יום 1
את נוסעת אל העיר. כבר נסעת לערים בעבר. תמיד ארזת רק את מה שמותר – הגוף, ארוז בתוך עורו, מחברת, שני עטים, סדין וציפית, סבון ושמפו. ספר שירה. עכשיו הגוף הזה הוא מזוודה. את עוטפת את הלב המטפטף במגבת ישנה שלא צריכים. קפלי חולצות, גלגלי תחתונים.
את נוסעת אל העיר ומשאירה מאחור את כל המוכר, גם את הסיפור המעייף, הטיפשי, המוזר שאת מספרת עלייך לעצמך, "לפני המון המון שנים, פעם, כשהעולם היה כחול, היה הייתה ילדה". עכשיו את בלי גיל. אף אחת, אין לך תפקיד ואין לך שליטה, את בבין לבין ונוסעת. אישה לבדה.
את נוסעת אל העיר לא על גבי כנף ולא על ידי מלאך ולא בספינה. העיר קרובה. רק אוטובוס עמוס לעייפה. ואז עוד אחד. ועוד אחד. מתי את כבר מגיעה?
נוסעת ואחרי זמן מה הנוף משיל את האפור ועוטה גלימה ירוקה ואז שוב – הירוק מתפשט, נותר עם שמלה חשופה בצבע אדמה. חלק מהאנשים בדרך בדיוק ההפך, עוטים שמלות ארוכות מכף רגל עד ראש וכאפיות לבנות. את רואה כמה נשים עם בורקות שחורות שמכסות את כל הפנים. חיילים עם מדים עבים בצבע זית. חרדים במקטורן ומגבעת. כולם כמוך, זורמים אל העיר. בצומת יתיר עולה ומתיישב לידך גבר זקן מאוד, את בדיוק אוכלת את השומשומיות שלך (הנסיעה הזאת כל כך מרעיבה!) וכשהוא מתבונן בסקרנות בבליסה, את מושיטה לו את השקית הפתוחה. אחר כך אתם כבר חברים למסע, אוכלים ומביטים בדרך בשתיקה. לפני שהוא יורד מהאוטובוס באמצע השממה, הוא מסב את ראשו ואומר לך שוב "שוקראן" ואת אומרת לו "בבקשה".
את נוסעת ונוסעת ונדמה לך שהכול זז ומנפנף רק לך – זנבות סוסים בשדות ירוקים, כל העשב הזה, תלתלי הכבשים, צמרות הברושים, ענני נוצה. אבל לא. את רק עוברת אורח בכל הנמצא.
את נוסעת אל העיר ולעיר לא אכפת לה שבאת. היא פשוט שם. והנה גם את.
יום 2
כל מקום שאת באה אליו נהיה מיד בית. את נוסעת לעיר זרה ואחרייך טופפת כמו בלה הברווזונת – השגרה. את קונה גפרורים, מטליות מטבח, לחם אחיד, מעט גבינה. אפילו כשאת באה לקצת, רק כמה ימים, את חושבת שתישארי כבר לתמיד. כך היה בפריז, בבאקו, בטבריה. ניו אורלינס. את מחליטה שתשכרי דירה עם נוף מדברי ותקומי כל בוקר בארבע ותלכי לעבוד במאפייה. את מאמינה בכוחה המרפא של לחמנייה.
או שתעבדי בתיכון אורט, שם לימדת בבוקר שעת שירה ונער צעיר אחד כתב "ילד הוא עלה נידף ברוח כבירה". זה עשה אותך בבת אחת שמחה ועצובה נורא.
בערב ראית איך עולה ירח צהוב להאיר את המפעל הסגור של המגבות. שם את כבר לא יכולה לעבוד. חשבת לעצמך, מישהו בנה את העיר הזאת. הוא תכנן כל כך יפה את בתי השיכונים ואת חצרות המשחקים והגינות, את רשת שבילי ההליכה המוצללים בשכונות. הוא לא תכנן שאחרי 50 שנה יהיו שלטים צבעוניים של ״למכירה״ תלויים על רבות מהדירות.
את יכולה לעבוד גם בספרייה היפהפייה או במסעדה הסינית של מיסטר שיי. יש לך המון אפשרויות.
בדרך הביתה עם הקניות, את רואה אישה צעירה נושאת תינוק ולצדה ילדון עם פאות ארוכות. היא מסלסלת את פיאותיו וטופחת על ראשו קלות, ואז היא אומרת לו ביידיש אסלית, "מוישה, גיב דער ברוטר השטיקלע ביסלי". והוא נותן. אחר כך עובר פתאום במרחק חמור משא. אחר כך אישה עם כובע לבד אדום מקושט בפרח ממש גדול. את רק רושמת את הכול.
יום 3 (בדידות: מדריך מעשי)
1. לכי למקומות הומי אדם: הסניף הזעיר של הדואר בקניון, דוכן הלוטו, שופרסל. תעמדי זקופה סמוך לשימורים.
2. תשאלי את הסדרן: "סליחה, איפה זה הירקות הקפואים?".
3. בדרך חזרה תעצרי מול זה שמנגן בגיטרה (סמוך לסופר שוק). את יכולה למחוא כף ולהזיז את הראש מצד לצד.
4. בתחנת האוטובוס ברחוב יהודה תוציאי את השיר שהוא כתב לך מהארנק.
5. בעדינות, הוא כבר מרופט:
6. "דבר לא מפר את השקט / מלבד החרישיות / בה את מושחת לק על ציפורני כפות רגלייך / האדום המבהיק הזה / הוא הדבר היחיד שאת לובשת לגופך / כשקרניים אילמות של שמש / משתרבבות מבעד לשלבי התריס / משרטטות עלייך סימנים בשפת הצל / והאור / והתשוקה המציפה אותי בבת אחת".
7. דבר לא מפר עכשיו את השקט שלך
8. תתגעגעי. תשמחי בלב שמישהו כתב לך שיר כזה סקסי ויפה.
9. לכי לכפרוצ'קה, תזמיני את עצמך לנשיקת שקדים ולקפה.
10. תוך שאת שותה ומביטה בנוף תזכרי ביוקו אונו ואיך היא ישבה במרכז הבמה, ואנשים עלו בזה אחר זה וגזרו לה את הבגדים. הידיים היו שמוטות לצד הגוף עד שמישהו גזר את החזייה והיא כיסתה באיקס את השדיים. רוח מדבר חורפית תעבור. את תצטמררי.
11. בבית הזמני תעשי דברים עם הידיים: תכיני סלט, תבשלי פרחי ברוקולי קפואים, תשטפי כלים.
12. דברי עם אנשים זרים, תשאלי איך מגיעים.
13. אם שואלים אותך ספיקינג אינגליש. תגידי, יס.
14. אם שואלים אותך גאווירצקי פארוסקי. תגידי, דה!.
15. אם שואלים אותך אינתי בתחקי ערבי. תגידי, אייווה.
16. אם שואלים אותך שפרכן זי דויטש. תהנהני.
17. רצית להיות לבד, אז הנה את לבד. תסתמי.
18. תזכרי שאת העריסה של עצמך. תתנועעי.
19. תנשמי.
20. תכתבי.
21. צלצלי אליו, תגידי לו: "הי, זו אני. אני קצת בודדה". והוא יגיד לך: "תני לי כמה שעות, אני בא”.
יום 4 (חמישה שירי מסע קטנים מאת עדי עסיס)
*
בֹּקֶר צִפּוֹרִים
קוֹרְאוֹתלְאָן
הֵן רוֹצוֹת שֶׁאָבוֹא
*
בֶּהָלַת רַכֶּבֶת
כַּרְבֹּלֶת מִתְעוֹרֵר
לְצַד עֲנָת
*
בָּלָגָן כּוֹכָבִים
בּוֹאִי נְסַדֵּר מֵחָדָשׁ
אֶת הַשָּׁמַיִם
*
שָׁמַיִם לְבָנִים
צִפּוֹר לְלֹא עָבָר
מְצַיֶּצֶת שָׂמֵחַ
*
לַיְלָה רָחוֹק
מֵהַבַּיִת מְחַפְּשִׂים
כּוֹכָב פָּשׁוּט
יום 5
לא נסעת אחת ולא חזרת אחרת.
פשוט נסעת ועכשיו את חוזרת.
לא היו הרפתקאות, רק הדברים הרגילים:
בבוקר הכנת קפה שחור בלי סוכר עם קצת חלב.
יצאת למרפסת, הנוף חייך רחב. חייכת חזרה.
ישבת ככה, נכנסת ויצאת, חתכת סלט.
בערב הייתה לך משמרת שקיעה.
היית פשוטה, פשוט היית. אחר כך שמחת כשהוא בא.
עוד מעט תשובי להיות יציקה יציבה של אישה בעולם.
תלכי מפה לשם, תמציאי לעצמך מטרות ברורות,
תזרקי חיצים. יבואו אנשים שלך, תכיני חצילים.
תשכחי מהמסע.
עוד מעט תפרקי מזוודה ותשיבי כל דבר למקומו:
כבסים למכונה, מעיל לקולב, הזמן ישוב מעצמו לשגרה.
(אמרת: בוא פשוט נישאר כאן.
ישבתם על ספסל מול הוד מלכותו המדבר.
והוא אמר: את תמיד אומרת את זה לפני שחוזרים.
עוד׳פם את בוכה? מה זה? את עצובה או את שמחה?
אני הכל בבת אחת.
ועוד אמר: רוצה שאני יעשה לך חיקוי של דוכיפת?
והנהנת. אני רוצה. הוא עשה ואת צחקת. גם הרוח צחקה).
ערד, מרץ 2016
