גיליון 1 1, סתו 2008 נִגְזֶרֶת גיליון 2 2, חורף 2008 סָלוֹן גיליון 3 3, אביב 2009 סַף גיליון 4 4, קיץ 2009 מֶשֶׁק גיליון 5 5, סתו 2009 סֻכָּר גיליון 6 6, חורף 2010 פַּסְקול גיליון 7 7, קיץ 2010 לִילָדֵינוּ גיליון 8 8, קיץ 2011 מִשְׂחָק גיליון 9 9, אביב 2013 שֵׂיבָה גיליון 10 10, חורף 2015 נָּשִׁים גיליון 11 11, קיץ 2015 גְּבָרִים גיליון 12 12 סתו 2015 קרקס גיליון 13 13 חורף 2016 יין ושיכר גיליון 14 14, סתו 2016 מעברים גיליון 15 15, סתו 2017 מחבואים גיליון 16 16, קיץ 2020 קַיִץ זֶה

דלת

כעת, מול דלתה הנעולה האור כבה לרגע. והוא עומד בשלו- ללא כל ניסיון לאתר את מתג האור המעניק משמעות מעומעמת לפרוזדור ישן זה. מבעד החושך רק ניצב ומביט, עיניו מסרבות למצמץ אל עבר הדלת. זו המתקיימת באמצעות סוגר ובריח אשר הזינו כל השנים הללו את האפשרות למנוע ממנו לחזור אל מה שהיה ביתם המשותף. האם הם אלו שעצרו בעדו לנסות ולחזור אל המקום בו הכול התחיל בניהם, ולמעשה גם נגמר ? הוא אינו עונה לעצמו. כמו מפחד להגות בקול רם אפילו את האותיות המייצרות מילים לתשובה ברורה מאליה. ידו השמאלית טמונה עמוק בכיס מכנסיו המפוספסים. ידו הימנית מצביעה אל עבר פעמון הדלת. מצביעה, אך עדיין אינה לוחצת לחיצה ממשית. רועדת. רופסת בחוסר ביטחון שיכול לספק חיים שלמים (למעשה, גם השמאלית רועדת אך אין היא מודה בכך. ממשיכה להסתתר בכיסו , תחליף זר לחום שאבד).
על כל פנים, מביט הוא בדלת. מכיר אותה היטב, הרי התקין אותה עבורם בשתי ידיו הבטוחות. בתקופה בה לא העזו אפילו לחשוב על רעד. שכן היו צריכות לפרנס את עצם קיומם של הדלת, הפרוזדור, המטבח, וכל שאר הקירות והחללים שהשלימו את פסיפס ביתם הפרטי. מביט בה ונזכר במה שהיה פעם פתח אל עולמם המשותף. עולם בטוח ומוגן מפני גנבי לבבות ופורצי מנעולים אל חדרי ליבה .

היום בו יצא את הדלת בפעם האחרונה, היה אפרורי במיוחד ועננים רבים כיסו את נוף האפשרויות, היה ברור כשמש שהכול עומד במקום, לא זז. הוא הבין שלא נותר לו אלא לסוב לאחור, ולצעוד אלפי צעדים דמיוניים וכמה ממשיים לכיוון דלתם המשותפת (כמה רגעים לפני כן עוד שהו בנוחות חמימה במעמקי סלון ביתם ).
כיצד הגיעו למצב זה ? הוא שואל עצמו בטון חרטה המאחרת את הרכבת. כיצד עמדו מנגד ואפשרו בנייתו של מחסום כה יצוק ושברירי באותה עת? מחסום שאין כלי מדידה ארוך דיו לאומדו לנוכח השנים שעברו.

ואף על פי כן, נתן נמצא כעת באותו בניין, באותו חדר מדרגות מול אותה הדלת. כיצד הגיע לכאן? מה משך אותו אל עבר הקומה הרביעית ? (האם החרטה תפסה את הרכבת?). הוא רק יודע שהוא כאן- בשר ודם- בקצה פרוזדור חשוך.
האור נדלק לפתע מעצמו.
נתן מביט סביבו, עיניו בוחנות. הכול מוכר לו כאן, הכול ידוע מלבד אותה תשובה לשאלה מכרעת, האם אצבע רועדת אל עבר פעמון ישן, תוזן בביטחון מחודש או האם תדחה על הסף?