גיליון 1 1, סתו 2008 נִגְזֶרֶת גיליון 2 2, חורף 2008 סָלוֹן גיליון 3 3, אביב 2009 סַף גיליון 4 4, קיץ 2009 מֶשֶׁק גיליון 5 5, סתו 2009 סֻכָּר גיליון 6 6, חורף 2010 פַּסְקול גיליון 7 7, קיץ 2010 לִילָדֵינוּ גיליון 8 8, קיץ 2011 מִשְׂחָק גיליון 9 9, אביב 2013 שֵׂיבָה גיליון 10 10, חורף 2015 נָּשִׁים גיליון 11 11, קיץ 2015 גְּבָרִים גיליון 12 12 סתו 2015 קרקס גיליון 15 15, סתו 2017 מחבואים גיליון 14 14, סתו 2016 מעברים גיליון 13 13 חורף 2016 יין ושיכר

דרך החלון

צרור בקפוטה הוא הביט דרך החלון. רוח הערב הצוננת ליטפה את פניו המצומקים הניבטים מבעד לשטריימל. דמום, תלה את אישוניו בריק, ממולל באצבעותיו החיוורות את זקנו הארוך והכהה שפה ושם מבצבצת מתוכו שערה לבנה.
הוא חש שהרגעים האלה ליד החלון, מרחיקים אותו מההמולה הקולנית המתרחשת מאחוריו, בתוך דירתו הקטנה שם מתגוררים הוא ואשתו ושבעת ילדיהם, ומאפשרים לו להתייחד עם עצמו ועם מחשבותיו. הוא שומע את קולות הבכי, הצחוק והמלמול, אך אינו מקשיב להם.

לעתים הוא נזכר בכפר הולדתו. זיכרונותיו מרחפים מעל הבתים הקטנים עם הגגות האדומים הנטועים על הגבעות בין שבילי העפר ומעל השדות הרחוקים כשקרני השקיעה מזהיבים. הוא ראה בדמיונו את האור החודר מבעד לענפי האזדרכות, שנמר את אישוני הסנוניות ואת הפריחה הסגולה הבוערת בעיניהן. לעתים רחוקות אפילו הצליח להקשיב לאוושת הרוח הנושבת בצפצפות, לשמוע את קולותיהם של אביו ואחיו מתווכחים ביניהם או משוחחים עמו, ולהבחין במעומעם בדמותה של אמו מנופפת אליו מפתח הבית. עם השנים, לאחר שחזר בתשובה ועזב את הבית, הלכו קולותיהם ודעכו ודמויותיהם התעממו עד שנמוגו. הקשר נותק ונותרו רק הכאב והגעגוע. בתחילה, נזכר, החל להתחרד כדי להתריס נגדם כחלק ממרידה של גיל ההתבגרות. הקפוטה, השטריימל, הפאות והזקן היו מין תחפושת שהבדילה בינו לבינם, אך כשעזב את הבית והלך ללמוד בישיבה, העולם שנראה לו כה מסתורי, זר ומרוחק, בלע אותו לתוכו. לא היו אלה עבורו רק סממנים חיצוניים. עולם פנימי ורוחני שלם ומרתק נגלה לפניו, והוא חש שאינו יכול לו. בני ביתו סרבו לקבל אותו כך, כאילו אמונתו החדשה שינתה את העובדה שהוא בנם ושאלה הם אחיו. הוא הפך בעיניהם זר ומוזר, המרחק ביניהם הלך וגדל והתעצם עד שנסגרה בפניו הדרך חזרה.
את אשתו הכיר בשידוך. כשהכירו לו אותה דובר רבות במעלותיה הפנימיות. היא לא הייתה יפה וגם לא כעורה במיוחד. קומתה הייתה בינונית ומבנה גופה מסורבל. פניה היו קטנים וחיוורים עם עיניים בהירות וכבויות. שומה קטנה בלטה מעל שפתה העליונה.

היא לא תלתה בו עיניים משתוקקות ולא עיניים אדישות. היא קיבלה אותו כמו שהוא, ומעולם לא באה אליו בטרוניות או הציקה לו, ואף לא חקרה אותו על חייו הקודמים. היא הייתה מסוג הנשים המסתפקות בהווה ומקבלות את החיים כפי שהם: אישה כשרה, יראת אלוהים ואם מסורה לארבע בנותיו. האם הוא אוהב אותה? היה לעתים מזדחל בו הספק, אך מיד היה מדחיק אותו, ודבק בכוחו של הרגל. השגרה בלעה אותו לתוכה: הלימודים בישיבה והתפילות היו עבורו ערך עליון, והוא חש שעצמיותו הולכת ונטמעת בתוך אמונתו. אולי אפילו נבלע במכוון לתוך העולם הרוחני שכפה על עצמו, הרהר.
לרגעים מעטים נדמה היה לו כאילו הוא ניצב על אי בודד וקסום הנושא אותו הרחק מהמציאות, למרות שמה שניבט אליו מן החלון אינו אלא בניין המגורים הקרוב, תאום לזה שהוא מתגורר בו: בניין דירות צפוף וקודר בן חמש קומות דהה ומרוט, שקירותיו סדוקים וכל מרפסותיו סגורות. כמה מהן נסגרו בתריסי פלסטיק בגוונים שונים, האחרות בחלונות זכוכית אטומים או שקופים או מקושטים בצורות גיאומטריות. המרפסות בקומות העליונות התהדרו בסורגי ברזל שחורים כדי שהילדים הקטנים המתגוררים שם לא ייפלו למטה.
מן החלון נשקפים אליו חלונותיהם של הבניין ממול. מדי פעם היו מתגלות לו דמויותיהם של דייריו, ונדמה היה לו שהוא מביט בתמונת ראי של עצמו ושל משפחתו.

הריחות שהיו עולים מן המטבחים הקטנים היו זהים, ובהתאם לשעות ולימות השבוע עלו באפו ריח של חלב מורתח ודייסות חרוכות ושל מרק עוף ודגים מבושלים ושל חלות טריות שנאפו במיוחד לכבוד השבת.
אפילו הכבסים שהתנופפו על חבלי הכביסה היו דומים: הציציות, הגופיות הלבנות בכל הגדלים, המכנסיים הכהים, הגרביים הארוכות של הנשים, ושמלותיהן הרחבות שהיו מתעופפות כמפרשים ברוח.
דמויות השכנים נראו לו כולן זהות: הגברים עם הקפוטה והשטריימל, הילדים עם הכיפות והפאות המסולסלות והרכות, הנשים ההריוניות המטופלות בתינוקות.

במיוחד הנשים נראו בעיניו זהות, או בשל השביסים שעל ראשיהן או מחמת העובדה שנאסר עליו להראות בהן עניין. כולן מלבד אחת. עיניו נתקלו בה באחת הפעמים שהשקיף בהן דרך החלון. מבעד לשביס נגלו לו פנים מוכרים: הם היו סגלגלים וחיוורים עם עיניים גדולות ורכות, שבהתאם לאורו של היום היו משנות את צבען. עם רדת הערב נראו לו שחורות ולעיתים הוריקו או הסגילו לאורה של השקיעה, אך הוא לא יכול היה לדעת מהו צבען המדויק מכיוון שמעולם לא יכול היה להביט בה מקרוב. כשתלתה כביסה, היה פלג גופה העליון נרכן מבעד לחלון ואז היה מבחין בקימוריה שהיו ממלאים את הבד הגס של שמלתה. גופה נראה בעיניו מסורבל קמעה כאילו נותרה בו ילדותיות מסוימת, למרות שהייתה אם לכמה ילדים קטנים. כשהתבונן בה בהיחבא, היה משהו בכפות ידיה הקטנות והעדינות שגרם לו חדווה, ומעולם לא נתן את דעתו לסיבה שגרמה לתחושה המוזרה הזאת. משום מה היא נראתה לו מוכרת, והוא תהה אם התחושה הזו של דה ז'ה וו מתעתעת בו.

כשהיה עולה על יצועו החל להזות בדמות הרחוקה ההיא, שעם הימים הפכה יותר ויותר קרובה אליו. בלילות היה שוכב ליד זוגתו, חש את חום גופה , מקשיב לרחש נשימותיה, אך מחשבותיו היו נתונות יותר ויותר לדמותה של האחרת. בבקרים היה אוסר על עצמו לחשוב עליה והיה מתפלל לאלוהים, נודר נדרים ומתחנן שיסיר ממנו את המחשבות האסורות ההן, אך עם רדת הלילה ברגע שהיה מנסה לעצום את עיניו, היא הייתה חוזרת אליו ובכל פעם בצורה חצופה יותר. פעם הייתה נגלית לעיניו ללא שביס, ואז היה רואה בדמיונו סבך תלתלים פראיים ושחורים המשתפלים על כתפיים צחות, פעם היה נגלה לעיניו צוואר ענוג שהוביל לקימוריה העירומים והחושקים; לעתים מתוך מחשבותיו ההזויות נראו כתמים מנומרים נוצצים אליו מתוך עיניה, אשר קוראות לו בוערות ומשתוקקות, ושפתי הארגמן שלה היו נפתחות אליו עד שחש שדעתו מתבלעת עליו.

יום אחד ארב לה. הוא הסתתר מאחורי גזע ענק של אורן, וכשנתקלו בה עיניו נזכר לפתע באותה הנערה החילונית מחדרה. מזה שנים לא יכול היה לשכוח אותה. אולי זכר אותה היטב בשל הנשיקה הבודדת שנשק לה בחצר, ואולי בשל הכמיהה שמעולם לא באה על סיפוקה. מדהים, חשב לעצמו, כיצד הצטלבו דרכיהם, ומכל המקומות שבעולם רצה אלוהים להעמידו במבחן ועשה שתתגורר ממש מולו.
לאחר לילות רבים של הזיות ועינויי נפש אזר עוז, ובוקר אחד נכנס לבניין ממול, טיפס במדרגות וצלצל בדלת ביתה. הדלת נפתחה והיא ניצבה לפניו. לרגע נפערו מולו עיניה הירוקות, והוא הבחין בנצנוץ שבער מתוכן. כעת היה בטוח, זאת היא- הנערה מחדרה, והיא אכן זיהתה אותו לפני שטרקה את דלת דירתה בפניו.