דאגה. יש לה עורך דין מצוין. כריש רציני. היא הייתה זקוקה לו. כל אדם שהיה קצת פחות תותח ממנו, היה לה רע. קיבלה עליו המלצה טובה. אמרו שהוא אחד ויחיד. כשאמרה לו שאין כסף, הוא ליטף לה את השיער ובעיניים טובות של אבא אמר, "לא נורא, יהיה בסדר, נסתדר" והיא אמרה עוד קצת, אולי ייכנס איזה כסף. אולי מזונות. אולי ירושה. היא נוחרת בבוז. לא לזה יש סיכוי ולא לזה.

אז מה ללבוש? הבגדים שכבו בערימות לא מסודרות והיא הוציאה חולצה אחרי חולצה והחזירה לארון בלי לקפל. היא צריכה להיות לבושה יפה, להיות אסטטית ומצד שני, לא מפוארת, שלא יחשבו שיש לה כסף. אפשר לחשוב שאם היא מפנקת את עצמה פעם בכמה זמן באיזו חולצה יפה, זה הופך אותה לעשירה, מבטל את כל האין האינסופי הזה שהיא חיה בו. אבל מה יבוא טוב לפגישה היום? בסוף היא בחרה שמלה ורודה שהדגישה את מה שצריך והשאירה מקום לדמיון, ענדה את עגילי הזהב, המתנה היחידה ששמרה מהחתונה המיותרת שלה. מרחה את שפתיה באודם. כשהיתה כבר לבושה, תמי שוב הביטה בראי ושוב חשה מעורטלת בבגדיה. היא מרחה עוד קצת אודם והוסיפה צללית כהה, להסתיר את עיגולי חוסר השינה שצצו מתחת לעיניים. זה לא הספיק. היא שטפה את הפנים, מחקה את האיפור עם מגבון, והתיישבה לסדרת איפור חדשה. המייק אפ כיסה על הפגמים, ולאט-לאט, ראתה את עורה מוסתר ומשהו חדש, חלק, אחיד בא במקומו. עכשיו בחרה צללית בהירה יותר והוסיפה שכבת אודם נוספת להסתיר את שפתיה הנשוכות.

הפגישה הייתה בחיפה, עורך הדין אמר לה את שם הבניין שבו שכן המשרד. הם קבעו להיפגש קודם, לתאם מה יאמרו. היא סמכה עליו, אין לה מישהו אחר לסמוך עליו. אבינו שבשמיים, עם כל הכבוד לו, דרכיו נסתרות ועד עכשיו הוא לא ממש קידם אותה בחיים. הם צריכים לדבר על זה, אסור שהם ייקחו לה את הבית. זה הבית שלה. היא עבדה בשבילו קשה. זה שהיה איש מניאק שהפריע לה, זו לא יכולה להיות סיבה לאבד את מה ששלה. הם חייבים להבין שהוא השתולל עם הכסף שלה, אבל הוא כבר לא בתמונה וזו היא מול העולם. זו היא שתעשה הכול כדי שלבנות שלה תהיה קורת גג. גם אם זה אומר לקחת את העורך דין הכריש הזה, שלפה שלו יש ריח של סרדין מת.

היא הגיע למקום שבו קבעו, בניין משרדים גבה קומה, עם מעלית מוזהבת ושטיחים מרופדים. הפגישה נקבעה לאחת עשרה ורבע, הקפה היה ריק והעורך דין התאדה. השעה הייתה מוקדמת, אבל היא פחדה לאחר, לפספס את תורה. היא ניסתה להתקשר והוא לא ענה. סרקה את הרחוב במבטה. חיכתה, הביטה בשעון של הפלאפון, הזמן עבר. ואם הם יקדימו? ואם עכשיו בדיוק קוראים בשם שלה, ואומרים היא לא כאן, זה לא מספיק חשוב לה, מחליטים בהיעדרה? ואם הוא יבוא? ואיך הם ייכנסו שהם לא מתואמים? ומה כבר יש לתאם? הרחוב היה ריק. היא עצמה עיניים, וראתה את התמונות מהפעם האחרונה שנפגשו. הוא הזמין לעצמו כריך ענק עם אבוקדו והשפם שלו התמלא בפירורים מהלחם ואחר-כך, כשהוא ניסה לנשק אותה, וכל הפירורים היו כל כך קרובים אליה והריח של האבוקדו שהיא לא סובלת אף פעם חדר לה לנחיריים חזק כל כך, עד שהיא הדפה אותו ופתאום היא כל כך התגעגעה לבכור שלה, שנמצא בפנימייה עד שיהיה יותר טוב, ורק איתו היא יכולה לדבר על הכול והוא מקשיב ועוזר כמו שרק גבר קטן מסוגל. היא התאמצה מאוד לא להתקשר אליו. הוא בבית ספר ואסור לה להפריע לו. בשבילו את נלחמת, הזכירה לעצמה, בשביל שיהיה לו לאן לחזור, גם אם זה רק מזרן בסלון.

היא החליטה לעלות בכל זאת לפגישה, העורך דין יגיע ויצטרף אליה. היא לחצה על הקומה השש עשרה, הסתכלה בדמות שנשקפה אליה מן המראה. אישה עלובת מראה שמנסה להיות מישהי. היא כלום. אפס. אפילו בעל טוב היא לא הצליחה לבחור. גבר שיפרנס אותה, כל כך קשה? הדבר הכי בסיסי בעולם. מי לא יכולה להתחתן? רק היא…

דלתות המעלית נפתחו והיא נכנסה לחדר המתנה הומה. נציגי הבנק הגיעו לפגישה והזמינו את כל בעלי החוב. היא בדקה בעיניה אם עורך הדין שלה כבר כאן, אולי התבלבל, אולי לא מצא אותה בקפה ועלה לבד.

"אפשר לעזור לך?" שאלה פקידת קבלה חייכנית.

היא גמגמה משהו על פגישה, בנק, עורך דין, והפקידה רהוטה ובטוחה בעצמה שאלה לשמה, מצאה אותה בטפסים וסימנה לה על שורת כיסאות שעליהם היא יכולה לשבת ולהמתין לתורה, כמו בקופת חולים. כן קופת חולים, בדיוק הדימוי הנכון למה שקורה כאן, הלא רק אנשים חולים מגיעים לכאן. אנשים חולים, שלא מסוגלים לגמור את החודש, שלא יכולים להחזיק את הראש מעל המים. לא מגיעים לכאן אנשים שיש להם הכול, שיש להם פרנסה טובה. הם לא מגיעים למצב של חוב של מאות אלפי שקלים לבנק. לא, הם עומדים בתשלומים החודשיים שלהם. הם עומדים בדרישות של החברה להיות הורים טובים, שולחים את הילדים לבית ספר עם סנדוויץ' עם חביתה, עם גבינה צהובה, לפעמים אפילו עם נקניק.

סביבה הכול רחש, אבל היא הרגישה כאילו היא צופה בתכנית טלוויזיה בלי ווליום. רואה רק את הפיות זזים, אבל לא שומעת שום קולות, וכל האנשים נראו לה קטנים כמו בטלוויזיה וזזים מהר מאוד, וכל אחד ממהר וכל אחד מתווכח על פיסת מציאות משלו והיא במציאות שלה, בפגישה האחרונה שלהם, עם האבוקדו והפירורים של הלחם. תכף הוא יבוא, הכריש שלה ויטרוף פה את כולם.

היא הביטה בשעון הקיר שמחוגיו נעו בסיבוב אינסופי ובלתי נגמר, וניסתה לחייג אליו שוב, ושוב לא הייתה תשובה. ניסתה לחסום את המספר ממנו היא מחייגת, אבל גם ככה הוא לא ענה. ייסורי המצפון החלו להלום בה, כשחשבה על הטעות שעשתה. איפה תוכל למצוא עוד אחד כזה? אז הוא רצה נשיקה וחיבוק, מה קרה? במה זה היה מוריד ממנה אם היא הייתה נותנת לו? הוא עוזר לה כל כך, והוא תותח כל כך ומוכן לטפל בתיק שלה בלי תמורה. כבר אז ידעה שהייתה צריכה להתקשר להתנצל, על זה שהייתה תוקפנית, שעצרה אותו ככה, בברוטליות. תמיד היא כל כך קשה. תמיד היא מצליחה להרוס לעצמה. למה לא התקשרה אליו להתנצל? האם היא באמת מוכנה לסכן את הבית שלה, את מקום המגורים של הילדים שלה, בשביל הכבוד הטיפשי הזה שלה? מה הוא עזר לה הכבוד הזה? היא הייתה זקוקה לו, תמיד היא מתבלבלת במקרים האלה, כל המלים נעלמות לה ויוצאות לה מלים עקומות. בבית ספר, אצל הסוציאלית, תמיד. והפעם, אסור שזה יקרה הפעם. היא חייבת לשנן איך תסביר להם שנכון, היא מתעכבת בתשלומים, אבל היו הוצאות. יותר מדי הוצאות ומעט מדי הכנסות. ככה זה בכלכלה, הם מבינים בזה יותר טוב ממנה.

פתאום מישהו החזיר לתמונה את הקול בבת אחת. האישה שישבה לצידה התמוטטה, ירידת סוכר. בבת אחת כולם נכנסו לפאניקה וחיפשו מה להביא לה. מישהו הכין לה קפה, אחר הציע לה סוכרייה או שוקולד והיא בחרה בשוקולד. גם תמי רצתה שוקולד, או לפחות קפה, אבל אף אחד לא הציע לה לשתות כלום, והיא המשיכה לשבת שם במלוא שקיפותה, מרוכזת במילים שתגיד, בתחינתה. בתוך המהומה הזאת הגיעה איזו ברונטית אחת, עם ידיים עמוסות תיקים ובטון של מורה אמרה שאת כל השיחות יעשו בחדרים. זה לא קופת חולים פה, זה חדר מיון, רק חולים אנושים מגיעים לפה. אלא שהמטפלים הם לא רופאים בחלוקים לבנים, אלה עורכי דין שמעולם לא שמעו על היפוקרטס ושבועתם היחידה הייתה לעשות כמה שיותר כדי שירוויחו כמה שיותר.

העורך דין שלה עדיין לא ענה לה, למרות שאצבעותיה לא הפסיקו לחייג, באופן אוטומטי הן חייגו, בלי שהיא בכלל שמה לב. המחוג הקטן התקדם, עקף מזמן את השעה שבה הייתה אמורה להיות הפגישה שלה. איש קטן ורזה התעכב ליד פקידת הקבלה. מה זה? למה יש כאן כל כך הרבה אנשים? הוא שאל והפקידה הסבירה שנציגי הבנק הגיעו לשיחה עם בעלי החוב. האיש הקטן הנהן, והיא הרגישה את מבטו נעוץ בה רגע ארוך מדי שכיווץ אותה עוד קצת בכיסא, הנהן ומשך בכתפיו, אין מה לעשות, גם טפילים יש בעולם הזה. ולמרות שהם לא דיברו אליה היא השפילה מבט, מבוהלת, מבוישת, כועסת. כשהרימה את ראשה, האיש הקטן כבר הלך מזמן וגם פקידת הקבלה נעלמה. רק היא נשארה. מחכה ומחכה והוא לא בא. הבן זונה לא הגיע. כבר שבעת אלפים פעמים ניסתה לתפוס אותו ואין תשובה. היא השאירה הודעות שיחזור אליה דחוף. היא סימסה. הוא לא הגיב. אולי הוא חטף התקף לב, מגיע לו. הלוואי שימות.

"בבקשה, עורכי הדין מחכים לך," דקלמה לקראתה הפקידה והצביעה על דלת העץ הכבדה. תמי קמה מהוססת, משחזרת את כל המילים שהיו לה על הלשון, שידעה שעליה להגיד, שאסור להן להתבלבל אצלה בפה. היא נכנסה לחדר, חמישה אנשים מכופתרים חיכו לה. שני נציגי בנק, שני עורכי דין ואחת מזכירה שצריכה לכתוב את הפרוטוקול. הם שואלים שאלות והמילים, כצפוי, התבלבלו לה. ניסתה להגיד בכל זאת, איך הוא השפיל אותה ואיך לא הייתה לה ברירה, ואיך בשביל הילדים, והיא ויתרה על המזונות, והם לא פסיכולוגים, מבטיהם קשים, היא לקחה הלוואה. היא צריכה להחזיר. ולא היה שם אף אחד להגן עליה, להגיד בשבילה שהיא מנסה, לתאר איך היא קמה בבוקר הולכת לעבודה, חוזרת מטפלת בילדים ממשיכה לעבוד גם אחר-כך וגם כשהילדים ישנים. ואולי הבנק יכול לבוא לקראתה, ולבנק יש הרבה כסף, אפשר לראות במאזנים שלא יקרה כלום אם פעם אחת, לאישה אחת, הם יוותרו. חשופה למבטיהם, היא הייתה צריכה להגן על עצמה לבד והמילים התגמגמו בפיה, והיא לא וויתרה, ולא התסכלה להם בעיניים שלא תעצור, שלא יפסיק השטף. היא עושה את הכול, היא עובדת היא מנסה, היא מתאמצת, אבל החיים… הם יקרים… אתם מבינים…

תמי הרימה אליהם את הראש, ארבעה פרצופים הנהנו מולה לא מבינים דבר. ארבעה גברים שמרוויחים משכורת של חמש ספרות ניסו לשכנע אותה שזו לא צריכה להיות בעיה לשלם אלף ש"ח בחודש ממשכורת צנועה שאמורה להחזיק ארבעה נפשות וחתול. בשביל מה בכלל החתול, שאל אותה בהתחלה העורך דין, אבל הסוציאלית בעצמה אמרה שחיות חשובות להתפתחות הפסיכולוגית התקינה של ילדים וגם לשפיות שלה. גם השפיות שלה חשובה כאן, לא? היא הביטה בפקידה וזו השיבה לה מבט אטום. מבדילה את עצמה ממנה, חוצצת בניהן בביטחון שלה זה לא יקרה, היא קבועה פה, היא תשמור על מקום עבודתה, תרשום את הפרוטוקול כפי שנאמר ולא תשנה בו פסיק. אחוות אחיות, זה טוב אולי בפייסבוק, אולי בפגישות סגורות, לא כאן, לא במציאות.

אם תהיה לך בעיה, תפני אלינו, שלא תהיה עוד תביעה, אמרו וסימנו שתם זמנה. והיא, פעורת פה נשארה לשבת מולם, היא כאן, היא פונה, מבקשת, אבל בחוץ יש תור ולאנשים אין סבלנות, הם חולים, רוצים כבר להיכנס והיא מעכבת אותם בפטפוטים שלה על אמהות ונסיבות חיים מצערות. היא רצתה לצעוק, לקלל, להפוך שולחנות, ככה מבינים בארץ הזאת, רק אם את עושה בלגנים. אבל היא שתקה. מושתקת, מוחלשת. היא ירדה במעלית, כעס עצום גאה בה על השתיקה שלה. על זה שהאמינה. ששוב האמינה. אפס שכמותך, זרקה למראה לפני שיצאה מהמעלית.

בדרך הביתה היא המשיכה לחייג עד שאצבעותיה נמסו והפלאפון זלג לתוך התיק. כשפתחה את דלת הבית, דם ונוצות פזורות זינקו אל עיניה. היא עצרה נשימה, נשכה שפתיים וחיפשה את גופת הציפור שמזלה לא עמד לה לחמוק משיניו של הצייד הקטן והג'ינג'י. מאחורי שולחן הסלון הקטן, מפורק מאבריו, מצאה אפרוח קטן, באורך של אצבע. לרגע רצתה לגחון למטה, לראות אם יש עוד חיים ביצור הדומם, אבל יללה עמוקה נשמעה מאחוריה. דוממת, הלכה בעקבות החתול ומילאה את הקערה בגרגרים חומים.