כשהמצב נהייה קשה, חשבה דוסיה טיכונובנה להזמין כומר כדי לטהר את הבית. נוצרו בעיות בנישואי בניה, שנאת האחים גברה והגיעה למצב שאויבים לא נצטרכו. ממנה עצמה הסבל גם לא ברח, האישה הזקנה אובחנה כחולת סכרת.
לא מזמן בנה הצעיר חזר מצ'רנמורקס, עיירת דייגים קטנה באוקראינה. הוא הביא איתו את פרנסתו, צנצנות קוויאר שחור ודגי חידקן ענקיים, מבורכים בבשר. כל השלל בדוכנו על החוף נמכר, חוץ מהחידקן הרוסי, הדג הגדול ביותר. שני מטר היה היצור הימי ומשקלו כתשעים קילוגרם. לאחר יום העבודה נאספו ארבעה גברים למשימת הסחיבה. "אחת, שתיים ושלוש…" צעקו, ובשלוש נשימתם נעתקה עד שייצבו את הדג בידיהם. בטנדר נסעו לביתה של דוסיה -שעכשיו לאוסף צרותיה נוסף ריח שהסתובב בכל הבית ולדבריה טייל בכל השכונה ועד סופה.
דרך שער הברזל נכנס כומר צעיר עם ארגז עץ בידו. דוסיה שהסתכלה מהחלון יצאה לברכו לשלום ולהזהיר אותו לפני שנכנס לבית. "אני מאוד מצטערת על הריח, אתה מבין, הבן שלי מוכר דגים על החוף והדג המשובח ביותר משום מה לא נמכר" הכומר הנהן והמשיך את דרכו אל דלת הכניסה. הוא לבש גלימת ארגמן עם שובל כה ארוך שניקה את הרצפה עם כל צעד וצעד. צווארון הגלימה ושרווליה היו מעוטרים ברקמת זהב וצוואר הכומר נשא צלב כסוף וגדול שכובדו היה כנראה האחראי לגיבנת הקלה.
הכומר מיקם את ארגזו על שולחן העץ ליד הכניסה והתחיל להוציא את כליו, בקבוק זכוכית ובתוכו מים קדושים ומכחול קטן. הוא התחיל לטבול את המכחול במים הקדושים ולצייר צלבים על קירות הבית בזמן שמלמל בלחש תפילות וברכות. לאחר מכן שפך מים על ידיו והתיז לעבר כל פינה. לסיום הטקס הוריד את הצלב מצווארו והעביר אותו על כל הרהיטים. כשהגיע למטבח הבעת פניו נהפכה למסוקרנת ואפו עלה למעלה בקופצניות, מנסה לעקוב אחר הריח. כשהגיע למקורו, ראה מגבת מכסה משהו גדול. הכומר העביר את הצלב מעליה והרימה. ראיית הדג העלתה חיוך עצמי על פניו, והוא העביר ברכה פעם נוספת.
כאשר הכומר החזיר את הצלב לצווארו וסיים את מלאכת הטיהור, הוא הפנה את מבטו אל דוסיה טיכונובנה ואל בנה הצעיר – שעקבו אחר מעשיו מההתחלה ועד הסוף – ושאל בהצביעו על הדג "זה למכירה?"- השניים הסתכלו אחד על השני במבט מבולבל, "כן" ענה הבן. הכומר חייך ופנה אל כיוון השולחן שעליו עמד ארגזו. בזמן שהחזיר את כליו למקום אמר, " אחזור היום בקרוב, אני צריך להתייעץ עם אמא על כמות הדג" ויצא מהדלת, שובל גלימתו אחריו.
דוסיה ובנה ישבו בחצר ליד עץ הדובדבנים וחיכו לחזרתו של הכומר. רעש חריקות נשמע, מצדו השמאלי של הכביש הופיע רכב אפור, גבוה ומגושם שצפר פעמיים לפני שחנה. בקפיצה יצא ממנו גבר לבוש בג'ינס קרוע, חולצת טריקו שחורה וגרזן גדול בידיו. הם נבהלו למראה הגרזן כי חשבו שהאח הבכור חזר הביתה כועס כמו פעמים בעבר. בשניות הרימו את עצמם ונסו לעבר הבית. "לאן אתם בורחים?" שאל הגבר עם הגרזן. הם הסתובבו באיטיות, דוסיה שפשפה את עיניה ולאחר שהבינה שאינן משקרות, שאלה "כומר?".
"שלום לכם ידידי, עכשיו הובילו אותי אל הדג המשובח, אני כבר שומע אותו קורא לי".
הכומר נכנס אל המטבח, הוריד את המגבת מהדג שלפני רגעים טוהרה על ידו. הוא הרים את גרזנו ובמחצית השנייה תקע אותו בחוזקה בחידקן הרוסי. הוא חזר על הפעולה פעמים ספורות עד שהרכיב לעצמו חתיכה מכובדת. הכומר, מלוכלך בשאריות הדג ניגב את הזיעה ממצחו ולאחר ששילם והודה, יצא מהבית ,עם חתיכת הדג בידיו.
דוסיה הסתכלה על בנה ואמרה "לעולם לא תדע מה לצפות מבן אדם".
