גיליון 1 1, סתו 2008 נִגְזֶרֶת גיליון 2 2, חורף 2008 סָלוֹן גיליון 3 3, אביב 2009 סַף גיליון 4 4, קיץ 2009 מֶשֶׁק גיליון 5 5, סתו 2009 סֻכָּר גיליון 6 6, חורף 2010 פַּסְקול גיליון 7 7, קיץ 2010 לִילָדֵינוּ גיליון 8 8, קיץ 2011 מִשְׂחָק גיליון 9 9, אביב 2013 שֵׂיבָה גיליון 10 10, חורף 2015 נָּשִׁים גיליון 11 11, קיץ 2015 גְּבָרִים גיליון 12 12 סתו 2015 קרקס גיליון 15 15, סתו 2017 מחבואים גיליון 14 14, סתו 2016 מעברים גיליון 13 13 חורף 2016 יין ושיכר

הושיעה את עמך

א

אסתר המורה רשמה באותיות של זהב על בריסטול שחור ותלתה מעל לוח הכיתה "ואהבת לרעך כמוך", ושיננה באוזנינו דינים ומצוות אבל ידעה שאלוהים הכי אוהב את אשרת לרמן שיש לה שיער שטני ואף פעם לא היו לה כינים.

כיתה ה', הצגת פוריםאמא בכתה בדרכנו חזרה הביתה. אסתר המורה העמידה את לבנה בתפקיד הצריח בשער העיר, בקצה הבמה, שלא תזוז ולא תאמר מילה. את ראשה כיסה בד חום ורק העיניים שם, חורים, שחור לבן.

בשתי ידיים קשות היא מתחה את חולצת השבת, זו הלבנה עם הצווארון שרקומה באדום וזהב. אז קמה, הישירה מבט לעברה של המורה אסתר. כולם הסתכלו ואני התביישתי. בקול מעושן אמרה: "את לא ראויה להיות מורה".

ואמא של לבנה שישבה לצד אמא לחשה: "לא נורא, לא נורא.“ ומשכה אותה חזרה לישיבה.

ואולי בכתה בגללי, על אותו משפט יחיד שנתבקשתי לדקלם, לא לבד. שלושה דוברים היינו, שלושה שהם עשרת בני המן.

 

ב

נפתלי עומד סמוך לדלת האקורדיון של הטיולית. מכנסי חאקי עד הברכיים ושני מקלות דקים יוצאים מהם, ארוכים, כתומים, חתומים בסנדלים בלויות. הוא עומד בפישוק רחב, נטוע בקרקע, מדי פעם זורק את הראש הצידה, תנועה קצרה, מהירהלהוציא את הבלורית האדומה שבעוד רגע תחזור ותפריע, מהעיניים. זרועו צפופת הנמשים מונחת משולש על המותן. היד השנייה מצביעה על כל אחד ואחד מאתנו, סופרת את העולה לטיולית, ברגע שכף הרגל דורכת על המדרגה הראשונה. "הושיעה" הוא אומר לראשון וממשיך: "את" אצבע החלודה שלו מצביעה על השלישי: "עמך" וממשיך: "וברךאתנחלתך -" ושוב: "הושיעה את עמך וברך את…" הוא נוגע בכתפי. ”…נחלתךאני חוזר וממלמל לעצמי. "נחלתך".

הבנים יושבים בשני טורים לאורכה של הטיולית. הבנות בספסלים סביב, אלה הצמודים לדפנות הרכב. מסגרת מתכת שצבעה מתקלף תוחמת את מושבי העץ העשויים פורמייקה. גם הפורמייקה מתפוצצת, סדוקה, פיסות דקות חוםבז' קרועות ממנה, מאיימות לפצוע. אני מעביר את היד על המושב, לוודא שלא בולטים שבבים, מתיישב, גב אל גב. הגב שלי נוגע בזה של מוטי, החולצה שלו נדבקת לחולצה שלי, שתיהן כחולות, דהויות, על שתיהן מוטבע סמל בית הספר, בלבן. אני לא יודע איפה מתחילה החולצה שלי ואיפה נגמרת החולצה שלו. לכולנו אותם כובעים, גם הם כחולים, גם עליהם סמל בית הספר ושמו "נבל דוד" רקום בחוט של כסף.

מוטי אומר לזה שיושב לצדו: "אשרת לרמן היא הילדה הכי מלשנית בכיתה ובעולם“. הוא לוקח אוויר ובודק בעיניו אם יש מי מהמורים ששומע אותו, מושך בחולצה של הילד היושב בצדו השני ומקרב גם אותו אליו. שלושה ראשים כפופים, תלתליו של מוטי באמצע, הוא לוחש: "מהיום כל הבנים בכיתה צריכים להגיד בתפילת עמידה 'ולאשרת לרמן אל תהיי תקווה וכל הבנות כרגע יאבדו‘.״.

טעם האבק ממלא את הפה, את הנחיריים, פקק המימייה תקוע. אני מכסה אותו בחולצה ומנסה שוב לפתוח בכל כוחי. המורה אסתר נועצת בי עיגולים כחולים מתוך תחתיות של בקבוק הקוקה קולה, היושבות לה על האף והעיגולים הכחולים הגדולים.  צועקים לישלא תשכח לברך "הכול נהיה בדברו". אני פותח ומברך, בתנועות שפתיים ברורות, שלא יהיה ספק, לי ולה. שותה, סוגר את המימייה ומחזיר אותה לרצועת המכנסיים. שולח מבט מהיר, בודק אם היא עוד מסתכלת עלי. העיניים שלה בתיק, היא שולפת משם כרית דקה שצורתה כמושב כיסא. אני מזדקף, מנסה להימנע מהמגע הדביק עם החולצה של מוטי, מרפה לרגע, שוב חש במגע ומנסה להחזיק את עצמי זקוף ורחוק.

המורה נפתלי חוזר וסופר אותנו בקול: "הושיעה את עמך וברך – ”.

הטיולית מתחילה לנסוע. כמה מהבנות היושבות בקצה מאחור ובראשן אשרת לרמן מניחות יד על כתף, יד על כתף ושרות "אחינו הנהג, אחינו הנהג". המורה קמה, הכרית שצמודה לישבן מתרוממת איתה ונופלת כעבור רגע קצר למקומה. מהתיק היא שולפת דפים, שולחת יד לאחת הבנות, ומבקשת להעביר הלאה. "הכנתי כאן כמה שירים," היא מכריזה. כשהיא חולפת על פניה של אשרת היא רוכנת לעברה: "גברת לרמן הצעירה, אני מופתעת. ממך ציפיתי שתחשבי על שירים קצת יותר יפים וראויים מ'אחינו הנהג', כאלה היותר מתאימים לטיול שלנו."

אשרת מסתכלת היישר לתחתיות הבקבוק של אסתר ומחייכת "בסדרי מורתי“. היא עוברת על השירים שבדף ואומרת לבנות היושבות לצידה "נשיר את 'מצא חן במדבר‘.". הבנות מצטרפות אליה. גם אסתר, שהתיישבה בינתיים לכמה רגעים במקום הפנוי ליד לבנה הענייה, שרה ומגבירה את קולה. "כה אמר, כה אמר השם, מצא חן במדבר".

לי יש את התקליט של פרחי לונדון, זה תקליט מצוין. גם פטיפון יש לי וזה הפטיפון היחיד בכל הבתים בשכונה. בגלל זה משה זכאי ומשה הקטן ומשה לוי ודבורה ורחל וגם לבנהבאים אלי לפעמים אם אי אפשר לשחק בחוץ ואנחנו שומעים תקליט, אבל לא שרים.

הטיולית קופצת ואני מצטרף ושר עם הבנות "מצאאא מצאאא מצאחן".

 

כביש הערבה, טלאיםטלאים, רכבת הרים. הטיולית מיטלטלת, החלונות חורקים במסילות, מצטלצלים, ענני אבק קטנים חודרים פנימה, ממלאים את חללי הפנים, כל בור בכביש מקפיץ את כולנו מהמושב מעלה וחזרה. אנחנו שואגים בהתלהבות, הישבן נוחת במכה על מושב העץ. לאחר כעשרים דקות נסיעה, ההורה המלווה מדדה לקדמת הטיולית כשהוא נתמך בדפנות הרכב, פותח עד האמצע את החלון המפריד ביננו ובין הנהג ודופק עליו חזק. הנהג מסובב את הראש לאחור, מבט חטוף. ההורה מסמן לו ביד לעצור. הנהג שואל אותו בתנועת יד בלי להסתכל אחורה, "מה אתה רוצה?"

ההורה המלווה צועק: "עצור!" ומדביק את היד לשמשה כתמרור, ביד השנייה הוא ממשיך לדפוק על החלון. כעבור רגע הנהג מאט ועוצר בשולי הכביש הצר שבצדיו אדמה בהירה, חרוכה. שני תלמידים וההורה המלווה יורדים מהטיולית, הם פוסעים במרחב הצחיח עד לשני שיחים מאובקים, גבוהים מראשם, מחפשים את הנקודה המוסתרת, משתינים. ההורה המלווה מוציא ממחטה מהכיס ומנגב את המצח הנגלה לפתע מעל השיחים. כשהם יוצאים משם ההורה שולף את המימייה ונוטל את ידיהם של שני התלמידים. אחד התלמידים לוקח מידו את המימייה ונוטל את ידיו שלו. ההורה המלווה משתמש באותה מטפחת לנגב את הידיים ושוב את מצחו. נפתלי יורד גם הוא, ניגש לחלון הנהג ומרים את הקול: "תוריד את הרגל מהגז מדי פעם. יש לך ארבעים ילדים מאחור.“.

הראש של הנהג קדימה, לא מפסיק לזמזם. נפתלי חוזר ואנחנו מחכים עוד כמה רגעים עד שההורה ושני הילדים שבים.

"מי צריכה דודה?“, אשרת לרמן שואלת בקול וכמה בנות צועקות: "אני". קבוצת בנות פוסעת לעבר שני השיחים, הן נעלמות לדקות ארוכות. כשאסתר מחליטה לרדת ולזרז אותן, הן מופיעות מולה. אנחנו ממשיכים לנסוע.

"וכי ידיו של משה עושות מלחמה עוושוות מילחממממה – "

 

ג

בכל שקית יש סנדוויץ'. "גבינה תשע אחוז או טונה?“ המורה שואל.

"תשע אחוז."

"הנה, לך ליטול ידיים, בתיאבון."

אני מפריד בין הפרוסות. שני עיגולים דקים ועייפים של מלפפון חמוץ מביטים בי, אני מדביק את הפרוסות חזרה. יש גם תפוח ירוק וטרופית. אני נוגס בסנדוויץ', הוא יבש. אני מבקש מהמורה נפתלי שיחרוץ את הקשית פנימה לשקית הטרופית. מעט מהמיץ משפריץ על גב ידו, הטיפות צובעות את הנמשים הכתומים בסגול, הוא אוסף את הטיפות בשפתיו, אז מרים מבט ומחייך אלי. "קיבלת טעם טרופית ענבים," הוא אומר לי. "זה הכי טעים."

"כן, המורה. תודה."

תלמידים נוספים מבקשים שיעזור להם עם הקשית. נפתלי עובר בין המבקשים, הוא חורץ קשיות ואחר כך אומר בקול, "את הלכלוך לזרוק לכאן." שקית כחולה גדולה מונחת על האדמה במרכז המעגל שיצרנו ביושבנו. "זהו?" הוא שואל כשנדמה לו שדאג לכולם, נוטל את ידיו, מברך בקול: ”אמן!". אנחנו צועקים. הוא מתיישב לאכול.

שיירת נמלים חולפות סמוך לברך שלי, נדמה לי שהרגליים שלהן ארוכות יותר מאשר של אלה המתרוצצות על השיש במטבח. אני מפזר לצד השיירה פרורים מהסנדוויץ‘. הן ממשיכות לצעוד קדימה, אחת פורשת מהשיירה וניגשת לפירור, זו שאחריה מחפשת את הצועדות. נמלה שאיבדה את הקן זה הדבר הבודד ביותר בעולם, אני חושב, ומבקש מאלוקים שהמורה לא יבחר בי להגיד את ברכת המזון בקול. אני חוזר ומבקש ממנומאלוקיםונשבע שלא אשכח להגיד קריאת שמע שעל המיטה אף פעם. אני מכווץ את גופי ומזיז את הראש אחורה כך שהילד היושב לידי יסתיר את פני. הנמלה אוספת פירור ומנסה לגרור אותו איתה.

"חננאל, אתה תברך בקול"

"רגע, נשיר קודם לברכה“, אסתר עוצרת את חננאל. נפתלי מהנהן בראשו לאישור.

"אכלנו ושבענו. האוכל היה טעים. עכשיו נברך כולנו נודה לאלוקים“. שרים ומברכים את ברכת המזון. חבורה של נערים ונערות חולפות על פנינו. הם בבגדי ים, חושפים גוף. "עיניים אלי," אסתר אומרת: "גם אתם, חבורת הבנים, עיניים לכאן!“ היא מגבירה את קולה. "אין שם שום דבר מעניין."

"דווקא יש שם משהו מעניין," אחד הבנים לוחש.

"משהו מצחיק אתכם חבורת הבנים?" אסתר משלבת ידיים על בטנה ומזדקפת. ”טוווב". באצבע דקה, כמעט שקופה, היא דוחפת את המשקפיים מעל עצם האף המחורצת. "עכשיו נרד אל הים. אף אחד לא מתרחק, אני מרשה לטבול את הרגליים עד הברכיים. עד הברכיים, זה ברור?"

"כן מורתי!" אנחנו צועקים.

"מצוין, כולנו רוצים לעשות כיף חיים. אם נישמע לכלליםניהנה יותר. זה ברור?"

"כן מורתי!" אנחנו צועקים.

"מאור, קח את שקית הזבל לצפרדע בכניסה לחוף.“, נפתלי מושיט לי את השקית.

"כן המורה"

מול הצפרדע הירוקה יש קיוסק. התור בו ארוך. הילדים יוצאים מהתור ובידם ארטיק. אני עומד על קצות האצבעות וזורק את השקית לצפרדע הירוקה, מתעכב שם עוד רגע. גם אני רוצה.

אנחנו יורדים לשפת הים. "כאן הבנים, כאן הבנות" אסתר מצביעה לימין ולשמאל ומנגבת את היד המזיעה בלי משים בחצאית ושוב חוזרת על אותה תנועה.

"לבנה, מדוע הכובע שלך אינו על הראש?“. לבנה מזיזה את הראש הצדה ואסתר באצבע קשה מחזירה את הראש אל מול פניה. "למה הכובע שלך לא על הראש? ואני אמרתי ששם יושבות הבנות. לכי בבקשה לשם, לא ליד הבנים."

לבנה מרימה את הכובע שנפל בינתיים, מנערת אותו, חובטת על הברך וחובשת אותו הפוך. היא מחייכת. "בסדר מורתי, סליחה“. בצעדים איטיים היא מתקדמת לעברן של הבנות היושבות בשלוש קבוצות, מסתכלת על הקבוצות ועוקבת אחר הבעות הפנים שמולה, מתיישבת בין קבוצה אחת לשנייה. לבד. אחר כך היא מורידה את הנעליים ואת הגרביים. מניחה את הזרת של כף הרגל על הקמיצה, את האמה על האצבע ומנופפת בכפות הרגליים לעבר המים. טלי היושבת בקבוצת הבנות הסמוכה קמה, הבנות עוקבות אחריה בעיניהן. היא הבטיחה להן משהו והן מחכות לראות את זה בא. לטלי יש חופן של בייגלה בכף היד. היא ניגשת אל לבנה ואומרת לה משהו. לבנה מהנהנת בראשה בשמחה ועונה בחיוך גדול. אני רק מצליח לקלוט את המילה "בטח". טלי מסתכלת לעברן של קבוצת הבנות. היא קורצת וחורצת לשון לעברן, מנידה את הראש בשמחה, זורקת בייגל אחד באוויר לכיוונה של לבנה ואומרת לה: "תתפסי עם הפה, בה, בה, בה."

לבנה מסתכלת על כפות הרגליים. היא משלבת בהן שוב את האצבעות והחיוך עוד שם.

"ללבנה יש כינים כי היא ענייה ובגלל זה השיער שלה קצר“, כך הילדים בכיתה אומרים. אני לא ראיתי שיש לה כינים, אבל היא ענייה, את זה אני יודע. כולם יודעים. את זה ושאבא שלה הלך פעם לאיזה מקום ולא חזר.

הזבובים מציקים. היד מגרשת אותם והם חוזרים, אני מקפל את המכנסיים למעלה, מוריד את הסנדלים והגרביים. אחד הילדים שואל את נפתלי אם זה לא מסוכן במים. אולי יש כריש?.

"ים המלח זה ים המוות, אין בו דגים.“ המורה עונה ואני מתחרט. לא רוצה לטבול את הרגליים. חוזר וגורב את הגרביים ומגלה שאבזם הסנדל התנ"כי עשה בהם חור.

אנחנו חוזרים לטיולית. נפתלי סופר אותנו שוב: "הושיעה את עמך וברך – ”.

 

ד

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר | כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַה' בִּפְקֹד אֹתָם וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם" (שמות ל')

 

ה

בזה אחר זה עלינו: פרשנדתא, ארידתא וויזתא, וניגשנו לקדמת הבמה. חומת העיר רעדה מאחורינו, אחד מגגות הקרטון נשר לעברנו, עוד חצי צעד קדימה, שורה, מישרים קו זה עם זה. הרגל שלי נתקעה בחריץ שבין שני לוחות העץ שחוברו זה לזה ברישול. עפתי קדימה, מעדתי. שלחתי יד ואחזתי בוויזתא, שעמד לצדי, וויזתא נפל וקם. כמה מההורים פרצו בצחוק וצחוקם הוסה מיד על ידי הורים אחרים. אסתר המורה שעמדה שעונה על הקיר לימין הבמה הזדקפה מיד: "לא קרה כלום, תמשיכו בהצגה“.

מצאתי את אמא יושבת בקצה השורה הרביעית, לצד אמא של לבנה, מטפחת קשורה מתחת לסנטרה וידה ממוללת את צמת החינה המבריקה. פניה של אמא הוארו כשזיהתה אותי, לרגע קצר. ומיד אורם נעלם. שפתייהשני פסים דקים, כמעט בלתי נראיםסגורות, קפוצות.

בשער העיר, סמוך לחומת הקרטון, עמדה לבנה מכוסה בד יוטה, שומרת על שושן הבירה. רק העיניים, חורים, שחמט, מביטות בנו. היא לא שלטה בצחוקה, התפקעה. המורה השתעלה. לאחר כמה שיעולים של אסתר הצחוק של לבנה פסק.

שלושתנועשרת בני המןלבשנו שחור. מכנסי בד רחבים, חולצה ארוכת שרוולים, שני פסים שחורים מצוירים על פנינו ולכל אחד מאתנו הודבק שלט על החולצה עם שם, מלפנים ומאחור: פרשנדתא, ארידתא, ויזתא. אחזנו בחבל תליה עבה, שלוש לולאות קשורות בו. אסתר הנהנה ולחשה: "קדימה, תגידו“. הרמנו את החבל גבוה מעל ראשנו ויחד דקלמנו:  ״וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר אִםעַלהַמֶּלֶךְ טוֹב יִנָּתֵן גַּםמָחָר לַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּשׁוּשָׁן לַעֲשׂוֹת כְּדָת הַיּוֹם וְאֵת עֲשֶׂרֶת בְּנֵיהָמָן יִתְלוּ עַלהָעֵץ.״

 

ו

"לזה גרמו הגשמים מהחורף האחרון. מספיק חורף אחד גשום על גב הרי יהודה והרי חברון והשיטפונות סודקים את האספלט.“. ההורה המלווה מציץ החוצה, רק קצה ראש מהחלון: "הנה, ילדים,“ הוא מצביע: "תראו את הבורות בכביש, לא סתם בורות, לפעמים – "

אסתר לא יכולה לסבול את הקפיצות בכביש. היא מתלבטת ורוכנת לעברו של נפתלי, שמרחיק ממנה מעט את הראש.

"זה בסדר שאשב קדימה, ליד הנהג?" היא שואלת. הם מתלחשים  ביניהם. נפתלי אומר שאין חשש לייחוד, החלונות פתוחים. "אין שום בעיה בזה,“ הוא מסכם ומוסיף. ”לדעתי. אבל אני לא רב."

אסתר שואלת גם את ההורה המלווה, שעושה תנועת ביטול בידו, מגחך. היא מעירה משהו כשהיא מתרחקת ממנו. הוא מסובב את הראש. היא פולטת צחקוק קצר לעברו של נפתלי: "לא משנה, נסבול קצת.“, ומתיישבת לאט, שולחת ידיים ונתמכת. "גם אם ייחוד אין, יש בזה משום מראית עין.“. את זה היא ממלמלת לעצמה.

הפנים שלה מתכווצות עם כל טלטול וקפיצה. היא רוכנת וחוזרת ונשענת לאחור, מעבירה את הכרית שהביאה איתה מהישבן לגב וחזרה, ומפצירה בנו שנשיר: "תורת השם תמימה. תורת השם תמימה.“. היא מפזמת בקול ומוחאת כפיים. "תהההמיהההמימהמשיבת נפש". אף אחד לא מצטרף לשירה. "נו, מה יש לכם, מה אתם כאלה עייפים“, היא רוטנת. מרימה פיסת קרטון מרצפת המתכת של הטיולית ומנפנפת בה. "אין כאן אוויר“, היא ממלמלת וכעבור רגע מזדקפת. ”ילדיםהנה אשת לוט.“ היא מצביעה על סלע בצד הדרך.

"איפה, איפה, איפה?"

"שם, על ההר".

ולנפתלי היא אומרת כשראשה בחלון: "זה הסלע שהיה אשת לוט. אתה זוכר איך קראו לה?"

 

ז

שיח יסמין מטפס על קיר האבן של הבית הערבי הנמצא בעברה השני של הגינה הציבורית. פארותיו השתרגו בסורגי המתכת חסרי הצבע וזחלו אל תוך המרזב בקצה גג הרעפים. לדלת העץ בכניסה, שבעבר היתה ירוקה, שתי כנפיים. אחת מהן פתוחה דרך קבע, מושענת בחצי הדרך. דיירי הבית יוצאים ונכנסים דרכה. במבואה חמש דלתות. גם הן פתוחות רוב שעות היום, שיכנס האוויר לארבעת החדרים הגדולים ולחדר הקטן, זה המשמש כמטבח. הרצפה פרחיםפרחים, צהובשחוראדום. כל ארבע רצפות מסתדרות לכדי צורת פרח, ולמעוין חום או כחול בארבעת הקצוות. אריחים ספורים הוחלפו עם השנים במרצפות שומשום חדשות, ואלה החדשות משבשות את התמונה. "יותר טוב שלא לדרוך, הן מביאות מזל רע“, לבנה מדלגת עליהן. גם אני, אם אני לא שוכח. לדלתות העץ של החדרים בריח מתכת גדול. הוא נסגר לעתים רחוקות. בכל חדר גרה משפחה אחת. על הרצפה בפינת החדר ערמת מזרנים. גובה ערמת המזרונים כמספר הנפשות בחדר. אצל משפחת כהן ערמת המזרנים גבוה מכולן ועוד יש לול תינוקות. המטבח משותף. יש בו מקרר שמגרגר בקול רם וכשפותחים את הדלת הוא רוקד במקום. "לא לפתוח סתם, אסור!. חבל על החשמל."

"אבל אני אוהבת שהוא קופץ ככה"

"לבנה תסגרי תכף או שאני קוראת לאמא שלך"

"אוףף זאתי"

את רוב המקום על השיש הקטן תופסות הכיריים. כיסא עם משענת עץ גבוהה, מלכותית, עומד ליד דלת כניסה. פעם כיסה אותו ריפוד קטיפה בורדו. לבנה ואני תלשנו את שאריות הבד כדי לעשות נעים אחד לשני, מזמן, כשהיינו קטנים. ליד דלת הבית יש בית שימוש. על המרצפות מודבקת קרמיקה אדומה. הבן של משפחת כהן, שהתחיל לעבוד בחנות שיפוצים, הביא אותה חינם וגם הדביק בעצמו. מהניאגרה יוצא חוט ארוך ויורד עד לגובה האסלה. מושכים אותו כדי להוריד את המים, אבל צריך להביא גם מים בדלי שיש ליד הכיור אם רוצים שהכול ירד. משפחת זכאי קבלה את החדר הכי גדול בבית. יש להם בחדר בית שימוש שלהם, אבל אין להם מטבח פרטי. לבנה אומרת שזה לא צודק שלמשפחת זכאי יש שירותים בחדר והם לא נותנים לאף אחד. "בבוקר, תמיד יש מריבות בתור לשירותים“. ביום שישי יש מריבות על המקום במקרר, שמרוב המשקל של האוכל מפסיק לרקוד וגם לא ממש מקרר. רק החדר של לבנה ושל אמא שלה נמצא בחצר, צריך ללכת על השביל המקיף את הבית מאחור. בחדר מיטה זוגית ומתחת למיטה יש מגרה גדולה, כמו ארון בגדים. מרימים בכוח את החלק העליון, רק קצת, ובבת אחת המיטה קופצת ונפתחת לגמרי. בחדר יש גם שולחן עם שני כיסאות ולפעמים כשאני בא וגם אמא של לבנה נמצאת אנחנו לוקחים את הכיסא המלכותי שליד המטבח. מותר לכולם להשתמש בו, רק בסוף להחזיר למקום. בכניסה לחדר, משני צידיו, יש ערוגת גינה, זרענו שם יחד עגבניות מאחורי השיחים של החובזה. לבנה אומרת שבגלל שיש להן גינה פרטית קוראים לבית שלה וילה. על הקיר בחדר יש גובלן יקר מאוד. "סבתא זכרונה לברכה עשתה לי כשנולדתי.“, לבנה אומרת ומוסיפה בלחישה: "אבל היא מתה מסכנה“. לבנה מפחדת ללכת לבד בלילה מהחדר בחצר לשירותים בבית. אמא שלה עומדת בדלת ושומרת כשהיא הולכת ועד שהיא חוזרת. לבנה אומרת שזה לא נורא שיש להן בית קטן, משפחת כהן הכי מסכנים כי הם שישה ילדים ועוד נוסף תינוק שרק נולד. התינוק כל הזמן בוכה ומעיר את כולם. החלון בבית של לבנה נמצא מול החלון של משפחת כהן. היא שומעת את התינוק. היא גם אמרה שאם אני רוצה לראות את התחת של אדון זכאי, אז אני צריך לבוא בבוקר, אחרי שאמא שלה הולכת לעבודה, ולפני שזכאי הולך לישון כי הוא עובד בלילה, במאפיה. הוא יודע שהיא מסתכלת. מותר לה. הוא גם מרשה לה להסתכל מקרוב, אבל אני צריך להתחבא אם אני רוצה לראות. אדון זכאי נותן לה מתנות אם היא מתנהגת יפה וגם לפעמים להשתמש בשירותים הפרטיים שלהם.

"אסור לגלות, תישבע באמת התורה."

 

ח

לפנות ערב, זמן קצר אחרי שאנחנו חולפים על פני השלט לקיבוץ עין גדי, אנחנו עוצרים במגרש החניה של האוטובוסים, קרוב לחוף, מתכוננים ללינת לילה. נפתלי וההורה המלווה שולפים מתחת לספסלים האחרונים בקצה הטיולית את הג'ריקנים של המים. בשני תורים ארוכים אנחנו עומדים והם ממלאים עבורנו את המימיות. לידנו קבוצת תיירים מכוסים בבוץ שוטפים את עצמם במקלחות שעל החוף.

"דווקא כאן בחרתם לעמוד?" אסתר מסתכלת על נפתלי כשהיא שואלת: "חייבים לראות את המחזה הזה?“. היא מחווה בראשה לעברם של התיירים.

"עוד חמש דקות אנחנו גומרים“, נפתלי עונה, ובכל זאת זז ומשנה כיוון וכל מה שנשאר מהתור זז אחריו.

החובש מהדק בסיכה את הכיפה הסרוגה, שרוב הזמן מכסה לו את האוזן השמאלית, לקדקוד. מבריש ביד את הבלורית אחורה, מחזק את חגורת המכנסיים ומטפס דרך מכסה המנוע וגג הקבינה אל גג הטיולית. הוא עומד ומסתכל בשמש היורדת על ההרים, כך כמה רגעים.

"נו?" נפתלי קורא אליו. "קדימה, מה אתה חולם, תתחיל לזרוק את  הסקשי"ם."

החובש מתיישב על הברכיים ופורם את החבלים הסוגרים על שקי השינה וארגזי האוכל. הוא מסתכל על כפות הידיים כשהוא מושך את החבל. אחר כך הוא מתרומם, ובעמידה שפופה, החושפת מעט מהגב השרירי, השזוף, זורק למטה את שקי השינה. על השקים רשומים שמות התלמידים. הוא מקריא את השמות לפני שהוא זורק, הידיים שלו חזקות והגב שלו מתרחב בכל פעם שהוא מתכופף ושולף עוד שק שינה. אני מביט בתנועות שלו, הן חוזרות על עצמן. הוא צוחק בקול רם כשהוא מצליח לקלוע את שק השינה לראש האדום של נפתלי. "אתה בוער," הוא צועק לו. "אני זורק כדי לכבות לך את האש, אני מציל אותך."

"עדיף לך לא לרדת משם בכלל. חכה מה שאני יעשה לך.“.

החובש מחייך אלי כשהוא קולט את המבט שלי. אני רוצה לחייך אליו בחזרה, אבל השפתיים לא מקשיבות. אני מנסה לבלוע את הרוק שמצטבר לי בחלל הפה ומוריד את הראש, מתרחק משם. אני מרגיש משהו. אין לו שם.

גוונים של אדום, ורוד וכתום עוטפים את ההרים. אני שומע את החובש קורא בשם שלי וזורק את שק השינה.

"להזדרז," מישהו צועק מרחוק. "אנחנו רוצים להתפלל ערבית."

 

ט

אין לכן שם, אמהות. אמא שלי ואמא של לבנה. חוזרים יחד מהצגת פורים הביתה.

"את לא ראויה להיות מורה!“. אמא קמה ואמרה ונדחקה החוצה מתוך השורה. כשחלפה על פני משכה בידי: "אנחנו הולכים מכאן."

"אבל יש אוזני המן ופטל תפוזים."

היא שלפה מהתיק את חפיסת הסיגריות. ”עכשיו! אל תבלבל את המוח. מיד עכשיו."

לבנה ואני צועדים לפנים והן מאחורינו, דומעות. הלכתי על שפת המדרכה הסדוקה, שומר על שיווי משקל ולבנה רגע לצדי ורגע אחרי, מחקה. אנחנו מגלים אחד לשני במי אנחנו מאוהבים.

"תישבע באמת התורה שלא תגלה" לבנה לוחשת.

"נשבע באמת התורה" אמרתי. "תישבעי גם את."

"נשבעת בעיניים שלי. אני מאוהבת במוטי, אבל אתה לא מגלה לאף אחד."

אני, כמו המורה אסתר, אוהב את אשרת לרמן, שאין לה כינים ויש לה את השיער הכי ארוך. ולמה מוטי הופיע אצלי פתאום בין אסתר ואשרת. הוצאתי אותו מהראש, לשכוח, שלא יעמוד שם לצדה של אשרת. לא מוטי, אמרתי לעצמי גם לפני השינה.

"ילדים, חכו" אמא קראה לנו לפני שחצינו את כיכר המשטרה. "אתם רוצים מנה פלאפל?“

"כן!" לבנה קראה בקול: "הרבה יותר עדיף מאוזן המן, נכון?" שאלה אותי.

אם מישהו מהילדים יעבור ויראה אותי אוכל פלאפל עם לבנה, עברה המחשבה, חזקה מהרעב והחשק לפלאפל. "לא," אמרתי. "אני חוזר הביתה."

"גם אני בעצם לא רוצה."

 

"אתן רוצות לעלות אלינו הביתה? מאור ישים לנו תקליט."

"כן אמא, בבקשה, כן. אפשר שתשים את פרחי לונדון?"

 

י

"איזה מתנות אדון זכאי נותן?"

"ולמי עוד הוא נותן?"

"גם את זה אסור לגלות," לבנה אומרת. "תישבע באמת התורה."

 

יא

אסתר מעירה אותנו, השמש עדיין לא, כמעט חושך סביב. היא עוברת בינינו ומזמזמת: "בוקר טוב, בוקר טוב.“, מפזמת את המילים לאותו הלחן שבהצגת "עוץ לי גוץ לי". בשבוע שעבר לקחו את כל בית הספר לראות את המחזה והשיר עדיין מצטלצל גם באוזניים שלי. היא מניחה סוכריית טופי לצד הראש. "אבל לא לאכול לפני נטילת ידיים". אני נרדם שוב, מישהו מעיר אותי בניעור וממשיך הלאה. אני מחליף את התחתונים בתוך שק השינה, מגלה שלבשתי אותם הפוך, שוב מוריד ושוב לובש. עם המכנסיים קשה יותר. אני פותח את ריץ' רץ' שק השינה עד האמצע, מקום לתנועה, ומצליח. התור ליד הכיור לנטילת ידיים אורך ומתארך בכל רגע, אני מזדרז עם הסנדלים התנ"כיים. בתוך דקות החושך נעלם. חם. הזבובים בכל מקום, הים מולי: שטיח כחול, שקט, ניגוד גמור להמולת הבוקר.

נפתלי עובר בין הבנים העומדים בתור לנטילת ידיים, מניח יד על הכתף וממשש. אני מגלגל את שק השינה. עם נעילת האבזמים אני מתקשה. ההורה המלווה חולף על פני, עובר, חוזר: "תן לי“, מתכופף וסוגר אותם. "תודה". הוא מניח יד על כתפי. "בוא," הוא אומר. "שלא נהיה אחרונים שם, תזדרז.“. אנחנו מצטרפים ועומדים בסופו של התור לנטילת ידיים. נפתלי מוציא שני תלמידים מהשורה. "שימו ציצית ותחזרו,“ הוא מרים את הקול, "בזריזות." אני מוציא את הציציות, מעביר אותן דרך לולאת המכנסיים ומחזיר פנימה. נפתלי יראה אותן ולא יגע בי. לא רוצה שימשש את הכתף שלי. ההורה המלווה שעומד אחרי עוזב את התור ופונה לנפתלי, הוא מניח יד על הצוואר האדום שלו ולוחץ. נפתלי מסתובב אליו, מופתע, מחייך. ההורה המלווה אומר בקול תקיף אבל שקט: "זה נראה לך ראוי?“. נפתלי מרים גבות, ממלמל משהו. "לא יותר פשוט לשאול אותם מי שכח ללבוש ציצית? למה אתה עושה את החיפוש הזה עליהם? מה זה, חינוך לחוסר אמון, לחילול השם?"

נפתלי מאדים. הוא ממולל בידו את כנף הטלית ומתרחק מההורה המלווה. אחר כך מצמיד את ידי החלודה שלו לצדי הפה וצועק: "אחרונים, קדימה! אנחנו מתחילים תפילת שחרית."

הפנים לירושלים, לבית המקדש, הים בגבנו. המורים, החובש, ההורה המלווה, עם תפילין על הראש ועל היד, משדלים בדחיפה קלה זה את זה: "נו צדיק, תהיה חזן." כעבור עוד רגע ההורה המלווה מאבד סבלנות. "לך אתה, די כבר עם המשחק הזה" הוא אומר לחובש ונותן לו עוד דחיפה קטנה. החובש מרים את הכיפה מהאוזן למרכז הראש ומהדק בסיכה, הוא צועד קדימה ומתחיל: "הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו".

תפילת עמידה. רק רחש לשון האש הבורחת מהבנזינייה ברקע. אסתר מכינה ביצים קשות, מסדרת צלחות פלסטיק על שולחנות העץ, פותחת קופסאות גבינה תשע אחוז וקוטג‘. יש גם ריבה ושוקולד השחר, הוא יגמר ראשון, לא יישאר לי. אני אזדרז לתפוס מקום בשולחן ליד השוקולד.

"לאשרת לרמן אל תהיי תקווה וכל הבנות כרגע יאבדו.“ חבורת הבנים ממלמלת יחד ולא לגמרי בלחישה.

 

יב

המדריך: "רוצים לראות מפל קסום?"

אנחנו, בצעקה: "כן, המדריך."

המדריך: "רוצים לראות מפל שמתחבא?“. הוא פולט שיעול קצר, מעביר את כף היד על פיו. "מפל נסתר?“

אנחנו, בצעקה: "כן, המדריך.“

המדריך: "רוצים לראות יעלים?“

אנחנו, בצעקה: "כן המדריך.“

המדריך: "רוצים לראות שפני סלע?"

אנחנו, בצעקה: "כן, המדריך.“

"אז מכאן ועד סוף המסלול אף אחד לא צועק“, המדריך מזיז ברגל אחת את התרמיל מעט קדימה וסוגר עליו בשתי רגליו. הוא מוציא מהתיק מפה, פורס אותה על הארץ. חלקנו מתקדמים ומסתכלים בה. "הולכים בשקט, והולכים אחרי. אף אחד לא עובר אותי, שיהיה ברור. תסתכלו,“ הוא אומר ומצביע קדימה ואז על המפה. "קודם נעלה אל מצפה יעלים. אחרי תצפית קצרה נמשיך אל המפל. בדרך נעבור בין עצי שיטה ושיזף, קנה וסוף ותפוח סדום. אני מספר לכם מה נראה בדרך“. הוא מתכופף לקשור את השרוך. כשהוא רוכן על הנעל הוא שואל: "מישהו מכיר שם נוסף לעץ השיזף?" אחר כך זוקף את הראש ומתרומם. "נו, עוד שם לעץ השיזף".

המורה אסתר לוחשת משהו על אוזנה של אשרת לרמן. אשרת מצביעה.

"כן, את" המדריך אומר.

"עץ הדומים“.

"נכון, כל הכבוד. עץ השיזף הוא גם עץ הדומים“.

הוא מקפל את המפה ודוחף אותה לכיס האחורי, מרים ומסדר את התיק על הגב, מקפיץ אותו בתנועת כתף ומניע צוואר וראש מצד לצד. "אנחנו בעוד רגע עוזבים את החניון.“. הוא מרים את החולצה ומנגב את זיעת הפנים. אסתר מסיטה את המבט ממנו, במהירות.

"אם מישהו צריך פיפי אז עכשיו, לפני שניכנס לשמורה. אני מזכיר לכולם, לא זורקים לכלוך, לא צועקים, לא דוחפים. ברור?“.

אנחנו, בצעקה: "כן, המדריך“.

"יש לי דודה“, אחת הבנות לוחשת לאסתר. "אני מפחדת ללכת לשם לבד“.

אסתר מתרוממת על קצות האצבעות, מותחת צוואר: "כל מי שיש לה דודה, אז בבקשה עכשיו“. היא מלווה אותן, נשארת לעמוד שם בכניסה לשירותים.

 

יג

"אבל למה אמרת לה שהיא יכולה לבוא לעשות איתי שיעורי בית?"

"למה לא?"

"אני אוהב לעשות את שיעורי הבית לבד.“.

אמא שפכה אקונומיקה לספלי הקפה הלבנות, שתעלים את הפסים החומים בתחתית. "היא צריכה עזרה, אתה יודע. בגלל זה הצעתי לה לבוא ולעשות איתך שיעורים. אתה מגיע לשם עם הכיסא?" היא הצביעה לעבר המדף העליון. "תוריד לי את הכוסות ששם."

"כולם יצחקו עלי."

"מי יצחק עליך? תודה“, היא לקחה מידי את הכוסות. "תראה אם יש שם עוד כוסות מאחורה, תסתכל בפנים"

"גם המורה אמרה שהיא עצלנית ושהיא תישאר עוד פעם כיתה. אולי כל החיים היא תישאר בכיתה ה'."

"הרשעות האלה“, אמא מלמלה והרימה קול. "תשאיר את הכיסא כאן."

"מה?"

"תשאיר את הכיסא."

"מי רשעות?"

כלום. שים את הסינר שלי בכביסה, נדמה לי שדופקים בדלת. זאת בטח לבנה."

"אמא של מאור, אפשר שהוא ישים לנו תקליט קודם?"

 

יד

"מי מפחד מכושי?"

"אף אחד."

"אם יבוא?"

"שיבוא."

"אם יאכל?"

"שיאכל."

"אם יטרוף?"

"שיטרוף."

אחת שתיים שלוש.

 

"רגע, פוס, אני לא משחקת“, רחל צעקה ושפת הארנבת שלה נמתחת לחיוך צד.

ומשה זכאי, בתגובה: "דווקא כשאת התופסת את פתאומית לא משחקת, איזה  חייסנית."

"מה אתה רוצה? שנייה, האיש של הסוכריות בא."

הוא חצה את הרחבה שבין האורנים. כפכפי האצבע מתופפות על כפות הרגליים והציפורניים הסדוקות שבבהונות חורקות עם כל שפשוף. הוא האט את קצב ההליכה, נופף בזרועו, זמזם את שיר המלחמה שלו (אותו השיר), והתיישב על הספסל הצהוב הצמוד לרחבת הדשא. אותו ספסל, רק אחר כך הוא ילך מאחורי השיחים. קודם הוא יושב ומסתכל כשאנחנו משחקים וגם מנופף שוב לרחל או לבנה רגע לפני שהוא מתכופף לקלף את הציפורניים.

"תלכי אליו אחר כך.“

רחל התלבטה. עמדה פניה אליו ואז אלינו, בידה סימנה לאיש של הסוכריות רגע.

החיוך הצהוב של האיש נשאר. הוא הנהן וחזר אל כפות הרגליים.

"טוב, אבל רק עוד קצת"

ומשה זכאי: "יאללה תתחילי שוב להגיד"

ורחל: "מי מפחד מכושי?"

"אף אחד“.

 

טו

"הנה ארנבת“, אחת הבנות מצביעה לעבר הצוק מעלינו. אנחנו מביטים למעלה. "איפה, איפה, איפה?"

מהצוק משתלשלים צמחים, שרכים, אולי שערות שולמית ומעליהם תזוזה, התחרשות.  "ששש…" המדריך אומר ומניח את האצבע על השפתיים. "הנה שפני סלע.“

הוא מרים את החולצה הדהויה ומנגב את זיעת הפנים. הבנות מצחקקות, אסתר מכפה בידה על פיה ולוחשת לנפתלי: "אתה צריך להגיד לו משהו בעניין הזה."

נפתלי מהנהן.

"מישהו יכול להגיד לי מה ההבדל בין שפן לארנבת?“, המדריך שואל ולא מחכה לתשובה. הוא מוציא מהתיק תמונת שפן. "תעבירו ביניכם," הוא מושיט את התמונה לאחד הילדים ומתחיל להסביר.

"אתה תגיד לו משהו, כן? איפה הוא חושב שהוא נמצא, ככה להרים את החולצה." אסתר אומרת, הפעם לא בלחישה.

נפתלי מרכין את הראש הבוער. "כן, תכף. תני לו לגמור לדבר." הוא מתרחק מאסתר ותופס מקום ליד המדריך וכשזה מסיים לדבר נפתלי לוחש לו משהו. על פניו של המדריך מופיע מבט משועשע והנהון של הסכמה. נפתלי אומר: "עכשיו לשתות כולם. גם אתה, נחמיה, אני עוקב אחריך מתחילת הטיול, אני רוצה לראות אותך שותה, בלי משחקים." הוא עובר בינינו. המדריך מקפיץ את התרמיל על הגב, מניע את הצוואר מצד לצד ופונה ללכת. המורה נפתלי עוצר אותו. "רגע, נראה שכולם כאן“, הוא מתחיל לספור. "הושיעה את עמך וברך את נחלתך…"

על הפנים של המדריך שוב אותו מבט משועשע.

"כולם כאן, נזוז“.

 

טז

תנא: הוציאו אצבעותיכם למנין. ונימנינהו לדידהו! – מסייע ליה לרבי יצחק, דאמר רבי יצחק: אסור למנות את ישראל אפילו לדבר מצוה, דכתיב ויפקדם בבזק. – מתקיף לה רב אשי: ממאי דהאי בזק לישנא דמי בזק הוא? ודילמא שמא דמתא הוא, כדכתיב וימצאו אדני בזק? – אלא מהכא, וישמע שאול את העם ויפקדם בטלאים. אמר רבי אלעזר: כל המונה את ישראל עובר בלאו, שנאמר והיה מספר בני ישראל כחול הים אשר לא ימד. רב נחמן בר יצחק אמר עובר בשני לאוין שנאמר לא ימד ולא יספר. (יומא כ"ב, ב')

 

יז

"בנות," אסתר מרימה את קולה. "למי מכן יש עוד זוג מכנסיים, מי רוצה לזכות במצווה?"

ללבנה יש רק חצאית. כשאנחנו מטפסים גם החצאית שלה מטפסת. המורה אומרת לה: "אני אמרתי בפירוש שצריך ללבוש מכנסיים מתחת לחצאית, נכון לבנה? נכון?"

"כן מורתי, סליחה מורתי,  אבל אין לי“.

"אני רואה שאין לך ואני אמרתי בפירוש שצריך להביא."

"אני מתכוונת שגם בבית אין“, לבנה אומרת ומסתכלת סביב. "כי אנחנו דתיים. אמא לא מרשה לי מכנסיים."

"אני שואלת שוב“, אסתר מותחת צוואר ומגביהה את כפות הרגליים: "למי יש זוג מכנסיים נוסף?"

אחת הבנות לוחשת: "איזה ענייה היא."

אסתר נועצת מבט בחבורת הבנות משם באה ההערה. היא מרימה מעט את המשקפיים ומיטבה את מיקומן על האף. היא מכווצת את האף. אחת הבנות משפילה את הראש. "טוב, תתקדמו אתם“, היא אומרת לנפתלי. "אני ולבנה נשאר כאן ונחכה עד שתחזרו מהמפל. את מבינה מה את עושה לבנה?."

המדריך שואל אם זה הכרחי. "כן," אסתר עונה לו בעצבנות, בלי להסתכל בו : “ואתה אל תתערב בעניינים שלא שייכים לך".

אנחנו ממשיכים ללכת. המורה ולבנה נשארות מאחור, הן יושבות על סלע. המורה אומרת לה משהו בחיוך, לבנה מחייכת אליה חזרה ואחר כך צוחקת. אני מחפש בעיני את החובש. מקיפה אותו קבוצה של בנות.

 

יח

"לא אכפת לי להיות חבר שלה בשכונה, אבל לא בכיתה, בכיתה אני לא מדבר איתה.“.

אמא מיינה את החשבונות שבדלת המקרר. "את זה אני כבר צריכה לשלם. תניח את זה על הערמה הזאת. ולמה בכיתה אתה לא תדבר איתה?"

"היא לא נחשבת."

"מה זאת אומרת לא נחשבת?"

"את יודעת, אל תעשי את עצמך."

"תחשוב לפני שאתה עונה לי. תבחר טוב יותר את המילים שלך. חוצפה לא בבית הזה“, היא בלעה את הרוק, בהתה בי, המבט שלה פנימה. "ומי קובע מי ומה נחשב?“, עיניה באחת הפתקאות. "מה כתוב כאן, אתה מצליח לקרוא?"

לקחתי את הפתק.

משקפיים חדשים היא תקנה כשיבוא כסף. בינתיים היא צרה חריץ קטן עם האצבע המורה והאגודל ומסתכלת דרכו. רק כך יכלה לקרוא.

לקחתי מידה את הפתקית. "אמא, די, את יודעת מה זה לא נחשבת, אל תעשי את עצמך. סליחה. אל תעשי כאילו את לא יודעת."

"לא, אני לא יודעת ואתה אל תסביר לי.“

"אף אחד לא חושב שהיא נחשבת ויצחקו עלי."

"אתה רוצה לשמוע מה אני חושבת?" עצרה בנשימה מחרחרת. "איפה המשאף שלי?" את היד שלחה אחורה, אל השולחן, לחפש, אבל אספה משם את קופסת הסיגריות. "אתה לא רוצה, אבל אני אגיד לך“, החזירה את ידה. בשתי אצבעות חטפה את הפתקית בחזרה ("לא רוצה את העזרה שלך“). בפה קפוץ היא סיננה, בין השיניים הסדוקות (גם הן זקוקות לטיפול מיד כשיהיה כסף, הרבה כסף): "אני מתביישת בך. אתה יכול להיות חבר של מי שאתה רוצה,  של מי שנחשב בעיניך או של מי שנחשב בעיני המורה שלך, אני לא אחליט לך. אבל יש אלוקים בשמים והוא רואה את מעשיך. ולא רק שלך“.

 

יט

אני מאט את צעדי, מחכה לחובש הנמצא במאסף. אני הולך לצדו. כעבור כמה דקות של הליכה הוא שואל אותי: "אז איך קוראים לך?"

"מאור."

"מאור, אתה אפרוח קטן“, הוא צוחק בקול ומבלבל בידו את השערות הקצרות, השקופות, הזקופות שלי, שלא מוכנות להקשיב להוראות מסרק.

"אז מה, מאור, נהנה מהטיול?"

עד שאני מוצא את האומץ לדבר וכבר יש לי תשובה מוכנה, הוא מתחיל לשיר. "פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון, פותח את ידיך ומשביע…". אני שר אתו. גם הבנות שהולכות לצדו מצטרפות לשירה. הוא משלב אצבעות, מרים את ידיו למעלה, הראש שלו מזדקר. הוא מותח גרון ועוצם עיניים לרגע, תנועת הראש כבתפילה. הוא חוזר להביט בשביל ושוב מרים עיניים למעלה, זועק: "לכל חי רצון".

יש אלוקים במקום הזה. אני יכול להרגיש אותו. הוא כאן בין הסלעים, בין הענפים של השיטה והשיזף, בין שפני הסלע, ברגליים המהירות של היעלים שאולי נפגוש עוד מעט, ובנמרים שהיו ואינם. הוא בלב של החובש ובלב שלי והוא רואה ויודע הכול.

אחת הבנות אומרת לחובש: "צריך להיות בשקט כשהולכים בנחל, אפילו המדריך אמר.“.

 

כ

בשנת 1979 נלכדו והועברו לגן החיות שתי נמרות שנהגו לצוד חתולים וכלבים בקיבוץ עין גדי. היעלמותן מהשטח גרמה לפגיעה קשה באוכלוסייה.

"אז אולי נראה נמר?"

"לא, אנחנו כבר לא נראה נמרים כאן אף פעם.“.

 

כא

דבורה רחל ולבנה ישבו על סלע בקצה המגרש. נמאס להן לשחק. רחל שלחה רגליים קדימה, והשמש, שחדרה בין המחטים הירוקים מעליהן, עשתה בהן צורות. דבורה שמה יד על חצי גלגל מכונית הטבוע באדמה, זה שקופצים עליו, ואת הראש הניחה בתוך כף היד. לבנה נשענה על גזע עץ האורן ששק הזחלים של טוואי התהלוכה כבר נפל ממנו מזמן והזחלים נעלמו בשורה ארוכה אל בין השיחים. ועדיין עין אחת של רחל נשארה סתומה ועוד היה לה צהוב מסביב לעפעף. גם אצל דבורה היה צהוב, אבל העין שלה כמעט פקוחה לגמרי. כשדבורה, רחל ולבנה הלכו להשתין מאחורי שיחי הלנטנה והאספרגוס, הן מצאו סוכריה על מקל, חדשה, עם עטיפה אדומה. דבורה מצצה ראשונה ולבנה ורחל ספרו לה עד עשרים, אחר כך היא העבירה ללבנה, ודבורה ורחל ספרו עד עשרים, כל אחת בתור שלה.

אנחנו שיחקנו תופסת "מי מפחד מכושי" בלעדיהן. משה הקטן היה התופס. משה זכאי, משה לוי ואני הרבה יותר מהירים ממשה הקטן ואין לו סיכוי לתפוס אותנו, אבל משה זכאי אמר שעוד מעט הוא יוותר לו והוא יהיה התופס.

"מי מפחד מכושי," משה הקטן צעק.

"אף אחד.“ ענינו לו.

"אם יבוא?"

שיבוא."

"אם יטרוף?"

שיטרוף."

"אם יאכל?"

"שיאכל."

"אחת שתיים שלוש!"

ברחתי בריצה לכיוון הסלע שדבורה רחל ולבנה ישבו עליו. "תנו לי ליק מהסוכרייה".

"קח מהתור שלי“, לבנה אמרה ושלושתן ספרו לי עד עשרים.

"תן לי עכשיו“, דבורה הושיטה יד ארוכה והציפורניים השחורות כמעט ונוגעות בי.

"יא תמעית"

"מה תמעית, סתמי. שייתן כבר, נגמר לו הזמן. זה תורי."

 

"איך זה שתמיד רק דבורה, לבנה ורחל מוצאות סוכריות על מקל".

"הן לא מוצאות. זה האיש של הסוכריות, הוא רוצה לזווג אותם.“

"עכשיו תורך להיות התופס.“

מי, אני?" משה לוי שאל

"כן" זכאי נתן לו דחיפה "יאללה, תגיד כבר מי מפחד מכושי.“

"אני בעצם לא רוצה לשחק כבר.“

"אוףףף איזה חייסן.“

 

כב

אסתר: ״אני מאוד מתרשמת מהעזרה שאתה נותן לחברתך הטובה לבנה.״

אני: ״תודה מורתי.״

״מצווה גדולה.״

״תודה מורתי.״

״חברות אמיצה היא מתנה גדולה.״

״אנחנו לא חברים. בשכונה אנחנו חברים, אבל בכיתה לא.״

״ומי החברים שלך בכיתה?״

״אין לי.״

״ובשכונה יש לך חברים?״

״גם לבנה קצת ממש וגם משה זכאי ומשה הקטן ורחל ודבורה והם גם חברים של לבנה וגם אדון זכאי חבר של לבנה אבל הוא לא חבר שלי.״

״יופי, אז נסתכל עכשיו על העבודה שהכנת ולי יש כמה הערות. בסך הכל עבודה יפה אבל נדרשים תיקונים, אתה תתקן ותגיש לי שוב.״

״כן מורתי, אבל מורתי  – ״

״כן מאור.״

״אבל אל תגלי לאף אחד שבשכונה אני חבר של לבנה וגם אל תגידי שהיא חברה של אדון זכאי. זה בטעות אמרתי, הם לא חברים.״

״טוב. תסתכל על ההערות ותתקן. נתראה עוד מעט בכיתה.״

 

כג

דלת הכיתה נפתחה, עמדנו זקופים, על הבטן ידיים שלובות.

"בוקר טוב, המורה."

"בוקר טוב, ילדים. אתם יכולים לשבת." אסתר סגרה אחריה את הדלת וניגשה לשולחן. עוד לפני שפתחה את יומן הנוכחות אמרה בקול חגיגי: "שוב אנחנו לפני חג הפורים, וכמו תמיד גם השנה תהיה הצגת פורים ושוק עם הפתעות ותחרות תחפושות." היא משכה את המטפחת מעבר לקו השיער. "חשבתי הרבה מאוד על התפקידים ובעיקר מי מבין כולן ראויה להיות מלכת אסתר השנה. יש כאן לא מעט תלמידות נהדרות והבחירה היתה קשה."

על פניה של אשרת לרמן הופיע חיוך קטן שהתרחב כשאסתר הביטה בה והיא מטה את הראש הצידה, אל כתף ימין. "השנה אשרת שלנו תהיה מלכת אסתר." הריסים הארוכים הברישו את תחתיות הבקבוק של אסתר. "אם אשרת מוכנה, כמובן." את זה אמרה בנימה רכה, ילדותית, כמעט בלחישה.

"יש!" אשרת קראה וכמה בנות מחאו כפיים. אשרת סובבה את הראש לראות מי הן מוחאות הכפיים, אחר כך חייכה ואז הוציאה לשון לעברה של טלי, שהוציאה לשון בחזרה. גם טלי רצתה להיות מלכת אסתר והיו כמה בנות שצידדו בה ואמרו שאשרת לא צריכה להיות כל שנה המלכה, אבל אחרי שאשרת איימה בחרם, גם הן חשבו שהיא צריכה להיות מלכת אסתר וזה גם כי יש לה שיער שטני הכי ארוך בכיתה.

"טלי."

"כן, מורתי."

"את מפריעה לי. בדיוק רציתי לספר לכולם שגם את מקבלת השנה תפקיד של מלכה. את תהיי ושתי ואנחנו יחד נעבוד על ריקוד הסולו שלך. תיגשי אלי בסוף השיעור, גם את אשרת, שתיכן."

"אוף מורתי,“

"סליחה טלי, את אמרת משהו?"

"לא מורתי.“

"אה, חשבתי ששמעתי, אני שמחה שטעיתי. חננאל למה אין לך חולצה כחולה של בית הספר?"

"היא בכביסה מורתי והשנייה נקרעה לי מורתי.“

"טוב, נא לפתוח  מקראות גדולות. אני רוצה לראות שכולם הביאו איתם“.

 

כד

"איך קוראים לך?"

"לבנה."

הוא נובח צחוק קצר, חוזר אחריה ומושך את האותיותל ב נ הוכעבור רגע מוסיף "טוב, לבנה, ובת כמה את לבנה?"

"אני כבר הייתי בת שתיים עשרה. אני יותר גדולה מהכיתה. הם בגיל אחת עשרה" היא עונה לו. "אפשר לעשות עם ההגה?"

"את נראית לי ילדה גדולה."

לבנה נשענת לאחור: "למה אתה צוחק?“, היא שואלת אותו ומותחת את החצאית מעבר לברך.

"סתם, מה, אסור לצחוק?"

"בסדר, אני לא אומרת שלא, אבל למה המורה כעס עליך קודם?"

"מי, המורה הג'ינג'י? עזבי אותך, בן כלב."

לבנה שולחת יד אל ההגה. "אפשר קצת?"

"יחד איתי." הנהג מניח יד על כף ידה ומסובב איתה את ההגה.

"זה חטא לקלל“, לבנה אומרת לו. "אני לא מקללת."

"את ילדה טובה“, הנהג מלטף לה את הראש. "רואים שאת ילדה טובה."

"הנהג, ההגה לא כל כך מסתובב לי."

"כי אנחנו לא נוסעים, הוא נתקע ככה ברצפה."

"אפשר שתיתן לי לעשות עם ההגה כשניסע?"

"אולי, נראה. אז מה את מספרת?"

לבנה מותחת את החצאית מתחת לברך

 

נפתלי חוזר וסופר בשלישית, "הושיעה את עמך…"

"חסר תלמיד אחד“, הוא אומר לאסתר. "מישהו חסר כאן, תספרי גם את."

"מי חסר?" אסתר צועקת. "שכל אחד יבדוק מי מהחברים שלו חסר."

שלושה תלמידים בזה אחר זה צועקים לעברה, "אני חסר."

"אין לי חשק לבדיחות עכשיו." אסתר עוברת בעיניה: "מי חסר, תסתכלו סביבכם מי חסר."

נפתלי והחובש רצים חזרה לשמורה. אנחנו יושבים ומחכים. אסתר קוראת אחריהם: "כשיצאנו משם כולם היו, ספרתי."

"תבדקו בשירותים“, המדריך צועק לעברם: "אצל הדודה או איך שאתם קוראים לזה". הוא מסתובב סביבנו וממלמל: "הושיעה את עמך. איזה יופי, באמת, הושיעה את עמך."

תשתוק", אסתר אומרת לו. "פשוט תשתוק."

מישהו מצביע לעבר הטיולית: "הנה לבנהבדיוק כשהיא יורדת מהקבינה.

אסתר רצה לעברה ונותנת לה סטירה. "מה את עשית שם?" היא צורחת והמשקפיים מתגלשות קדימה. "את תסבירי לי עכשיו מה את עושה בקבינה של הנהג."

לבנה בועטת באבנים הקטנות ומגרדת בעורף. היא לא עונה.

"לא מספיק לך האיש ההוא מהשכונה שלך. אני לא רוצה להגיד לכולם מה את.“ אסתר תופסת את היד של לבנה חזק ומושכת אותה: ”בושה.“.

לבנה משחררת את היד, מרימה מבט. העיניים שלה בתוך תחתיות הבקבוק של אסתר. היא מסננת לעברה "סתמי את הפה שלך מורתי.“.

 

כה

מוטי נבחר להיות מרדכי היהודי. "והלבישו את האיש אשר המלך חפץ ביקרו, והרכיבוהו על הסוס ברחוב העיר, וקראו לפניו, ככה יעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו."

בקצה מקל המטאטא ראש סוס גדול עשוי קרטון ועל שערות הקש הודבקו סרטים כזנב. ומרדכי דהר בבגדי תכלת וארגמן על הבמה הקטנה והחורים של לבנה עוקבים אחריו, אחרי תלתליו והידיים מגרדות את קרקפת היוטה שלה.

על הכתפיים החשופות המבצבצות מתוך השמלה הכחולה (איך היא לא מתביישת להסתובב כך) רקדו התלתלים (בדיוק כמו אלה של הבן שלה, אבל היא עושה אותם ברולים), בכל פעם כשמחאה כפיים (שוויצרית). ומוטי הציץ לעברה מהבמה, נאחז באישורה. פנייך נחמצו. היא ישבה בשורה לפניך. ארבעה כיסאות מימין. לא נשארנו לאכול אוזני המן עם כולם. "מאור, בוא," משכת בידי ובאצבע סימנת גם לאמא של לבנה שתצא איתך. חלפת על פני אמא של מוטי. הישרת מבט. לא לראות. לא להגיד שלום.

 

כו

"הושיעה את עמך וברך את נחלתך…", אנחנו עולים לטיולית בדרכנו למערת הקמח הלבן.

המדריך מסביר: "מערת הקמח נקראת כך בגלל האבקה הלבנה שנוצרה  משחיקת סלע החוואר."

נפתלי ואסתר מחלקים את ארוחת הצהריים מתוך ארגז קרטון. נפתלי מחזיק את הקרטון ואסתר מוציאה את השקיות שתייםשתיים. "הנסיעה ארוכה“, היא אומרת. "נאכל עכשיו ונגיע בדיוק בזמן לתפילת מנחה."

הנהג מסתכל אחורה, שפתיו נעות בעצבנות, הוא צועק. אי אפשר לשמוע. נפתלי מסמן בידו שימתין. הנהג מנפנף בידיו: "יאללה."

אסתר משתעלת. ענן אבק של מכונית חולפת בתוך הטיולית: "לאן הוא ממהר, תפילה אחת לא ראיתי אותו מתפלל אתנו. שיוריד את הכיפה מהראש שלו, גם כן צדיק."

"יש שקית אוכל גם בשבילו?" נפתלי שואל.

"ממש לא מעניין אותי. ואתם" אסתר מרימה את הקול ומבטה אלינו. "מיד אחרי התפילה הבנים יצטרפו למבוגרים וילמדו דף יומי מסכת ברכות. ואנחנו הבנות," היא מזיזה את המבט על קבוצת הבנות שיושבות בקצה הספסל, "נלמד משניות."

נפתלי ממשיך: "אחר כך נתפלל ערבית ומצפה לנו הפתעה: למערת הקמח ניכנס בחשכה, לאור הירח, עם נרות."

חבורת הבנות בספסל האחורי קלעו את קצה הצמות זו לזו, הן צועקות: ”יש!" ומניעות את הראש יחד לצד זה ולצד זה.

"מה זאת השטות הזאת“, אסתר אומרת ועיניה בטלי: "תפרמו את זה מיד. שכל אחת תישאר עם הצמות שלה. איזו טפשת… . לפעמים אני פשוט לא מאמינה למה שאני רואה."

נפתלי מסמן לנהג אפשר להתחיל לנסוע. המדריך חוזר ומזכיר את רשימת האזהרות.

אנו נזרקים הצידה מיד כשהנהג מתחיל בנסיעה. אסתר פולטת צווחה: "הוא עוד יהרוג את כולנו.“. ההורה המלווה מסמן לה בידו שתירגע. אסתר מחייכת אליו בהסכמה. היא מניעה את שפתיה לעברו: "השם ישמור.“

כעבור רבע שעה אנחנו כבר אחרי ארוחת צהריים. "אכלנו ושבענו, האוכל היה טעים. עכשיו נברך כולנו, נודה לאלוקים.“.

 

כז

וליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקרשש רקדניות עלו לבמה. יחפות, לכל אחת צעיף בצבע אחר המכסה את הראש, נופל על הכתפיים וכמעט עד המותן. הן נתנו ידיים, רקדו במעגל. כשהן שרו "אורה ושמחה" הן הניפו ידיים מעלה לשמים והסתובבו, פניהן לקהל. המורה לדרמה עמדה לצד הבמה סמוך לאסתר, מלווה אותן בתנועות זהות ובחיוך גדול, מלא שיניים ישרות ולבנות. היא עודדה אותן בלחישה: "עכשיו על קצות האצבעות. יופי צופיה, כן, כל הכבוד."

הן ירדו מהבמה בריקוד והמשיכו לעבר הקהל, עברו ברווח שבין הבמה לשורה הראשונה, מזמינות את האימהות להצטרף אליהן. כמה מהן קמו והצטרפו לריקוד, מניחות יד על כתף, יד על כתף. אמא לא הצטרפה גם כשחלפו סמוך לכיסא שלה והושיטו לה יד. הזעיפה גבות והדפה בתנועה רכה אבל נחרצת.

לבנה הורידה את בד היוטה מראשה, חפרה בפראות בין השערות הקצרות וחבשה בחזרה. היא התכופפה לגרד את הברך, הסירה שוב את בד היוטה, מחפשת בעיניה את המורה שרקדה עם הבנות. כשאסתר עמדה עם הגב אליה, היא ירדה במהירות מהבמה. בעשר הדקות שנותרו להצגה אין שומר בשער העיר של שושן הבירה ובכל זאת הכול עבר בשלום. אסתר לא הרגישה בזה או שהרגישה ולא אמרה כלום.

"ליהודים היתה אורה ושמחה, אורה ושמחה…“.

 

כח

בכניסה למקלט, מאחורי שיחי הלנטנה, על האדמה, פזורים הבקבוקים ש"אסור בשום אופן לגעת בהם“, ועוד דברים שאין להם שם אבל: "אסור בשום אופן לגעת". כשגמרנו לשחקמי מפחד מכושימשה זכאי אמר: "דבורה, בואי נלך לכניסה למקלט ואתם אל תבואו.“. משה הקטן אמר שהם מזדווגים ורחל אמרה שזה חטא ושהיא תגיד לאמא שלה.

משה זכאי ודבורה הלכו מאחורי השיחים וכעבור כמה דקות הלכנו להציץ להם. הוא עשן סיגריה ואמר לדבורה לנסות מהסיגריה שלו, אבל דבורה לא רצתה ורק צעקה לעברנו: "לכו מפה כבר.“

הלכנו. משה לוי ראה חתולה מתה וקרא לנו לראות אותה. עמדנו מסביב לחתולה ומשכנו בשערות עד שלבנה צעקה: "הנה ציפור“. הרמנו את הראש. אני לא ראיתי את הציפור, אבל משה לוי אמר שגם הוא ראה אז הפסקנו למשוך בשערות. ירקנו על החתולה וחזרנו לשחק.

 

כט

נמר המדבר הוא מהקטנים בעולם. משקלו של הזכר עד 40 ק"ג ושל הנקבה מגיע ל-25 ק"ג. צבע פרוות הגב צהובבהיר ועליה חברבורות שחורות, מראה שמקנה הסוואה טובה בנוף המדברי.

 

ל

"פשוט תעצור אותו“, אסתר אומרת לחלל הטיולית, ספק לנפתלי, ספק להורה המלווה. "שיעצור מיד. הוא עוד יהרוג את כולנו."

ההורה המלווה דופק במשך דקה על שמשת החלון המפרידה בינינו ובין הנהג. הראש של הנהג מרקד לצלילי "התחנה המרכזית", כפי שאסתר קוראת לזה. כשיושבים בקדמת הטיולית אפשר לחוש את רעידות צלילי הבס.

"הוא שומע שדופקים לו.“ אסתר אומרת. "ידעתי כשראיתי את הטיפוס הזה."

הטיולית סוטה מהכביש וכולנו נזרקים הצדה. היא חוזרת לכביש ואנחנו מתיישרים איתה.

"אלוקים!" אסתר צורחת והעיניים הבהירות מאחורי המשקפיים גדלות עוד יותר. "את זה הוא עשה בכוונה“, היא צועקת לעברו של ההורה המלווה שמגביר את עוצמת הדפיקות על השמשה.

נפתלי קם וחוזר לשבת ושוב קם. מתקרב לקדמת הטיולית, מוריד את המימייה מהחגורה ודופק איתה חזק. הצוואר שלו מאדים, טיפות קטנות של זיעה מטפטפות לו מהרקה על מכנסי החאקי, על השמשה מופיע סדק. הנהג עוצר בחריקה. הוא יורד מהקבינה ומתקרב אל דלת האקורדיון. נפתלי יורד אליו, נפתלי מאיים שהוא יתקשר מחניון הלילה ויבקש שיביאו עד מחר בבוקר נהג אחר.

"כלב בן כלב," הנהג יורק לעברו את המילים, בועט באדמה. צועד לעבר הקבינה וחוזר: "כמו הראש שלך, היו צריכים לשרוף את כולכם."

"תצילנה שתי אוזני.“ אסתר אומרת ומניחה ידיה על האוזניים.

 

לא

ערמת מחברות הדינים הונחה בקצה השולחן. "טוב, כרגיל,“ אסתר מיישרת את הערימה ודוחפת אותה עוד קצת קדימה. היא לוקחת נשימה עמוקה, מעבירה מבט על התלמידים וכף היד מכה בערמה: "היו כאן כמה תלמידים, ובעיקר תלמידות, שעשו עבודה יפה מאוד, בהחלט כמה עבודות נהדרות." היא חייכה לעבר אשרת לרמן ואפרת. הן זקפו צוואר.

אסתר הרימה מחברת אחת בידה ודפקה על השולחן, אחר כך הסתכלה על לבנה. "ויש תלמידים שלא עשו כלום.“. חיוך גדול נמתח על הפנים שלה ומשך את המטפחת מעט קדימה יחד עם קו המצח. "ומי יודע מי התלמידה הכי עצלנית בכיתה?"

הפנים הופנו לאחור, אל הטור השלישי, בסופו. ”לבנה, כיף לך בכיתה ה'? את רוצה תמיד להישאר בכיתה ה'?"

"לא מורתי," לבנה הרימה אצבע. "בדינים לא הספקתי לעשות שיעורים, אבל עשיתי בתנ"ך ובטבע. תשאלי אפילו את…" הצביעה לעברי ומיד הורידה את היד. "נשבעת באלוקים שחלק עשיתי."

"לֹא תִשָּׂא אֶתשֵׁםה' אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא“, אסתר מכריזה.

"המלבין פני חברו ברבים כאילו הרגו“, מוטי לוחש כך שאסתר תשמע.

"מוטי, אתה רוצה שאשוחח עם אמא שלך, כי אני כבר לא יודעת מה יהיה איתך.“

"דברי עם מי שאת רוצה.“

"אתה עוד מתחצף?“

"כן מורתי.“

"צא מהכיתה.“

בדרכו הוא בועט בתיק של אשרת לרמן. "מלשנית" הוא אומר לה

"מורתי מה אני עשיתי, מה הוא רוצה ממני?“

"מוטי לנגרמן היקר, חכה לי ליד חדר המנהלת.“

מוטי יוצא. הוא משאיר אחריו את הדלת פתוחה. כעבור רגע ראשו מציץ הוא אומר לחלל הכיתה: "אני במגרש סטנגה, מי שיוצא גם שיבוא לשם.“.

 

לב

"מה אתם עושים שם, ילדים?"

"אוףףףף, תמיד היא הורסת. בדיוק כשאדון זכאי הוריד תתחתונים.".

 

לג

אור טרם שקיעה, אנחנו יושבים בחצי מעגל. ההורה המלווה מחלק דפים, דף לכל שני תלמידים. דף יומי, מסכת ברכות. עם כל משב רוח קל הוא מרים את היד ומניח על הכיפה. הוא מתחיל לקרוא. "תנו רבנן טעה ולא התפלל מנחה בערב שבת מתפלל בליל שבת שתים טעה ולא התפלל מנחה בשבת מתפלל במוצאי שבת שתים של חול מבדיל בראשונה ואינו מבדיל בשנייה…" המדריך מצטרף לחצי מעגל, יושב בינינו. ההורה המלווה עוצר לרגע, ניגש למדריך  ומניח על ראשו כיפת בד לבנה. המדריך צוחק במבוכה, מנסה למקם את הכיפה, מזיז אותה מעט הצדה ולמרכז, מוריד ומניח אותה שוב על הראש.

ההורה המלווה חוזר: "טעה ולא התפלל – " הוא מסביר, עיניו שבות להביט במדריך שנדמה שיש צורך לפרש לו את הדברים. עיניו של המדריך בכף היד המשחקת באבנים. שעה אחר כך אנחנו עומדים בטור ארוך, זוגותזוגות. נפתלי חולף על פנינו וסופר. "הושיעה את עמך וברך את נחלתך ורעם ונשאם עד העולם."

לאור ירח ולאור נירות אנחנו צועדים בשביל אל מערת הקמח.

 

לד

וַיַּעֲמֹד שָׂטָן עַליִשְׂרָאֵל וַיָּסֶת אֶתדָּוִיד לִמְנוֹת אֶתיִשְׂרָאֵל; וַיֹּאמֶר דָּוִיד אֶליוֹאָב וְאֶלשָׂרֵי הָעָם לְכוּ סִפְרוּ אֶתיִשְׂרָאֵל מִבְּאֵר שֶׁבַע וְעַדדָּן וְהָבִיאוּ אֵלַי וְאֵדְעָה אֶתמִסְפָּרָם; וַיֹּאמֶר יוֹאָב יוֹסֵף יְהוָה עַלעַמּוֹ כָּהֵם מֵאָה פְעָמִים הֲלֹא אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ כֻּלָּם לַאדֹנִי לַעֲבָדִים לָמָּה יְבַקֵּשׁ זֹאת אֲדֹנִי לָמָּה יִהְיֶה לְאַשְׁמָה לְיִשְׂרָאֵל; וּדְבַרהַמֶּלֶךְ חָזַק עַליוֹאָב וַיֵּצֵא יוֹאָב וַיִּתְהַלֵּךְ בְּכָליִשְׂרָאֵל וַיָּבֹא יְרוּשָׁלִָם; וַיִּתֵּן יוֹאָב אֶתמִסְפַּר מִפְקַדהָעָם אֶלדָּוִיד וַיְהִי כָליִשְׂרָאֵל אֶלֶף אֲלָפִים וּמֵאָה אֶלֶף אִישׁ שֹׁלֵף חֶרֶב וִיהוּדָה אַרְבַּע מֵאוֹת וְשִׁבְעִים אֶלֶף אִישׁ שֹׁלֵף חָרֶב; וְלֵוִי וּבִנְיָמִן לֹא פָקַד בְּתוֹכָם כִּינִתְעַב דְּבַרהַמֶּלֶךְ אֶתיוֹאָב; וַיֵּרַע בְּעֵינֵי הָאֱלֹהִים עַלהַדָּבָר הַזֶּה וַיַּךְ אֶתיִשְׂרָאֵל; וַיֹּאמֶר דָּוִיד אֶלהָאֱלֹהִים חָטָאתִי מְאֹד אֲשֶׁר עָשִׂיתִי אֶתהַדָּבָר הַזֶּה וְעַתָּה הַעֲבֶרנָא אֶתעֲווֹן עַבְדְּךָ כִּי נִסְכַּלְתִּי מְאֹד

 

לה

במרכז סלסילת הקש של משלוח המנות הונחה צלוחית עם אזני המן ממולאים בממרח תמרים שאמא אפתה ולצדם צנצנת ריבה ובקבוק יין קטן. אמא עטפה את הסלסילה בנייר צלופן סגול וקשרה בסרט כחול ולי אמרה: "תכתוב ברכה יפה ותיקח את זה לחברתך לבנה."

שום דבר לא לבן אצל לבנה. גם לא הציפורניים. היא קרעה בהן את הצלופן הסגול, נתנה לי אוזן המן ולקחה אחת גם לה. אחר כך יצאנו מהווילה שלה והלכנו מסביב לבית עד החלון של אדון זכאי. ”תתכופף. אני אגיד לך מתי לקום." ישבתי בין השיחים של החובזה ומקור החסידה שהפרי שלה כבר החל להתייבש, הצמדתי לחולצה שיהיה לי שעון. המקור כבר גמר להסתלסל ואנחנו עוד חיכינו שאדון זכאי יראה ללבנה את  התחת. בסוף נמאס לי ואמרתי: "נחזור לווילה שלך."

"עוד קצת"

"נמאס לי"

חזרנו לבית של לבנה לאכול עוד אוזני המן.

אחרכך הרמנו את הארגז של המיטה והוצאנו משם שתי שמלות של אמא שלה. לבנה בחרה שמלה לבנה עם תחרה בקצה השרוולים ולי נתנה שמלה ירוקה עם נקודות אדומות. התחפשנו למלכת אסתר. גם נעלנו נעלי עקב ורקדנו את ריקוד הסולו של מלכת אסתר בדיוק כמו שאשרת לרמן רקדה בהצגה, רק בלי הכתר. לבנה אמרה שהיא לא תהיה אף פעם מלכת אסתר ולא אכפת לה.

 

לו

"מי מפחד מגברת זכאי?"

"אף אחד."

"אם תבוא?"

"שתבוא."

"אם תאכל?"

"אני יהרוג אותך. חכה אני יתפוס אותך."

"זכאי, מה אתה מתעצבן."

"ואם הוא היה אומר על אמא'שך?"

"טוב, צוחקים איתך, די.“.

לז

גם הצגת סוף שנה היתה, ודאי. בזאת לבנה לא השתתפה. סירבה. ממילא השנה היא עולה כיתה, מה זה משנה אם תשתתף. פעמיים כיתה ה' הספיקו לכולם: "והשנה היא עולה כיתה, נקודה.“. כך אסתר אמרה וכשחילקה תעודות לא הוציאה אף מילה רעה. להפך, קיבלה את לבנה בחיוך רחב, שלחה יד ולחצה את ידה והוסיפה: "תלמידים, אני מאוד גאה בלבנה שלנו." ואחר כופפה ראש ובנימה שיש בה רוך אמרה: "את בהחלט עשית מאמץ ראוי לשבח."

אצל לבנה בפנים הופיע צל של חיוך. החיוך והצל ייעלמו עם הזמן. היא ידעה משהו שאנחנו לא ידענו. עד שאנחנו נבין יעברו עוד שנים.

גם בפנים של אסתר חל שינוי, בזה כן הרגשנו. עד אמצא שנת הלימודים הבאה היא כבר לא תהיה. הסימן הראשון היה כבר אז, פאה החליפה את המטפחת ובמקום גבות שני פסים של עפרון שחור.

"עונש מאלוקים."

 

לח

האש דועכת. החובש מחפש תפוחי אדמה ובצלים. "אני רעב" הוא אומר לאסתר וחופר בין הגחלים. "הכנסתי הרבה, יש עוד, בטוח." אסתר מחווה תנועת ביטול עם היד. "אתה יכול לקחת שקית אוכל, נשאר שם בקרטון“, היא קמה ומנערת את החצאית, נלחמת באבנים קטנות וחול שנותרו על ישבנה. מורידה את המשקפיים, מסירה מהם את האבק בנשיפה ומשפשפת בכפל החצאית, מרכיבה אותם שוב וסוקרת אותנו במבטה. "מחר גולת הכותרת של הטיול הקסום הזה“, היא מחייכת ונדה בראשה לנפתלי. ”מצדה", היא מישירה מבט וזוקפת צוואר. "מצדה היא אחת מסמלי האומץ והגבורה היהודית בכל הזמנים. אני מיד אתן למדריך להסביר קצת יותר, זו המומחיות שלו. אני רק רוצה לומר," היא פוסעת סביב למעגל מאחורי גבנו, בכל פעם כמה מאתנו מסובבים את הראש לעברה: "שיש כאן ילדים ששכחו איך להתנהג“. היא עוצרת ומחפשת בעיניה: "כן,  אני מתכוונת אליכם, חבורת הבנים. אם עוד פעם אחת תעליבו את אחת התלמידותלא תעלו למצדה, לא תרדו ברכבל ואני מבטיחה שאזמן לשיחה את ההורים של מי שצריך ניעור."

יששש", החובש מגלגל מתוך המדורה תפוח אדמה. המבט של כולנו אליו. חוט המחשבה של אסתר ניתק. הוא ממשיך לחפור ולחפש עוד. אסתר רוצה לומר לו משהו וחוזרת בה. היא שולחת מבט לעברו של המדריך שיושב בישיבה מזרחית סמוך למדורה. הוא מקפיץ אבנים מפנים היד לגב היד וחזרה. המדריך מכחכח, משתהה ומתחיל לדבר. אסתר עוצרת אותו. "אולי אם תעמוד ישמעו אותך יותר טוב."

בסדר", הוא עונה לה וממשיך לשבת. את האבנים הוא זורק הצידה, אבל היד שלו נמשכת לשם ואוספת שוב חופן. "מחר נקום מוקדם. את הזריחה נראה ממצדה“. הוא מספר משהו על ארמון הורדוס. הראש שלי נשמט קדימה, אני מנסה להחזיק את עצמי. מישהו מאחור מושך לי באוזן ומעלים את היד, אני מסתובב. המדריך מדבר על יוסף בן מתתיהו ועל מרד גדול. הראש שלי שוב נשמט קדימה. אבן קטנה פוגעת בי, אני מזדקף. אני כל כך עייף.

על שק השינה מישהו השאיר דף מחברת תלוש, שני משפטים וציור. אני מועך את הדף באגרוף, לא מסתכל מה כתוב, הציור מספיק. כשאני כבר בתוך שק השינה אני קורע את הדף לפיסות קטנותקטנות, ומכניס אותן לכיס המכנסיים. אני נורא עייף.

 

לט

אנחנו מטפסים בשביל הנחש. המדריך צועד ראשון. הוא לא עוצר, הוא כועס על ההשכמה המאוחרת, על זה שאנחנו לא עומדים בזמנים. "ועוד יש לכם את הטקס הזה“, הוא אמר לנפתלי. אני חושב שהוא מתכוון לתור הארוך לנטילת ידיים. אור ראשון משיג אותנו בדרך. המדריך, המורים, ההורה המלווהכולם מזרזים אותנו. אפילו אסתר, שעוצרת בכל כמה דקות, מתכופפת ותופסת את הברכיים להישען, ממלמלת: "קדימה, עוד קצת מאמץ." היא מתנשפת, הפנים שלה אדומות. מוטי הולך שלושה צעדים אחריה. הוא לובש את החולצה הפוך, הוא מסובב את הכובע לצד. הוא לוחש משהו לחבר שלידו והם מתחילים לשיר: “תורת השם תמימה". הוא מוחא כפיים ומגביר את הקול. "המורה, למה את לא שרה?" הוא שואל את אסתר. היא מתעלמת.

אנחנו מגיעים למעלה. "השמש התעכבה כדי שנזכה לראות אותה עולה," המדריך אומר ואסתר חוזרת אחריו. "ממש כמו שמש בגבעון דום!" ומוחאת כפיים בשמחה. היא מיוזעת ועייפה, ובכל זאת הפנים שלה מוארות. היא מזדקפת ומסתכלת סביב על הנוף. כפות הידיים צמודות זו לזו, מכסות על האף.

מושיבים אותנו בנקודת התצפית המזרחית. המדריך מצביע אל הרי מואב, לבנה קמה ומתקרבת אלי, היא שואלת אותי בלחישה: "מצדה זה נחשב שהייתי בחולץ לארץ?"

"לבנה, למה את מסתובבת?" אסתר באה ומושכת אותה ביד חזרה לישיבה. לבנה חוזרת, "מורתי, מצדה זה כמו חולץ לארץ?"

"עכשיו לא מדברים, עכשיו מקשיבים למדריך ולהסברים." אסתר מוציאה מטפחת קטנה מהכיס ומנגבת את הפנים.

"יו, איזה חום כבר." לבנה אומרת לה. "נכון, מורתי?"

"עכשיו לא מדברים."

 

לאורה של זריחה ההורה המלווה צועד קדימה, מיטיב את הטלית, מושך אותה על ראשו. "הודו לה' כי טוב, כי לעולם חסדו." .

 

מתוך ספר בכתובים